יבמות 93b — תלמוד אויף ייִדיש

אלא, לאו

, הלא

כי האי גוונא

בא הכתוב ללמדך, שמותר לעשר על מה שלא בא לעולם, אלא עתיד לבוא - משום עונג שבת.

אמר ליה

רבי ינאי לרבי חייא:

והא אקריון בחלמא קנה רצוץ

[הרי הקרוני בחלום בליל שבת זה, מקרא אחד אודות "קנה רצוץ"] -

מאי לאו

, האם לא

הכי קאמרי לי

משמים בחלום, שיש לקרוא עלי את המקרא [מלכים ב יח]:

"הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה

" - ללמדני כי לא עשיתי דבר נכון.

אמר ליה רבי חייא לרבי ינאי:

לא

. אלא

הכי

את המקרא הזה [ישעיה מב]

קאמרי לך

:

"קנה רצוץ

-

לא ישבור. ופשתה כהה

-

לא יכבנה

. לאמת יוציא משפט", ולימדוך שמשפטך אשר שפטת - אמת הוא.

רבי

מאי היא?

דתניא

: כתיב

"לא תסגיר עבד אל אדוניו

". ובמה הכתוב מדבר:

רבי אומר: בלוקח עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר

, להזהירך שאם עשית כן, לא תשתעבד בו.

ומבארת הגמרא:

היכי דמי?

אמר רב נחמן בר יצחק

: כגון

דכתב ליה

האדון בשטר לעבדו, בשעה שקנאו מאדון אחר:

לכשאקחך

-

הרי עצמך קנוי לך, מעכשיו!

ולימדך הכתוב שהוא משוחרר בשעה שקנאו האדון הזה מהאדון הקודם, ואם ברח עבד שכזה מאדונו השני - אל תסגירנו אל אדוניו שקנהו.

רבי מאיר

מאי היא?

דתנן: האומר לאשה: הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר

, או

לאחר שתתגיירי

, או

לאחר שאשתחרר

, או

לאחר שתשתחררי

, או

לאחר שימות בעליך

, או

לאחר שתמות אחותיך

, או

לאחר שיחלוץ לך יבמיך

-

אינה מקודשת

.

רבי מאיר אומר: מקודשת

, כי המקנה דבר שלא בא לעולם הרי זה קנה.

רבי אליעזר בן יעקב

מאי היא?

דתניא: יתר על כן, אמר רבי אליעזר בן יעקב

:

א. תבואה המחוברת לקרקע, אינה חייבת בתרומה, הואיל ואמרה תורה גבי תרומה "ראשית דגנך", ומשמע דבר שאפשר ל"דגנו", שהוא נאסף בכרי, ולא דבר שהוא מחובר לקרקע.

הילכך אם הפריש תרומה מן התלוש על המחובר, הרי זה מפריש מן החיוב על הפטור, ולא חל שם תרומה על התלוש.

ואם נתנו לכהן - טבל הוא ביד כהן, ויכול לתרום עליה ממקום אחר, וכולו חולין.

וכמו כן לא נתקן המחובר, אלא לכשייתלש צריך לתרום עליו [רש"י קדושין סב א].

ב. אין הפירות מתחייבים בתרומות ומעשרות אלא רק כשיביאו "שליש" גידולם, [ויתלשו], שהרי כתוב "ועשת את התבואה לשלש השנים", ודרשו חכמים: אל תיקרי "לשלש" השנים, אלא "לשליש" גידולם, ללמדך שאין התבואה עשויה ולא נגמרה מלאכתה, עד שתגיע לשליש גידולה.

אפילו אם אמר: פירות ערוגה זו תלושים, יהו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים

[לכשיביאו שליש, וייתלשו, כדמפרש].

או

שאמר:

פירות ערוגה זו מחוברים

, יהיו תרומה

על פירות

ערוגה

זו תלושין, לכשיביאו

הפירות שעליהן הוא עושה את התרומה, או הפירות שהוא עושה אותן תרומה -

שליש

גידולם,

וייתלשו

-

והביאו שליש, ונתלשו

-

דבריו קיימין

ומוכח שעל אף שעדיין לא נתלשה התרומה או הפירות שאותם הוא מתקן, ונמצא שאינו יכול להחיל עליהם תרומה או לתקנם עכשיו, והוי כדבר שלא בא לעולם, מכל מקום סבר רבי אליעזר בן יעקב שדבריו קיימין.

רבי עקיבא

מאי היא?

דתנן

: האשה שאמרה לבעלה: באיסור

קונם

יהיו מעשה ידי

שאני עושה, לפיך

-

אינו צריך להפר

.

רבי עקיבא אומר: יפר, שמא תעדיף עליו

במעשי ידיה

יותר מן הראוי לו

לעשות עבורו.

בעו מיניה מרב ששת: עד אחד

המעיד

ביבמה

שמת בעלה -

מהו

להתירה ליבום על פיו?

האם

טעמא דעד אחד

נאמן באשת איש להתירה, הוא

משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי

[דבר העתיד להיגלות אין בני אדם משקרים].

ואם כן, אף לענין יבום נאמן הוא, הואיל והדבר עתיד להיגלות אם יחזור בעלה.

או דילמא, טעמא דעד אחד

הוא,

משום דאיהי דייקא ומינסבא

[האשה מדקדקת לברר קודם שתינשא לאיש].

ו

אם כן,

הכא

גבי יבום,

כיון דזימנין דרחמא ליה

[פעמים שאוהבת היא את אחי בעלה האמור להיות יבמה],

לא דייקא, ומינסבא

לו בלי לבדוק, ואינה נאמנת.

אמר להו רב ששת: תניתוה

, שנינו דבר זה במשנתנו, ועד אחד אכן נאמן:

דתנן:

אמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך, ונתייבמה, ואחר כך אמרו לה חילוף

היו

הדברים, תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר

.

והרי

היכי דמי

[מי העיד עליה בתחילה להתירה ליבום, ומי היו המכחישים]?

אילימא

אם תאמר כי

תרי

עדים באו מתחילה, ואמרו שמת בנה ואחר כך מת בעלה,

ו

שוב באו

תרי

עדים אחרים, ואמרו שחילוף היו הדברים?

אי אפשר לומר כן.

שהרי אם כן, למה תצא ממנו, והרי

מאי חזית דסמכת אהני, סמוך אהני

[מה ראית לסמוך על השנים האחרונים המעידים שבעלה חי יותר מאשר לשנים הראשונים המעידים שבעלה מת].

והואיל וספק הוא, היה לנו לומר לא תצא!?

ועוד

: האיך שנינו שהולד

"ממזר

", שמשמעותו הוא כי הולד מן היבם הוא ממזר ודאי, והרי

ספק ממזר הוא

בלבד!

כי לעומת שני עדים המעידים שמת הבן לאחר אביו, ואין האשה זקוקה ליבום, והולד ממנה הוא ממזר, הרי יש שני עדים שאומרים שמת הבן לפני הבעל, ואשתו זקוקה היתה ליבום, והולד ממנה כשר הוא!?

וכי תימא

, שמא תאמר כי

לא דק

[דייק] התנא בלשונו, ולעולם ספק ממזר הוא.

והא מדקתני סיפא: הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר

, הרי שדייק התנא בכך, ו

שמע מינה

כי אף ברישא

דוקא קתני

שהולד ממזר ודאי.

אלא לאו, שמע מינה

שמשנתנו מדברת בבא עד א

חד

תחילה, ואחר כך באו שנים והכחישוהו, ואמרו חילוף היו הדברים.

ו

נמצינו למדים, כי

טעמא דאתו בי תרי

אכחשוהו

.

הא לאו הכי

, אם לא היו באים שני עדים להכחיש את העד האחד, היינו אומרים ש

מהימן

העד הראשון להתירה ליבמה.

ומוכח ממשנתנו כי עד אחד נאמן ביבמה להתירה להתיבם.

ואיכא דאמר

:

א. שנינו במשנה לקמן קיד ב: האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה:

מת בעלי [והיא אינה זקוקה ליבום, כגון שאין לו אח או שיש לו בנים] - תנשא.

מת בעלי [והיא זקוקה ליבום] - תתייבם.

ב. עוד שנינו במשנה לקמן קיח ב: האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובנה עמהם ובאה ואמרה:

מת בעלי ואחר כך מת בני [והריני מותרת לשוק, כי היה לי בן בשעה שמת בעלי], נאמנת.

שהרי בחזקת היתר לשוק יצאה, כי היה לה בן הפוטרה מיבום, ואף שהיא עצמה אומרת שמת בנה, ואם כן שמא מת קודם לבעלה והיא זקוקה ליבום, מכל מקום "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". והואיל והיא זו שסיפרה על מיתת בנה, הרי היא נאמנת לומר שמת אחר בעלה. רש"י.

מת בני ואחר כך מת בעלי [והריני זקוקה ליבום, הואיל ומת בן בעלי קודם למיתתו שלו] אינה נאמנת [להתייבם].

ג. עוד שנינו לקמן קיח ב: אין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא.

ד. שיטת הגמרא בלשון הקודמת היא, כי אף שהאשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי, והריני זקוקה ליבום, וכמבואר במשנה שבאות ב'.

ובכל זאת מסתפקת הגמרא, שמא עד אחד אינו נאמן בה, כי עד אחד גרוע מהאשה עצמה, משום שאין סברא לומר שתשקר במזיד משום אהבתה ליבמה.

אבל במקום שיש לה לסמוך על עד האומר שאכן מת בעלה ומותרת היא להתייבם לו, שוב לא תדייק בעצמה כל כך לחקור אחר כנות דבריו של העד.

אבל לשון זו סוברת, כי יותר יש להאמין לעד זר מאשר להאמין לאשה עצמה.

הא

עד אחד ביבמה המעיד שמת בעלה כדי שתתייבם -

לא תיבעי לך

, אין לך להסתפק שהוא נאמן.

ד

הרי

אפילו איהי

האשה עצמה -

נמי

מהימנא

[גם כן נאמנת] וכל שכן עד זר, וכ

דתנן

:

האשה שאמרה מת בעלי

והיא אינה זקוקה ליבום, שאין לו אח או שיש לו בנים - הרי זו

תנשא

.

האשה שאמרה

מת בעלי

והיא זקוקה ליבום - הרי זו

תתייבם

.

כי תיבעי לך

: האם עד אחד נאמן

למישרי

יבמה לעלמא

, וכגון שאמר העד מת יבמיך, שבזו היא עצמה אינה נאמנת [כמבואר במשנה לקמן], ומכל מקום יש להסתפק אם עד זר הרי הוא נאמן.

מאי טעמא דעד אחד

נאמן באשת איש להתירה?

האם

משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקר

, ו

הכא נמי לא משקר

.

או דילמא טעמא דעד אחד, משום דאיהי דייקא ומינסבא, והא לא דייקא ומינסבא

,