יבמות 70a — תלמוד אויף ייִדיש

אבל דיימא מיניה

, כלומר: ידוע לנו שבא עליה הארוס [תוספות],

אע"ג דדיימא

נמי

מעלמא, בתריה דידיה שדינן ליה

.

אמר רבא: מנא אמינא לה?

דקתני

במשנתנו:

ילדה תאכל

.

והרי

היכי דמי?

אילימא דדיימא מיניה

ולא דיימא מעלמא

, וכי אטו

צריכא למימר דתיכול!

אלא לאו דדיימא נמי מעלמא

, ומכל מקום תולים את העובר בביאה הידועה; ואם כן אתה למד בקל וחומר לארוסה שבא עליה ארוס בודאי שאנו תולים את העובר בארוס אף שדיימא מעלמא, כי:

ומה התם

במשנתנו -

דלהאי

[לכהן שזינתה עמו]

איסורא

הוא

ולהאי

[לאחר]

איסורא

, כלומר: אף לזה שזינתה עמו הרי היא אסורה, מכל מקום

בתריה דידיה שדינן ליה

ואין חוששים לזנות של אחרים,

הכא

גבי ארוס שבא עליה בודאי -

דלהאי

[לאחר]

איסורא

הוא,

ולהאי

[לארוס]

התירא, לא כל שכן

שלא נחוש לזנות של אחרים.

אמר ליה אביי

לרבא:

לעולם אימא לך: כל היכא דדיימא מעלמא, אף על גב דדיימא מיניה

[ידועה לנו ביאת הארוס],

אמר רב הולד ממזר

.

ומתניתין

ששנינו: ילדה תאכל -

בדלא דיימא כלל

, כלומר: לא דיימא מאחרים.

שנינו במשנתנו:

העבד פוסל משום ביאה

ואינו פוסל משום זרע, כיצד: בת ישראל לכהן, בת כהן לישראל וילדה הימנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן הרי זה עבד, היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה, בת כהן לישראל תאכל בתרומה:

ומפרשינן:

מאי טעמא?

יש לפרש בשני אופנים:

האחד: מאי טעמא עבד הוא.

השני: מאי טעמא אינו חשוב זרע לפסול ולהאכיל.

כי

אמר קרא: האשה וילדיה תהיה

לאדוניה, הרי למדנו שהוא עבד, ואינו חשוב זרע של אביו.

שנינו במשנה:

ממזר פוסל ומאכיל

:

תנו רבנן

: כתיב: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה

"וזרע אין לה

" ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל.

אין לי אלא זרעה

שהוא פוסל אותה בתרומת בית אביה, וכמו שנאמר: "וזרע" אין לה.

אבל

זרע זרעה

וכגון שמת הזרע הראשון ונשאר זרע זרעה -

מנין

שהוא פוסלה?

תלמוד לומר: וזרע אין לה, מכל מקום

.

אין לי אלא זרע כשר

שיש לה מן הישראל - שהוא פוסלה.

אבל

זרע פסול

שיש לה מן הישראל - מנין?

תלמוד לומר: וזרע אין לה, עיין עלה

.

ותמהינן:

והא אפיקתיה

[כבר הוצאתו למקרא זה לדרשה אחרת]

ל

למד על

זרע זרעה

שהוא פוסלה?!

ומשנינן:

זרע זרעה לא איצטריך קרא

, כי

בני בנים הרי הן כבנים

,

כי איצטריך קרא

ד"ובן אין לו":

ל

ללמדך

זרע פסול

שהוא פוסל מן התרומה.

שנינו במשנה: כיצד בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל, וילדה הימנו בת והלכה הבת ונישאת לעבד או לעובד כוכבים וילדה הימנו בן הרי זה ממזר:

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: כמאן

היא משנתנו הסוברת: עבד הבא על בת ישראל הרי הולד ממזר?

כרבי עקיבא, דאמר: יש ממזר מ

ביאת

חייבי לאוין

, והרי בעבד הבא על בת ישראל איכא לאו ד"לא תהיה קדשה", ובגוי הבא על בת ישראל יש לאו ד"לא תתחתן בם", ומטעם זה הולד ממזר.

ודחינן:

אפילו תימא רבנן

החולקים וסוברים אין ממזר מחייבי לאוין,

בעובד כוכבים ועבד

הבא על בת ישראל

מודו

שהולד ממזר.

דכי אתא רב דימי אמר רבי יצחק בר אבדימי משום רבינו

[רבי] הסובר בעלמא: אין ממזר מחייבי לאוין:

עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר

, [ונתבאר כל זה בסוגיא לעיל דף מה].

שנינו במשנה: היתה אם אמו [של הממזר] בת ישראל לכהן תאכל בתרומה וכו'.

כהן גדול פעמים שפוסל

, כיצד בת כהן לישראל וילדה הימנו בת והלכה הבת וניסת לכהן וילדה הימנו בן הרי זה ראוי להיות כהן גדול וכו' ופוסל אם אמו:

תנו רבנן: הריני כפרת בן בתי

שהוא

כוזא

[כלי קטן] כלומר: גרוע הוא שהוא ממזר

שמאכילני בתרומה, ואיני כפרת בן בתי

שהוא

כדא

[כלי חשוב] כלומר, שהוא כהן גדול

שפוסלני מן התרומה

.

הדרן עלך פרק אלמנה לכהן גדול

--- title: "חברותא - יבמות — פרק שמיני - הערל" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02350.html#HtmpReportNum0008L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0008L5" --- פרק שמיני - הערל

Оригинал главы פרק שמיני - הערל

מתניתין:

הכהן

הערל

,

וכל

הכהנים

הטמאים

-

לא יאכלו בתרומה

.

אבל

נשיהן ועבדיהן

-

יאכלו בתרומה

.

שהרי לא יצאו הערל והטמאים מכלל הכהנים, אלא מחוסרי תקנה הם, ולכן מאכילים הם את נשיהם ועבדיהם בתרומה.

אבר הזכרות של אדם מורכב מ"גיד", שבראשו "עטרה", ומכיס של ביצים.

העטרה היא שורת הבשר העבה והגבוהה, המתרוממת בראש הגיד.

אם נחתך חלק מן הגיד, באופן המונע מהאדם את היכולת להוליד, נקרא האיש הזה "כרות שפכה" [לפי שהגיד הוא המקום ממנו נשפכים מי רגליו של אדם].

ואם נחתכו או נפצעו הביצים, נקרא האיש "פצוע דכא".

פצוע דכא וכרות שפכה - אסורים לבוא בקהל ה'

כהן שהוא

פצוע דכא, ו

כן כהן שהוא

כרות שפכה

[מפרש לה ואזיל], שהם אסורים לבוא בקהל:

הן

עצמן,

ו

כן

עבדיהן

-

יאכלו

בתרומה.

ו

אולם

נשיהן

-

לא יאכלו

בתרומה. כיון שנפסלו הנשים על ידם, בביאתם, שהרי נבעלו למי שפסול להן.

ואם לא ידעה

, שלא בא הבעל הכהן על אשתו

מ

שעה

שנעשה פצוע דכא וכרות שפכה

-

הרי אלו

, נשותיהן,

יאכלו

בתרומה, שהרי לא נפסלו בביאה.

ואיזהו פצוע דכא?

כל שנפצעו הביצים שלו, ואפילו אחת מהן

ו

איזהו

כרות שפכה?

כל שנכרת הגיד

.

ואם

נחתכה העטרה ו

נשתייר מ

ן ה

עטרה אפילו כחוט השערה

, הרי הוא

כשר

לבוא בקהל, לפי שהעטרה אינה אלא בשר בעלמא, ולא גיד, שאין הגיד נחשב, אלא מעטרה ואילך, לצד הגוף.

גמרא:

תניא

:

אמר רבי אליעזר: מנין לערל שאין אוכל בתרומה?

נאמר: "תושב ושכיר

לא יאכל בו",

ב

קרבן

פסח

.

ונאמר: "תושב

[של] כהן

ושכיר

[של כהן] לא יאכל קודש",

בתרומה

.

והרי אתה למד בגזירה שוה:

מה "תושב ושכיר" האמור בפסח, ערל אסור בו. אף

"תושב ושכיר" האמור בתרומה, ערל אסור בו

.

רבי עקיבא אומר אינו צריך

ללומדו מגזירה שוה:

אלא,

הרי הוא אומר

[ויקרא כב ד]:

"איש איש

מזרע אהרן והוא צרוע או זב, בקדשים לא יאכל".

וכפלה התורה לשון "איש", כדי

לרבות

את

הערל

, שנחשב כמו טמא לענין איסור אכילת תרומה.

אמר מר

בברייתא:

רבי אליעזר אומר: נאמר "תושב ושכיר" בפסח, ונאמר "תושב ושכיר" בתרומה, מה

"תושב ושכיר" האמור בפסח, ערל אסור בו, אף "תושב ושכיר" האמור בתרומה ערל אסור בו

:

ומבארת הגמרא: בהכרח, ש"תושב ושכיר" האמור, הוא פסוק

מופנה

[מיותר, לשם לימוד]!

דאי לא מופנה

, אלא צריכים אותו לענין שנאמר בו, לא היינו יכולים ללמוד ממנו גזירה שוה, כי בגזירה שוה כזו, אם יש פירכא, אין למדים הימנה -

וכאן הרי

איכא למיפרך

:

מה לפסח, שכן חייבין עליו

קרבן חטאת באכילתו בשוגג

משום פיגול

,

ונותר

,

וטמא

[שאוכל קרבן פסח בטומאת הגוף].

תאמר בתרומה, שלא שייך בה פיגול ונותר, והאוכלה בטומאת הגוף אינו חייב חטאת.

ומאשרת הגמרא:

לאיי

[באמת, רש"י שבת סד א]

אפנויי מופנה!

והוינן בה:

הי

, איזה "תושב ושכיר" מבין השניים הוא

מופנה?

האם זה האמור בפסח, או זה האמור בתרומה?

אי

"תושב ושכיר"

דתרומה

הוא המופנה, זה לא יתכן, כי הרי

מצרך צריכי

הן "תושב" והן "שכיר" ליכתב, ושניהם אינם מופנים!

דתניא: "תושב

" של כהן האמור בתרומה:

זה

עבד עברי שנרצע, שהוא

קנוי

לכהן

קנין עולם

, עד שנת היובל.

"שכיר

" של כהן:

זה

עבד עברי ה

קנוי

לכהן

קנין שנים

. סתם עבד עברי, היוצא לאחר שש שנים.

ומלמד הכתוב שזה וזה אין גופם קנוי לרבם, כמו עבד כנעני, ולכן אינם אוכלים בתרומת רבם כמוהו.

שמא תאמר, בכל זאת יש כאן כתוב מיותר, והוא מופנה לגזירה שוה:

ויאמר

הכתוב ש

"תושב

" של כהן אינו אוכל בתרומה,

ואל יאמר

גם ש

"שכיר

" של כהן אינו אוכל.

ואני

מעצמי

אומר

: אם עבד עברי ה

קנוי

לכהן

קנין עולם אינו אוכל

בתרומה, עבד עברי ה

קנוי קנין שנים, לא כל שכן

שאינו אוכל, ונמצא הכתוב "שכיר" מופנה.

אי אפשר לומר כך. כי:

אילו

היה הכתוב אומר

כן, הייתי אומר

: ש

"תושב

" האמור בפסוק, שאינו אוכל בתרומה, הוא

זה

ה

קנוי קנין שנים

.

אבל

עבד עברי של כהן ה

קנוי

לו

קנין עולם

, כן

אוכל

בתרומה.

ולכן

בא "שכיר", ולימד על "תושב", שאף על פי שקנוי קנין עולם אין אוכל

;

והיינו, ייתור הכתוב "שכיר" בנוסף ל"תושב", בא ללמד שאחד מהם קנוי קנין עולם.

ומסתבר לפרש "תושב" על הקנוי קנין עולם, שהוא יושב אצלו הרבה [ואילו לשון "שכיר" משמע יותר שהוא עומד לצאת], וללמד, שאף תושב אינו אוכל בתרומת רבו הכהן.

ולכן צריך הכתוב שיאמר בתרומה גם "תושב" וגם "שכיר", ואין אחד מהם מופנה ללימוד של גזירה שוה.

אלא

צריך לומר, ש"תושב ושכיר"

ד

קרבן

פסח

הוא זה ש

מופני

לגזירה שוה.

שהרי

האי "תושב ושכיר

לא יאכל בו",

דכתב רחמנא בפסח

-

מאי ניהו

, באיזה תושב ושכיר הכתוב מדבר?

אי נימא: "תושב ושכיר" ממש

, דהיינו עבד עברי הקנוי קנין שנים או קנין עולם, ובא הכתוב לפטור אותם מן הפסח -

הרי ודאי שאי אפשר לומר כן!

כי האם

משום דהוה

, שנהיה העבד הישראלי ל

תושב ושכיר

של כהן -

איפטר ליה

בכך

מ

קרבן

פסח!?

והא קייימא לן

, שהכתוב אומר במפורש

גבי תרומה, ד

עבד עברי

לא אכיל

בתרומת רבו.