יבמות 81b — תלמוד אויף ייִדיש

כולן ידלקו

[וכדמפרש ואזיל טעמא מפני מה אינן בטלות],

דברי רבי מאיר

.

וחכמים

אומרים:

יעלו

[יתבטלו החבילות האסורות]

באחד ומאתים

.

אם היו מאתים חבילות של היתר כנגד חבילה אחת של איסור. שכך הוא שיעור ביטול ברוב בכלאי הכרם.

ומפני מה אמר רבי מאיר "כולן ידלקו"?

שהיה רבי מאיר אומר: כל

איסור מאיסורי הנאה כגון ערלה או כלאי הכרם

שדרכו לימנות

וכחבילות אלו שהן נמכרות במנין ולא באומד - הרי הוא

מקדש

[אוסר בהנאה] את המותר שנתערב בו, ואפילו היו מאתים כנגדו.

ו

אילו

חכמים אומרים: אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד

.

רבי עקיבא אומר: שבעה

דברים.

ו

אלו הן

:

א.

אגוזי פרך

, אגוזים של המקום שנקרא "פרך" [רש"י ].

ב.

ורימוני בדן

, רימונים מן המקום שנקרא "בדן".

ג.

וחביות סתומות

של יין [מאירי].

ד.

וחלפי תרדין

, הוא מין אחד של תרדין שאינן חלקות אך שעירות מעט, והן חשובות במינן [מאירי].

ה.

וקולחי כרוב

.

יש מיני כרוב שאינם מגדלים קלח עם העלה, ואילו למין זה קלח גס ועבה, הגדל עם העלה, והוא החשוב שבמינו.

ו.

ודלעת יונית

, היא חשובה אצלם במינה [מאירי].

ורבי עקיבא מוסיף

:

ז.

אף ככרות

לחם

של בעל הבית

שהן גדולות.

אבל ככרות של נחתום, שהן קטנות, הרי הן בטלות [תוספות].

הראויין

מתוך אלו שנמנו -

ל

היות אסורים באיסור

ערלה

[כגון אגוזים רימון וחביות ] הרי הן מקדשים כשהן אסורים באיסור ערלה.

ואותן - מתוך אלו שנמנו -

הראויין לכלאי הכרם

[כגון תרדין וכרוב ודלעת. וכן ככרות של בעל הבית לרבי עקיבא], הרי הן מקדשים כשאסורים הם באיסור כלאי הכרם.

ועל משנה זו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש:

רבי יוחנן סבר: "את" שדרכו לימנות

-

שנינו

שאינו בטל.

וריש לקיש סבר: "כל" שדרכו לימנות

-

שנינו

שאינו בטל.

לעיל בגמרא מבואר, שאמר רבי יוחנן לריש לקיש "והלא אני שונה, חתיכה בחתיכות עולה". ולמד מכאן רבי יוחנן ש"את שדרכו לימנות שנינו", וחתיכה שאין דרכה תמיד לימנות הרי היא בטילה.

ועתה מבארת הגמרא:

מאי חתיכה

, כלומר: היכן שנינו "חתיכה בחתיכות עולה"?

דתניא: חתיכה

[הנמכרת במנין דרך כלל, ופעמים באומד]

של חטאת טמאה

, האסורה באכילה אפילו לכהנים,

שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות

.

וכן פרוסה

[הנמכרת במנין דרך כלל, ופעמים באומד]

של לחם הפנים טמאה

, האסורה באכילה אפילו לכהנים,

שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהורות

.

הרי זו

תעלה

[תיבטל], וכל התערובת מותרת באכילה.

רבי יהודה אומר: לא תעלה

, ובהמשך הגמרא יתבאר טעמו של רבי יהודה.

אבל חתיכה של חטאת טהורה

המותרת לכהן ואינה אסורה אלא לזרים,

שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות

-

וכן פרוסה של לחם הפנים טהורה

המותרת לכהן ואינה אסורה אלא לזרים,

שנתערבה במאה פרוסות של חולין טהורות

-

דברי הכל לא תעלה

, הואיל ואפשר למוכרן כולן לכהן בהפסד מועט, וגם הן דברים שבדרך כלל מוכרים אותם במנין, לפיכך אינם בטלים.

קתני מיהת רישא

, שחתיכה בחתיכות

תעלה

. ומכאן הוכיח רבי יוחנן ש"את שדרכו לימנות שנינו", וחתיכה בטילה.

אמר רבי חייא בריה דרב הונא

ליישב שיטתו של ריש לקיש הסובר "כל שדרכו לימנות שנינו", ותיקשי ליה הך ברייתא, שהרי חתיכה דרכה לימנות, ומכל מקום בטילה:

הכא במאי עסקינן,

ב

חתיכה ש

נימוחה

, ושוב אין דרכה לימנות. ואינה חשובה, ובטילה כשאר דברים.

ותמהינן:

אי הכי, מאי טעמא דרבי יהודה?

כלומר: הניחא אי לא מיירי בנימוחה, הרי יש לפרש טעמו של רבי יהודה שהוא סובר "כל שדרכו לימנות" אינו בטל, ולפיכך חתיכה ופרוסה אינן בטלות. אבל מאחר שביארנו שבנימוחה עסקינן, תיקשי לך: מאי טעמא דרבי יהודה?!