יומא 28a — תלמוד אויף ייִדיש

ומקשינן על רבי זירא, שאמר שסידור המערכה אינה עבודה תמה.

והרי

הקטרת

אברים ופדרים

של הלילה, נחשבת עבודה תמה - שהרי הזר חייב עליה - אעפ"י שיש אחריה עבודה נוספת של תרומת הדשן, שהיא גמר עבודת עיכול האברים.

ובהכרח, הטעם הוא, כי רק כאשר שתי העבודות הן באותו זמן הן נחשבות לעבודה שיש אחריה עבודה. אבל כאן, שזמן הקטרת האברים מתחיל מאתמול, מבעוד יום, ואילו זמן תרומת הדשן הוא דוקא בלילה - נחשבת ההקטרה כעבודה תמה, ולא כעבודה שיש אחריה עבודה.

ואם כן, כל שכן סידור המערכה, יש לו להחשב כעבודה תמה, שהרי זמנה רק בלילה, ואילו סידור שני גזירים זמנו רק ביום!? ומתרצינן: לעולם שתי עבודות, אף שהן בזמנים שונים, נחשבות הן כעבודה שיש אחריה עבודה. ולכן סידור המערכה נחשב כעבודה שיש אחריה עבודה, כיון שסידור הגזירים הוא גמר סידור המערכה.

ולא תיקשי מאברים ופדרים, לפפי ששם הטעם הוא מפני שתרומת הדשן אינה שייכת כלל להקטרת האברים, ואינה גמר עבודתה, ואינה טפלה לה.

אלא, אדרבה, הקטרת האברים -

סוף עבודה דיממא היא

, שהיא הגומרת את עבודות היום שלפניה, וטפלה להם. ולכן, היא נחשבת עבודה תמה.

ומקשינן:

והרי תרומת הדשן

, שיש אחריה הוצאת הדשן, ובכל זאת היא נחשבת לעבודה תמה, כיון שזמן תרומת הדשן הוא דוקא בלילה, ואילו הוצאת הדשן זמנה בין ביום בין בלילה.

ואם כן, כל שכן סידור המערכה, שזמנו רק בלילה, שאין לדונו כעבודה שיש אחריה עבודה בגלל סידור הגזירים שזמנו רק ביום?

ומשנינן: טעם אחר יש בתרומת הדשן, שלכן היא נחשבת עבודה תמה.

לפי שהוצאת הדשן אינה שייכת אליה כלל, ולא גמר עבודתה של תרומת הדשן היא.

אלא תרומת הדשן -

תחלת עבודה דיממא היא!

כלומר, בדרך כלל אינו מוציא אחריה את הדשן, אלא ממשיך בשאר עבודות היום. שהרי אין חובה להוציא בכל יום את הדשן, אלא רק כאשר הצטבר דשן רב על המזבח.

דאמר רבי יוחנן: קידש ידיו

בלילה

לתרומת הדשן

-

למחר אינו צריך לקדש

ידיו לעבודות היום, לפי

שכבר קידש

ידיו ורגליו

מתחלת עבודה!

הרי שתרומת הדשן נחשבת לתחלת עבודות היום.

ומסקינן:

אלא, קשיא

קושיית רבי זירא על רבי יוחנן, שמחייב את הזר על סידור המערכה. והלא עבודה שיש אחריה עבודה היא!

ומתרצינן:

אלא, אי איתמר

את דברי רבי יוחנן,

הכי איתמר

:

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: זר שסידר שני גזירי עצים, חייב, הואיל ועבודה תמה היא

. שעל ידה נשלם סידור המערכה.

מתקיף לה רבא: אלא מעתה

שסידור שני הגזירים הוא כל כך חשוב, שהוא עבודה תמה, והזר חייב עליה -

תבעי פייס?

ותמהינן על שאלת רבא:

ו

כי סידור שני הגזירים

לא בעיא פייס?

והתניא: מי שזכה בתרומת הדשן

-

יזכה בסידור שני גזירי עצים!?

ומשנינן:

הכי קאמר

רבא להקשות על דברי רבי יוחנן:

יפייסו לה בפני עצמה

, באסיפה מיוחדת, כמו ארבע הפייסות.

ומסקינן מכח קושיית רבא:

אלא, יש לנו לומר,

כדאמרינן

בלשון הראשון. שרבי יוחנן מחייב בסידור שני גזירי עצים הואיל ועבודת יום היא [מהרש"א עפ"י תוד"ה יפיסו].

ומקשינן על דברי רבא:

למימרא ד

רק

עבודה תמה ו

ש

זר חייב עליה מיתה

הוא ד

בעיא פייס

בפני עצמו.

הא עבודה ש

אין זר חייב עליה מיתה

-

לא בעיא פייס

בפני עצמו.

והרי שחיטה

, שכשרה בזר, ובכל זאת היה לה פייס בפני עצמה?

ומשנינן:

שאני שחיטה, דתחלת עבודה דיממא הוא

. ולכן מפייסין לה בפני עצמה, על אף שכשרה בזר.

תו מקשינן לרבא:

למימרא, ד

רק

עבודה תמה

כזו שהיא מסיימת את כל עבודות הלילה או היום הוא ד

בעיא פייס

בפני עצמה.

הא

עבודה שיש אחריה עבודה

באותו יום או לילה -

לא בעיא פייסא

בפני עצמה!?

והרי אברים ופדרים

, שיש אחריהם עבודות נוספות בלילה [כגון תרומת הדשן וסידור המערכה ושני גזירי עצים], ובכל זאת היה להם פייס בפני עצמן [בפייס הרביעי מי מעלה אברים מן הכבש למזבח לעיל כו א]!

ומשנינן:

סוף עבודה דיממא הוא

. שהיא מסיימת את עבודות היום, ואין עוד עבודה אחריה בו ביום, ולכן מפייסין לה בפני עצמה.

תו מקשינן לרבא:

והרי תרומת הדשן

, שיש אחריה עבודות בלילה, ובכל זאת היה לה פייס בפני עצמה [הפייס הראשון]?

ומשנינן: התם,

משום מעשה שהיה

תיקנו לה בפני עצמה.

אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשי: אף אנן נמי תנינא

כדברי רבי יוחנן שעבודת סידור שני גזירי עצים היתה בלילה, ולכן היא נחשבת לעבודה תמה כיון שהיא גמר סידור המערכה. ואילו סידור האברים על שני הגזירים, שנעשה לאחר מכן, מתחיל את עבודות היום הבא, ואינו גמר סידור המערכה.

דתנן:

אמר להם הממונה: צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה

.

ואילו זמן סידור גזירי עצים לא קתני

. ומשמע שהיא כשרה בלילה.

ודחינן: לעולם גם סידור הגזירים זמנו דוקא ביום.

ולכך לא קתני לה, משום ד

הך דלית לה תקנתא

, שחיטה שאי אפשר לתקנה אם תיפסל

קתני

.

אבל

הך דאית לה תקנתא

סידור הגזירים שאפשר לפורקם ולחזור ולסודרם ביום אם יעשוהו בלילה ויפסל,

לא קתני

.

הדרן עלך פרק בראשונה

--- title: "חברותא - יומא — פרק שלישי - אמר להם הממונה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02343.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שלישי - אמר להם הממונה

Оригинал главы פרק שלישי - אמר להם הממונה

מתניתין:

סמוך לזמן עלות השחר של יום הכיפורים,

אמר להם הממונה

הסגן , לעומדים בעזרה:

צאו

ועמדו על החומה או על הגג,

וראו אם הגיע זמן השחיטה

של קרבן התמיד, שזמנו הוא מעלות השחר.

[שחיטת קרבן פסולה בלילה, שנאמר בענין הקרבנות "ביום זבחכם" [ויקרא יט], ו"זבח" הוא לשון שחיטה].

ו

אם

אכן

הגיע

זמן השחיטה, אז

הרואה

את עלות השחר

אומר

ומכריז:

ברקאי!

כלומר, התחיל אור השחר להבריק בקצה השמים.

מתיא בן שמואל אומר

: כך היו אומרים:

האיר פני כל המזרח עד ש

נראה האור

בחברון

.

וזמן זה הוא אחר זמן "ברקאי" שאמר תנא קמא [רע"ב] .

והוא אומר "הן

". ובגמרא מתבאר מי אמר "הן".

ולמה הוצרכו לכך

, לעלות לגג ולראות, ולא הסתפקו בראיה מן הקרקע? .

היות

שפעם אחת עלה מאור הלבנה

, אור שבקע מן הלבנה [רש"ש] עלה והאיר סמוך לעלות השחר,

ודימו

, ונדמה היה להם

שהאיר

ה

מזרח

מן החמה,

ושחטו את התמיד

. ולבסוף הבינו שטעו, ששחטו אותו בלילה,

והוציאוהו לבית השריפה

, כי קרבן התמיד שנשחט בלילה פסול.

וכדי שלא יטעו פעם אחרת, תיקנו חכמים שהרואה יעמוד על החומה או על הגג.

ועתה המשנה חוזרת לבאר את סדר עבודת יום הכיפורים:

אחרי שאמר הרואה "ברקאי" [ולדברי מתיא בן שמואל: "האיר פני המזרח" - "הן"],

הורידו

את ה

כהן גדול לבית הטבילה,

לפי שכל עבודות יום הכיפורים בכהן גדול, והוא טעון טבילה לפני שנכנס לעזרה להתחיל בעבודות היום.

ואגב שאמרה המשנה שהורידו כהן גדול לבית הטבילה, היא מרחיבה ומבארת את דין הטבילה בעזרה, וכן את דין קידוש ידים ורגליים ממי הכיור, בכללותם.

זה הכלל היה במקדש

, באדם העובד במקדש, בכל ימות השנה:

כל המיסך את רגליו

, שנצרך לעשות נקבים גדולים,

טעון טבילה

, אף על פי שכבר טבל לפני שנכנס [תפארת ישראל].

וכל

כהן

המטיל מים

-

טעון קידוש ידים ורגלים

, רחיצת ידיו ורגליו מהכיור לפני שמתחיל או ממשיך לעבוד, אך אינו חייב לטבול.