יבמות 72b — תלמוד אויף ייִדיש

אין נימולין

אלא ביום

.

אבל תינוק הנימול

שלא בזמנו

-

נימול

בין

ביום ו

בין

בלילה

.

וכן שאר הנימולין שנזכרו בברייתא, נימולין בין ביום ובין בלילה.

מאי לאו

גבי משוך -

בהא קמיפלגי: דמר

תנא קמא

סבר: משוך

מ

דאורייתא

הוא נימול, ולפיכך אינו נימול אלא ביום.

ומר

רבי אלעזר ברבי שמעון -

סבר: משוך

מ

דרבנן

הוא נימול, ולא החמירו להצריכו מילה דוקא ביום ולא בלילה.

הרי שנחלקו תנאים בדברי רב הונא.

ופרכינן:

ותסברא

, וכי יש לפרש כן את מחלוקתם!? והרי -

קטן שעבר זמנו

-

מי איכא למאן דאמר

שרק מצוה

דרבנן

הוא, ובכל זאת לפי רבי אלעזר ברבי שמעון הוא נימול אפילו בלילה!

אלא

, באמת לא נחלקו תנאים בדברי רב הונא. ו

דכולי עלמא, משוך

רק מ

דרבנן

הוא נימול,

ו

אילו

קטן שעבר זמנו

נימול מ

דאורייתא

.

והכא

בקטן שעבר זמנו -

בהא קמיפלגי

, תנא קמא ורבי אלעזר בר שמעון:

מר

, תנא קמא,

סבר

: הואיל ולא אמר הכתוב "ביום השמיני ימול", אלא "וביום",

דרשינן

מתוספת האות וי"ו במילה

"וביום

" - לרבות גם את הנימול שלא בזמנו, שיהיה נימול רק ביום.

ומר

רבי אלעזר ברבי שמעון -

סבר: לא דרשינן "וביום

", ולא אמרה תורה שיהיה נימול ביום אלא רק התינוק הנימול בזמנו.

ומתוך שנחלקו בקטן שעבר זמנו מן התורה, נחלקו אף במשוך, שהוא מדרבנן:

תנא קמא סבר: הואיל ואף הנימול שלא בזמנו נימול ביום, אף המשוך, שהוא מדרבנן, תיקנו חכמים בו כעין דאורייתא.

ורבי אלעזר סבר: כיון שאפילו קטן שעבר זמנו נימול בלילה, כל שכן משוך, שאינו אלא מדרבנן.

כי הא דיתיב רבי יוחנן, וקדריש

:

בשר קדשים

"נותר

", שמצוותו בשריפה - כשהוא נשרף

בזמנו

, ביום שנעשה בו נותר, הרי זה

אינו נשרף אלא ביום

. משום דכתיב לגבי שלמים, הנאכלים לשני ימים ולילה אחד "והנותר מבשר הזבח "ביום" השלישי, באש ישרף".

אבל כשהוא נשרף

שלא בזמנו

, הרי הוא

נשרף בין ביום ובין בלילה

.

ואיתיביה רבי אלעזר לרבי יוחנן

, מהא דתניא:

אין לי אלא נימול לשמיני, שאין נימול אלא ביום

, כדכתיב: וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

מנין לרבות

גם את הנימול

לתשעה

ימים, או

לעשרה

, או

לאחד עשר

, או

לשנים עשר

יום, שאף הוא אינו נימול אלא ביום?

תלמוד לומר: "וביום

".

ויש כאן יתור אות וי"ו, המרבה גם את הנימולים שלא ביום השמיני.

ומוסיף רבי אלעזר, כדי להקשות על רבי יוחנן:

ואפילו למאן דלא דריש

את יתור האות

וא"ו

לבדה, ואינו מרבה מ"וביום" מילה שלא בזמנה -

משתי האותיות

וא"ו וה"י

כאחד - כדכתיב בנותר "והנותר" מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף - הוא כן

דריש

.

ואם כן, ודאי שהנותר, אפילו כשהוא שלא בזמנו, הוא נשרף רק ביום.

הרי למדנו שהנותר אפילו שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום, וקשיא לרבי יוחנן.

אישתיק

[שתק] רבי יוחנן ולא ידע להשיב.

בתר דנפק

[אחר שיצא] רבי אלעזר - שהוא רבי אלעזר בן פדת - מלפני רבי יוחנן,

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש

בהתפעלות:

ראיתי ל

[רבי אלעזר]

בן פדת, שיושב ודורש

את המקראות הללו

כמשה מפי הגבורה

, בלשון תנאים!

[והוא אינו תנא, אלא אמורא, שהיה תלמידו של רבי יוחנן].

אמר ליה ריש לקיש

לרבי יוחנן: וכי דרשות אלו, דרשות

דידיה היא!?

וכי הם דרשותיו של רבי אלעזר!? והרי

מתניתא

[ברייתא]

היא

, שדורשת כך את המקראות הללו?!

ושאל רבי יוחנן את ריש לקיש:

היכא תנא ליה

[היכן היא ברייתא זו]?

אמר לו ריש לקיש:

בתורת כהנים

, שהיא מדרש התנאים על ספר ויקרא!

נפק

[יצא] רבי יוחנן,

תנייה

שנה לתורת כהנים

בתלתא יומי

[למד את תורת כהנים בשלשה ימים],

וסברה

[עיין בה בסברא]

בתלתא ירחי

[בשלשה חדשים].

אמר רבי אלעזר

: אף על גב שהערל לענין תרומה וקדשים הרי הוא אסור באכילתם כטמא [תוספות], מכל מקום:

ערל שהזה

מי חטאת של אפר פרה אדומה על טמא מת, הרי

הזאתו

של הערל

כשירה

, ואינה כהזאתו של טמא, שהיא פסולה.

והטעם:

מידי

כמו

דהוה אטבול יום

,

שאף על פי שאסור

טבול יום

בתרומה, כשר

הוא

בפרה

, על אף שכל מעשי הפרה צריכים להעשות באנשים טהורים בלבד.

ופרכינן עלה:

מה לטבול יום, שכן מותר

הוא

ב

אכילת

מעשר

שני [אף שהטמא אסור בו], לכן הוא כשר גם למעשי הפרה, תאמר בערל, שאסור לו לאכול מעשר שני, ומנין לך שיוכשר במעשי פרה!?

ומשנינן:

אטו

, האם

אנן לאכילה

של פרה אדומה

קאמרינן

, שיהא הערל מותר בה כמו טבול יום, עד שאתה בא לפרוך מכך שערל אסור באכילת מעשר שני בעוד שטבול יום מותר באכילת מעשר שני!?

והרי

אנן לנגיעה

של פרה אדומה

קאמרינן

, שהערל מותר בה כמו טבול יום, ושוב לא שייך לפרוך מה לטבול יום שמותר בנגיעת מעשר שני, תאמר בערל שהוא אסור בנגיעת מעשר שני, שהרי הערל מותר אפילו בנגיעת קדשים, וכל שכן במעשר שני -

והכי דרשינן:

ומה טבול יום, שאסור בנגיעה דתרומה

, הרי הוא

מותר בהזאה

דפרה [גירסת רש"י].

ערל, שמותר בנגיעה

דתרומה,

אינו דין ש

יהא

מותר בהזאה

.

תניא נמי הכי: ערל שהזה

-

הזאתו כשירה

.

ו

אף

מעשה היה

שהיזה הערל,

והכשירו חכמים

את

הזאתו

.

כשם שהזאת הטמא פסולה, כך קידושו של הטמא למי חטאת [עירוב אפר הפרה במים חיים] פסול. ואילו טבול יום כשר בהם.

וכשם שהזאת הערל כשירה לדעת רבי אלעזר, כך קידושו כשר, שטעם אחד להם.

מיתיבי

מהא דתניא:

טומטום שקידש

מי חטאת [עירב אפר במים], הרי

קידושו פסול, מפני שהוא ספק ערל

, שמא זכר הוא וטעון מילה הוא,

וערל פסול לקדש

.

ואנדרוגינוס

מהול

שקידש

אף שספק אשה הוא - הרי

קידושו כשר

, הואיל ולדעת חכמים אף האשה כשירה לקידוש.

רבי יהודה אומר: אף אנדרוגינוס שקידש

-

קדושיו פסולים, מפני שספק אשה

הוא,

ואשה פסולה לקדש

.

קתני מיהא

בבריתא:

ערל, וספק ערל, פסול מלקדש

, וכשם שפסול לקדש כך פסול להזות. וקשיא לרבי אלעזר.

אמר

תירץ

רב יוסף: האי תנא

דברייתא - שפסל את קידושו של הערל -

תנא דבי רבי עקיבא הוא

[בתחילת הפרק לענין ערל באכילת תרומה],

דמרבי ליה לערל

שיהיה דינו

כטמא

.

דתניא: רבי עקיבא אומר

: נאמר בפרשת טמאים, שאסרתם התורה בתרומה,

"איש איש

" -

לרבות את הערל

מכפל המילה "איש".

ולדעת רבי עקיבא: הואיל ולגבי טמאים ריבתה התורה את הערל, שמע מינה שוים הם, ואפילו בנגיעת תרומה אסור הערל.

ושוב אי אפשר ללמוד את דין הערל בהזאה בקל וחומר מטבול יום. כיון שלדעת רבי עקיבא אין טבול יום חמור מן הערל לענין נגיעה בתרומה, היות ולדעתו אף הערל אסור בנגיעה בתרומה.

ואילו רבי אלעזר [והתנא בברייתא שהביאה הגמרא, המכשיר את הזאתו של ערל] בשיטת רבי אליעזר הוא הולך, שאיסור ערל באכילת תרומה נלמד בגזירה שוה מקרבן פסח, ולא למדנו משם אלא לענין אכילה. אבל בנגיעת תרומה מותר הערל, וקל הוא מטבול יום, האסור בנגיעת תרומה.

אמר רבא: הוה יתיבנא קמיה דרב יוסף, וקשיא לי

על תירוצו:

איך אפשר ד

לא לישתמיט תנא וליתני

[שלא ימצא שום תנא שישנה] לענין מגע

"הערל והטמא", ולימא

[ונאמר] ש

רבי עקיבא היא?!

ומאחר שלא מצאנו כן, בהכרח שאכן אין אסור הערל אף לדעת רבי עקיבא במגע תרומה, ואף לדעתו יש לנו ללמוד מטבול יום להקל בערל.

ומה שהחמירו בברייתא בקידוש הערל, אינו אלא חומרא בעלמא, שהחמירו בפרה כשאר חומרות שעשו בה. ונמצא, שבין לרבי עקיבא ובין לרבי אליעזר, יהיה הערל פסול לקידוש והזאה.

ותמהינן:

ו

כי אכן

לא

לישתמיט תנא?!

והא קתני: הערל והטמא פטורין מן הראיה

.

הרי שלענין ביאת מקדש משוינן ערל לטמא. וכך יש לנו לומר אף לענין מגע, שדין הערל כדין הטמא, לדעת רבי עקיבא.

ודחינן:

התם

גבי ראיה,

משום ד

הערל

מאיס

[מאוס] הוא להיראות בעזרה, ואפילו רבנן מודים בזה [תוספות בפירוש ראשון ועוד ראשונים].

מאחר שהביאה הגמרא את מחלוקת רבי יהודה וחכמים אם אנדרוגינוס כשר לקידוש, מפרשת הגמרא את מחלוקתם:

ואזדו

חכמים ורבי יהודה שנחלקו בקידוש אנדרוגינוס - שהוא ספק אשה - אם קידושו פסול,

לטעמייהו

[לשיטתם] הם הולכים, שנחלקו בהכשר קידושה של אשה:

דתניא: הכל

כשרין לקדש

מי חטאת ואפילו אשה,

חוץ מחרש שוטה וקטן

.

רבי יהודה מכשיר

קידוש

בקטן

,

ופוסל

קידוש

באשה ובאנדרוגינוס

.

ומפרשינן:

מאי טעמא דרבנן

הפוסלים את הקטן לקידוש ומכשירים את האשה?

דכתיב

: ואסף איש טהור את אפר הפרה, והניח מחוץ למחנה במקום טהור.

ומדכתיב: "איש" טהור, למדנו: חרש שוטה וקטן פסולים לאסיפת אפר הפרה.

ומדכתיב: "טהור" - שהוא מיותר, כי למעט את הטמא אינו צריך, הואיל ופרה אדומה "חטאת" קרייה רחמנא וטמא פסול לעבודה - למדנו שאשה כשירה לאסיפת אפר הפרה.

והרי אתה למד אף לקידוש כן, הואיל ובעבודת הקידוש - הכתובה אחר עבודת האסיפה בלא הפסק עבודה אחרת בינתיים - אמרה תורה

"ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת

, ונתן עליו מים חיים אל כלי".

ומשמע: אותם שאמרתי לך באסיפה, הם אלו שיקחו - הרי למדת:

הנך דפסלי באסיפה

[אותם הפסולים באסיפה]

פסולין

נמי

בקידוש

. ולפיכך קטן הפסול לאסיפה פסול אף לקידוש.

אבל

הנך דכשרין באסיפה

, והיא האשה -

כשרים בקידוש

.

ורבי יהודה

הסובר: אף קטן הפסול לאסיפה, הרי הוא כשר לקידוש -

אמר לך

:

אם כן

ש"ולקחו" הם האוספים -

נימא בהאי קרא: "ולקח

לטמא מעפר שריפת החטאת", וכמו שאמר: "ואסף איש טהור" בלשון יחיד.

מאי "ולקחו

" שהוא לשון רבים?

ללמד הוא בא:

דאפילו הנך דפסולין התם

באסיפה, דהיינו קטן,

כשרים הכא

לקידוש.

ומקשינן לרבי יהודה:

אי הכי

,

אשה נמי

תהא כשרה לקידוש ולמה פסל רבי יהודה את האשה לקידוש?!

ומשנינן: כתיב:

"ונתן

" עליו מים חיים אל כלי, ומיותר הוא כדי ללמדך:

ולא "ונתנה

" אשה. המשך הגמרא מתבאר על פי התוספות כאן, ותוספות ישנים ביומא מג א.

ורבנן

, הסוברים ש"ולקחו" הם האוספים, ואין חוששים לשינוי הלשון מלשון יחיד ללשון רבים, אמרי לך: לפיכך שינה הכתוב לשונו ואמר "ולקחו" בלשון רבים:

ד

אי כתיב "ולקח ונתן

" ["ולקח" לטמא מעפר שריפת החטאת "ונתן" עליו מים חיים]

הוה אמינא: שקיל חד

, שאחד נותן את האפר על המים,

ויהיב חד

, אותו אחד מערבו במים. ולפיכך:

כתב רחמנא "ולקחו

".

ואי כתב רחמנא "ולקחו ונתנו", הוה אמינא: דשקלי תרי ויהבי תרי

[דוקא שנים יקחו, ושניהם יתנו].

לפיכך

כתב רחמנא "ולקחו, ונתן" שאפילו שקלי תרי ויהיב חד

.

אין מקפידים בין אחד לשנים, ובין אותו שעשה הלקיחה לאדם אחר.