טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
יבמות 74b — תלמוד אויף ייִדיש
יבמות 74b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — יבמות 74b
כי
אי זהו דבר ששוה
בזרעו של אהרן
כלומר: כל זרעו של אהרן בין בנים ובין בנות שייכים בו -
הוי אומר זו תרומה
, שהשוה בהן הכתוב בנות לבנים, ולא בקדשי קדשים, שאין נאכלים אלא לזכרי כהונה.
הרי למדת: טמא אסור באכילת תרומה.
ומקשינן:
ואימא
, אמור, הואיל ואמר הכתוב "בקדשים" לא יאכל, אין הכתוב בא לאסור את הטמא אלא
בחזה ושוק
של קדשים - הניתן לכהנים, ועשה בהם הכתוב בנות כבנים?!
ומשנינן: חזה ושוק אינו שוה בכל זרעו של אהרן. שהרי
אינה ב"חוזרת
" [בת כהן שנישאת לישראל ונתאלמנה או נתגרשה וחזרה אל בית אביה, אינה חוזרת ואוכלת בחזה ושוק, שפסקה מלאכול בעת שנתארסה לישראל, וכפי שנתבאר בגמרא לעיל סח ב], ולפיכך מפרשינן את הכתוב על תרומה, שישנה אף ב"חוזרת".
ומקשינן: והרי
תרומה נמי
אינה שוה בכל זרעו של אהרן. שהרי
אינה בחללה
שנולדה מכהן שבא על פסולי כהונה, או בת כהן שנבעלה למי שפסול לה ונפסלה מן התרומה [ריטב"א]?!
ומשנינן:
חללה
-
לאו זרעו דאהרן היא
נחשבת אלא כזרה!
ומקשינן:
וממאי דהאי
קרא: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל
עד אשר יטהר
" - המלמדנו איסור אכילה בטומאת הגוף - היינו
עד דאיכא הערב שמש
בלבד, ואילו מחוסר כפורים מותר הוא בתרומה [וכפי שנתבאר בברייתא שהובאה לעיל בעמוד א] -
אימא
: "עד אשר יטהר" היינו
עד דמייתי כפרה
, ומחוסר כפורים יהיה אסור בתרומה, ותיקשי על הברייתא דלעיל, המתרת מחוסר כפורים בתרומה?! ומשנינן:
לא סלקא דעתך
לומר כך!
דהא תנא דבי רבי ישמעאל
לפרש: "והוא צרוע או זב", דהיינו:
בזב בעל שתי ראיות
ובמצורע מוסגר
שאין צריכים להביא כפרה - הכתוב מדבר.
וטעמו: משום דכתיב: והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנוגע בכל טמא נפש.
הרי למדת: "צרוע או זב" דינו הוא
דומיא ד"טמא נפש
" [טמא מת].
מה "טמא נפש" דלאו בר כפרה הוא
, אף
הני
[צרוע או זב]
נמי, דלאו בני כפרה נינהו
.
ואכתי מקשינן:
ואימא הני מילי
שדי לו לטמא בהערב שמש - בטומאה
דלאו בר כפרה
הוא כזב בעל שתי ראיות ומצורע מוסגר.
אבל
בטומאה
דבר כפרה
הוא, כזב בעל שלש ראיות ומצורע מוחלט וכיוצא בזה, אימא לא יאכל בתרומה
עד דמייתי כפרה?!
ותו
יש לשאול:
הא דתנן: טבל
הטמא שצריך להביא כפרה לכשיטהר -
ועלה
מן המים, הרי זה
אוכל במעשר
שני ואף שעדיין לא העריב שמשו, כי טבול יום מותר במעשר שני. אבל בתרומה לא יאכל בעודו טבול יום.
וכש
העריב שמשו
הרי זה
אוכל
אף
בתרומה
ואף שלא הביא כפרתו, שהמחוסר כפורים אוכל רק בתרומה, אבל בקדשים עדיין לא יאכל.
וכש
הביא כפרה
הרי זה
אוכל
אף
בקדשים
-
מנא לן
שהמחוסר כפורים אסור בקדשים?
אמר רבא אמר רב חסדא
לפרש המקור שמחוסר כפורים אינו אוכל בקדשים:
תלתא קראי כתיבא
[שלש מקראות כתובים]:
א. כתיב בפרשת איש איש מזרע אהרן והוא צרוע:
ולא יאכל מן הקדשים, כי אם רחץ בשרו במים
.
ומשמע:
הא רחץ
במים - הרי זה
טהור
, ואף שעדיין לא העריב שמשו.
ב.
וכתיב
[באותה הפרשה]:
ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים
ומשמע: כשהוא טבול יום אינו אוכל, אבל משהעריב שמשו הרי זה אוכל, ואף שלא הביא עדיין את כפרתו.
ג.
וכתיב
גבי יולדת "ובמלאות ימי טהרה לבן או לבת, תביא כבש בן שנתו.
וכפר עליה הכהן, ו
[אז]
טהרה
"
הרי למדת שלא נשלמה טהרתה עד שתביא כפרתה.
הא כיצד
יתקיימו שלשת המקראות הללו:
כאן
המקרא הראשון - אמור
ל
ענין
מעשר
שני, ללמדך: אף כשהוא טבול יום הרי הוא אוכל במעשר.
כאן
המקרא השני - אמור
ל
עניין
תרומה
, ללמדך: כשהוא טבול יום אינו אוכל בתרומה, אבל כשהעריב שמשו הרי זה אוכל, ואף שלא הביא עדיין את כפרתו.
כאן
המקרא השלישי - אמור
ל
ענין
קדשים
, ללמדך: כל הטעון כפרה, הרי זה אינו אוכל בקדשים עד שיביא כפרתו.
ומקשינן:
ואיפוך אנא
את פירוש המקראות הראשון והשני, ונאמר: המקרא הראשון בא לענין לתרומה, כדי ללמדך: טבול יום אוכל בתרומה, והמקרא השני בא לענין מעשר שני, וללמדך: טבול יום אינו אוכל במעשר שני עד שיעריב שמשו?!
ומשנינן:
מסתברא
ש
תרומה עדיפא
ממעשר להחמיר בדינה,
שכן
יש בה חומרות שסימנם
מחפ"ז
.
חייבים עליה
מ
יתה, כשאוכלה בטומאת הגוף, וזר האוכלה בשוגג ומשלם את תמורתה מוסיף
ח
ומש על הקרן, ואין לה
פ
דיון, ואסורה ל
ז
רים.
תאמר במעשר, שאין בו מיתה כשאוכלו בטומאת הגוף, אלא רק עבירת לאו, ואין בו חומש, שהרי מותר הוא לזרים, ויש לו פדיון, ומותר לזרים.
ומקשינן עלה:
אדרבא, מעשר עדיפא, שכן
יש בו חומרות שסימנם:
הד"ס ט"ב
:
מעשר טעון
ה
באת מקום לירושלים, ואילו התרומה נאכלת בגבולין.
מעשר טעון וי
ד
וי, ואילו התרומה אינה טעונה וידוי אלא אגב מעשר [תוספות לעיל עג א ד"ה וטעונין].
מעשר א
ס
ור לאונן, ואילו התרומה מותרת לו.
אין מבערין מן המעשר ב
ט
ומאה, ואילו תרומה הטומאה מתירתה בהבערה.
מעשר טעון
ב
יעור מן העולם ואילו התרומה אינה טעונה ביעור. ומשנינן:
אפילו הכי
, חומרת
מיתה
שיש בתרומה למי שאוכלה בטומאת הגוף
עדיפא
מכל החומרות שיש במעשר.
רבא אמר
[תירץ]: אף
בלא
סברת
"מיתה עדיפא" נמי לא מצית אמרת
שהכתוב "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים" [דמשמע: כיון שטבל הרי הוא אוכל], במעשר הוא מדבר -
כי
אמר קרא: "נפש
אשר תגע בו, וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים".
והרי
איזהו דבר ששוה בכל נפש
, בין כהנים ובין זרים?
הוי אומר זה מעשר
שני, שהוא מותר לזרים, ולא תרומה, שהיא אסורה לזרים.
ואכתי
תיקשה הקושיא ראשונה, דאקשינן לעיל: הואיל ולא למדנו לתרומה אלא מן המקרא "ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים" האמור גבי צרוע או זב, שאינם טעונים כפרה [כפי שפירש תנא דבי רבי ישמעאל], אם כן נאמר:
הני מילי היכא דלאו בר כפרה
הוא.
אבל היכא דבר כפרה
הוא, נאמר שאינו אוכל בתרומה
עד דמייתי כפרה
, וכפי שהקשינו לעיל?!
אמר
תירץ
אביי: תרי קראי כתיבי ביולדת
, הטעונה כפרה:
כתיב
"אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים, כימי נדת דוותה תטמא. [ומשעברו שבעת ימים הרי היא טובלת לטהרתה]. ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה [אף אם ראתה דם אינה נעשית נדה, והיא קרויה בימים אלו: טבולת יום ארוך עד שיעריב השמש בסוף ימי טוהר שלה]. בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא -
עד מלאת ימי טהרה
" .
הרי למדת:
כיון שמלאו ימיה
[העריב השמש בסוף ימי טוהר שלה] -
טהרה
, ואף שלא הביאה כפרתה עדיין.
וכתיב
עוד ביולדת "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת.
וכפר עליה הכהן, וטהרה
" -
ומשמע שעד אשר תביא כפרתה היא אינה טהורה.
הא כיצד
יתקיימו שני מקראות הללו?
כאן
עד מלאת ימי טהרה -
ל
אכילת
תרומה
.
וללמדך: אף שלא הביאה כפרתה הרי זו אוכלת בתרומה.
כאן
וכפר עליה הכהן וטהרה -
ל
אכילת
קדשים
.
וללמדך: עד שלא תביא כפרתה אל תאכל בקדשים.
ומקשינן:
ואיפוך אנא!
ונאמר: תרומה אינה אוכלת עד שלא תביא כפרתה, ואילו קדשים הרי זו אוכלת במלאת ימי טהרה?!
ומפרשינן:
מסתברא, קודש חמור, שכן
יש בו חומרות, שסימנם:
פנקעכ"ס
[כמבואר לעיל עג ב], ומן הראוי להחמיר בהם שלא יאכל אותם מי שמחוסר כפורים.
ואכתי מקשינן:
אדרבה, תרומה חמורה, שכן
יש בה חומרות שסימנם:
מחפ"ז
[כמבואר בגמרא שם].
ומפרשינן:
הנך
, החומרות שיש בקודש על התרומה
נפישן
[רבות הן] מן החומרות שיש בתרומה על הקודש.
רבא אמר
: אף
בלא
סברת
"הנך נפישן
", גם
לא מצית אמרת
שהכתוב בא ללמדנו שמחוסר כפורים אוכל בקדשים -
כי
אמר קרא "וכפר עליה הכהן
-
וטהרה
".
מכלל
זה אתה למד
שהיא טמאה
עד שלא תביא כפרתה.
ואי סלקא דעתך בקדשים
מדבר הכתוב "עד מלאת ימי טהרה", וללמדנו שמחוסר כפורים אוכל בקדשים, הרי לא יתכן שיהא הדין כן!
כי
איקרי כאן "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל
".
כלומר: כיון שהכתוב קורא את המחוסרת כפורים "טמאה", הרי נטמא הבשר במגעה, אם תאכלנו קודם שתביא כפרתה, והאיך תאכל בקדשים!?
אלא, שמע מינה: בתרומה
הכתוב מדבר, ומתירה לאכול בתרומה אף קודם שתביא כפרתה.
מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי: ומי מצית אמרת
ש
תרומה כתיבא הכא!?
וכי אפשר שהתורה מדברת בפרשת יולדת על תרומה, וכאשר אמרת: "עד מלאת ימי טהרה", ללמד על התרומה הוא בא?!
והתניא
: כתיב בפרשת יולדת
"דבר אל בני ישראל
ואמרת אליהם: אשה כי תזריע, וילדה זכר, וטמאה".
אין לי אלא
נשים מ
"בני ישראל
" שהן טמאות לידה.
גיורת ושפחה משוחררת
-
מנין
שגם הן טמאות לידה?
תלמוד לומר: "אשה
" כי תזריע.
ואי סלקא דעתך
ש
בתרומה
הכתוב מדבר, תקשי: וכי
גיורת ושפחה
משוחררת
בנות מיכל תרומה נינהו?
והרי אף על ידי נישואין לכהן אי אפשר שיאכלו, כיון שאסורות הן לכהן!
אמר
, תירץ
רבא: ו
כי
לא
מצינו בפרשת יולדת בדברי הכתוב ענין של אכילת תרומה, שאינה שייכת בגיורת ושפחה, הכלולים בפרשת יולדת?!