טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
יבמות 55a — תלמוד אויף ייִדיש
יבמות 55a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — יבמות 55a
אלמא
, הרי למדת ממשנה זאת, ש
אחות אשתו, בין
היא אחותה
מן האב, בין
אם היא אחותה
מן האם
, הרי הן
אסורות
.
שהרי מבואר בסיפא, שאם בא על השניה לאחר מיתת הראשונה, הרי הוא אסור בשלישית שאינה אלא אחות מן האם של אשתו השניה. ואסור בחמישית, שאינה אלא אחות מן האם של אשתו הרביעית.
מנלן
, שאחותה מן האם של אשתו, אכן אסורה לו?
יליף מאחותו: מה אחותו, בין מן האב בין מן האם
הרי היא אסורה.
אף כאן
, אחות אשתו,
בין
שהיתה אחותה
מן האב בין
שהיתה אחותה
מן האם
, הרי היא אסורה.
ומקשינן:
ולילף מדודתו!
ונאמר:
מה דודתו
אסורה דוקא אם היא אחות אביו
מן האב ולא מן האם
[וכדילפינן לעיל].
אף כאן
, באחות אשה, תהיה אסורה דוקא אחות אשתו
מן האב, ולא
אחות אשתו
מן האם?
ומפרשינן:
מסתברא, מאחותו
ולא מדודתו
הוה ליה
[יש לנו]
למילף
לאחות אשתו.
שכן
אחות אשתו היא
קרובי עצמו
, ולכן יש ללמוד אותה
מ
אחותו, שאף היא
קרובי עצמו
.
ואל תוכיח דודתו - שהיא מקרובי האב.
ומקשינן:
אדרבה, מדודתו הוה ליה למילף
, ולא מאחותו,
שכן דבר
ש
על ידי קדושין
[אחות אשתו]
מדבר שעל ידי קדושין
[אשת אחי אביו] יש לך ללמוד. ולא מאיסור אחותו, שאינו דבר הנעשה על ידי קדושין.
ומכח הקושיה הזאת, חוזרת בה הגמרא, ומביאה מקור אחר:
אלא, מאשת אח ילפינן
לאחות אשה, משום
ד
אמרינן:
שכן
שתי עריות אלו, הן
דבר שעל ידי קדושין וקרובי עצמו
. ולכן, אל תוכיח דודתו, שאם כי על ידי קדושין היא, הרי היא אינה מ"קרובי עצמו".
והוינן בה:
ואשת אח גופה
-
מנא לן
שהיא אסורה בין שהיה האח מן האב, ובין שהיה האח מן האם בלבד?
ומשנינן: מהא
דתניא
: כתיב בפרשת אחרי
"ערות אשת אחיך לא תגלה
, ערות אחיך היא".
ולמדנו מכאן שאשת אחיו אסורה. ואיסורה הוא
בין
שהיה האח
מן האב
ו
בין
שהיה האח
מן האם
.
ומנין
אתה אומר
שאיסורה הוא
בין מן האב
ו
בין מן האם?
או אינו אלא מן האב ולא מן האם?
אין לומר כן. שהרי:
ודין הוא!
יש לנו ללמוד בלימוד של "במה מצינו" שאסורה היא בין מן האב ובין מן האם:
חייב
הכתוב
כאן
, באשת אח,
וחייב באחותו
.
מה אחותו
, חייב בה הכתוב
בין
באחותו
מן האב בין
באחותו
מן האם
-
אף כאן
באשת אח, חייב בה הכתוב
בין
שהיה האח
מן האב בין
שהיה האח
מן האם
.
או
שמא תאמר:
כלך לדרך זו
, ותאסור אשת אח מן האב בלבד:
לפי ש
חייב
הכתוב
כאן
, באשת אח,
וחייב
הכתוב גם
בדודתו
.
מה דודתו מן האב ולא מן האם, אף כאן
באשת אח, חייב הכתוב רק באשת אח
מן האב ולא
באשת אח
מן האם
.
נראה למי דומה
:
דנין קרובי עצמו
[אשת אח]
מקרובי עצמו
[אחותו].
ואל תוכיח דודתו, ש
היא מ
קרובי האב
.
או כלך לדרך זו: דנין דבר שעל ידי קדושין
[אשת אח],
מדבר שעל ידי קדושין
[אשת אחי אביו],
ואל תוכיח אחותו שאיסור הבא מאליו
.
והואיל ואכן אי אפשר ללומדו מן הדין, לפיכך:
תלמוד לומר
: "ערות אשת אחיך לא תגלה,
ערות אחיך היא
".
וסוף הפסוק מיותר הוא, וחזר הכתוב לאומרו כדי ללמדנו, שאשת האח אסורה
בין
שהיה האח
מן האב
, ו
בין
שהיה האח
מן האם
.
ואימא: אידי ואידי
, גם "ערות אשת אחיך לא תגלה", וגם "ערות אחיך היא",
באשת אח
מן האב בלבד הכתוב מדבר, ויש צורך בשניהם:
וקרא
חדא
מדבר במקום
דיש לה
, לאשת אחיו,
בנים בחיי בעלה
, ובא הכתוב לאוסרה עליו אם מת אחיו או גירשה.
ו
קרא
חדא
מדבר במקום
דאין לה בנים בחיי בעלה
, לומר שהיא אסורה בחיי אחיו, לאחר שגירשה אחיו, לפי שאין אז מצות יבום. והוצרך הכתוב לומר זאת, כדי שלא תטעה לומר, הואיל ואילו היתה עומדת אצל אחיו ולא היה מגרשה, והיה מת, זקוקה היתה ליבום - מתחילה לא חל עליה איסור אשת אח.
ומשנינן:
אין לה בנים בחיי בעלה
אין צריך ללומדו ממקרא זה, כי
מדרב הונא
[לעיל נד ב]
נפקא!
דאמר קרא "אשת אחיו - נדה היא". ולמד מכך רב הונא, שהיא אסורה בחיי בעלה אף שיש לה היתר לאחר מיתת בעלה [וכמבואר לעיל]. ולכן מיותר הכתוב ללמוד ממנו לאשת האח מן האם.
ו
אכתי מקשינן:
אימא: אידי ואידי
[ערות אשת אחיך לא תגלה; ערות אחיך היא]
באשת אח מן האב
, ונצרכו שני מקראות כדי להשמיענו:
קרא
חדא
, שאסורה היכא
דיש לה בנים בחיי בעלה
, לאחר שגירשה.
ו
קרא
חדא
, שאסורה היכא
דיש לה בנים
, שאסורה גם
לאחר מיתת בעלה!
כדי שלא תאמר: הואיל ומת בעלה, פקע ממנה שם אשת אח, והרי היא מותרת לו אפילו אם יש לה בנים ממנו, כשם שפקע איסורה כשאין לה בנים.
אלא, שאם אין לה בנים יש מצוה לייבמה, ואם יש לה בנים אין מצוה לייבמה, אך בכל ענין הותר איסור אשת אח אחר מיתה, ולכן הוצרך כתוב מיוחד כדי לאוסרה, ועדיין מנין לך שגם אחות האב מן האם אסורה?
ומשנינן:
יש לה בנים לאחר מיתת בעלה
-
לא צריכא קרא!
כי
מדאמר רחמנא
אשת אח
שאין לה בנים
הרי היא
מותרת
ביבום.
מכלל זה אתה למד:
הא
, אשת אח ש
יש לה בנים
הרי היא
אסורה
.
ולכן, מיותר הפסוק ללמדנו שגם אשת אח מן האם הרי היא אסורה.
ואכתי מקשינן:
ודילמא
, מכל מקום צריכים אנו מקרא מיוחד ללמד איסור לאשת אח שיש לה בנים לאחר מיתת בעלה, ואין ללומדו ממה שלא התירה התורה אותה אלא כשאין לו בנים, כי הייתי אומר:
א.
אין לה בנים אסורה לעלמא
, וכמו שנאמר "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר",
ושריא ליבם
.
ואילו כש
יש לה בנים
-
שריא
מותרת היא להנשא
לעלמא, ושריא
גם
ליבם
.
ב.
אי נמי
, הייתי אומר,
אין לה בנים מצוה
שתתייבם לאחי בעלה,
יש לה בנים רשות
היא לו לקחתה.
אי נמי
יש לומר, אכן יש ללמוד שלא התירה התורה אשת האח שיש לו בנים לאחר מיתת בעלה, ממה שלא התירתה תורה אלא כשאין לו בנים. אלא שמהלימוד הזה, לא הייתי יודע שיש בה כרת, אלא רק איסור עשה. כי כך הייתי אומר:
אין לה בנים
-
אין
, אכן מותרת היא לאחיו, אבל
יש לה בנים, לא
מותרת היא לאחיו.
ולאו הבא מכלל עשה
איסור
עשה
הוא, אבל עונש כרת לא שמענו מכאן. ולפיכך הוצרכה התורה לכתוב מקרא אחר, ללמדנו שהוא בכרת עליה.
וכיון שהוצרך הכתוב ללמדנו איסור לאשת אח שיש לה בנים לאחר מיתת בעלה, שוב אי אפשר ללמוד ממנו לאשת אח מן האם שהיא אסורה.
ומשנינן:
כתב
רחמנא
קרא אחרינא
[פסוק שלישי], בפרשת קדושים "ואיש אשר יקח את אשת אחיו, נדה היא.
ערות אחיו גלה
, ערירים יהיו".
ויש לך ללמוד מהמקרא הזה, לאשת אח שיש לה בנים לאחר מיתת בעלה, שהיא בכרת. ולכן מיותר "ערות אחיך היא", כדי ללמד שאשת האח אסורה בין שהיה האח מן האב ובין שהיה האח מן האם.
ומקשינן:
ואימא
יהיה דינה של
אשת אח מן האם, כ
דין
אשת אח מן האב: מה אשת אח מן האב לאחר מיתת בעלה, שריא
-
אף אשת אח מן האם לאחר מיתת בעלה
שריא
.
ומשנינן:
אמר קרא
"ערות אחיך
היא
".
ומשמעות "היא" -
בהוייתה תהא!
שתמיד, ואפילו לאחר מיתה, הרי היא אסורה. והרי ממקרא זה למדנו את מקור האיסור לאשת האח מן האם, ואמרה בו תורה שבהוייתה של איסור תהא תמיד, גם לאחר מות בעלה.
ועתה מוסיפה ומפרשת הגמרא עוד מקראות נוספים בענין עריות הנזכרים בפרשת קדושים -
כיון שכבר אמרה תורה בסוף פרשת עריות [בפרשת אחרי] "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה - ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" -
אם כן,
אחותו, ד
חזר הכתוב ו
כתב ביה כרת
[בפרשת קדושים] "ואיש אשר יקח את אחותו, ונכרתו לעיני בני עמם" -
למה לי
, והרי בכלל כל העריות היא?
ומשנינן: הוצרך הכתוב הזה של כרת ב"אחותו" -
לכדרבי יוחנן
.
דאמר רבי יוחנן
: מלמד הכתוב הזה,
שאם עשאן כולן
[שבא על כל העריות]
בהעלם אחת
, [ששגג בכולן, ולא נודע לו על חטאו בין ביאה אחת לחברתה] -
הרי זה
חייב
להביא קרבן חטאת
על כל אחת ואחת
מהעריות.
כי מאחר שפירט הכתוב באחותו, כרת בפני עצמו, הרי למדנו מכאן, שאם יבוא על כל העריות - ואחותו בכללן - בהעלם אחד, הרי זה מתחייב על ביאת אחותו בקרבן חטאת בפני עצמו, חוץ מהקרבן על שאר העריות.
ומכאן אתה למד לכל העריות, שעל כל אחת מהן הוא חייב בחטאת נפרדת, כי יש ללמוד מדין אחותו לכל העריות בהקישא דרבי יונה [לעיל נד ב, כריתות ב ב].
ומקשינן:
ולרבי יצחק, דאמר: כל חייבי כריתות, בכלל
"כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם",
היו
.
ולמה יצתה כרת באחותו
להכתב בפני עצמה? לומר לך:
לכרת ניתנה, ולא למלקות!
שאפילו התרו בו למלקות - אינו לוקה.
וכיון שרבי יצחק מפרש שהכרת האמור באחותו בא לומר שאין לוקים עליה, אם כן, לפי דעתו -
לחלק
, לחייב קרבן חטאת נפרד לכל אחת מן העריות שבא עליהן בהעלם אחד -
מנלן?
ומשנינן:
נפקא ליה
, לרבי יצחק, לחלק את כל העריות לחיוב קרבן בפני עצמו,
מ
כך שאמרה תורה
"ואל אשה בנדת טומאתה
לא תקרב לגלות ערותה".
והיה לו לכתוב לומר "ואל נדה לא תקרב".
אלא מלמד הכתוב שכל אשה ואשה האמורה באותה פרשה, חלוקה היא מחברתה, ומכאן אתה למד
לחייב
את הבא בהעלם אחד על כל הנשים האמורות בפרשה, שחייב קרבן נפרד
על
ביאתו ב
כל אשה ואשה
.
וממשיכה הגמרא לבאר ענין נוסף בפרשת עריות:
בכל מקום שאמרה תורה כרת, משמעות הדבר, שהוא וזרעו נכרתים.
ואם כן, בערות
דודתו, דכתב בה רחמנא "ערירים
[בלא בנים]
ימותו
" -
למה לי?
שהרי ערירים משמעותו "כרת", שנכרת הוא וזרעו. והרי דודתו, בכלל העריות היא, ונאמר בהן "ונכרתו", שמשמעותו שימותו הם ובניהם, ולמה הוצרך הכתוב לומר בדודתו "ערירים ימותו"?
ומשנינן: יש צורך לומר בדודתו "ערירים ימותו" -
לכד
אמר
רבה!
דרבה רמי
[הקשה שיש סתירה, לכאורה, בין הפסוקים]:
מצד אחד
כתיב
בפרשת עריות, בעונש על ערות דודתו,
"ערירים יהיו
", שמשמעותו ערירים בעתיד, שעתידים הם לאבד את בניהם שיש להם עתה, בשעת החטא. שסופם לבוא לידי כך שיהיו ערירים מבניהם שיש להם עתה, לפי שיקברום בחייהם, כך שבשעת מיתתם של החוטאים הם ימותו ערירים מבניהם הקיימים בשעת החטא.
ו
מאידך
כתיב
פסוק אחר בפרשת עריות:
"ערירים ימותו
", שמשמעותו שאם הם עתה בשעת החטא הם ערירים ללא בנים, כך גם ישארו כמות שהם ערירים עתה, גם בשעת מיתתם, שאפילו אם יוולדו להם בנים אחר החטא הם ימותו.
ואולם, אין בכלל הזה שאם היום, בשעת החטא, יש להם בנים ועתה הם אינם ערירים, שימותו בניהם בחייהם.
הא כיצד
יתכנו שני הפסוקים?
אלא כך הוא ביאורם של שני הפסוקים:
יש לו בנים
בשעת החטא - הרי זה
קוברן
.
ואם
אין לו בנים
בשעת חטא - הרי זה
הולך ערירי
.
ואצטריך למיכתב
גם
"ערירים יהיו
",
ואיצטריך למיכתב
גם "חטאם ישאו,
ערירים ימותו
"!
דאי כתב רחמנא
רק
"ערירים יהיו", הוה אמינא
שלא ימותו לו אלא הבנים שנולדו לו
עד חטאיה
[עד שחטא].
אבל
הבנים שנולדו לו
מחטאיה ואילך
, הייתי אומר שהם
לא
ימותו.
לפיכך
כתב רחמנא "ערירים ימותו
", שכל הבנים ימותו.
ואי כתב רחמנא
רק "חטאם ישאו
ערירים ימותו", הוה אמינא
שרק הבנים שיהיו לו
מחטאיה ואילך
ימותו, והוא יהיה ערירי מהם, שהרי כך היא משמעות הכתוב: חטאם ישאו - ערירים ימותו.
אבל
בנים שהיו לו
מעיקרא
, קודם שחטא, הייתי אומר ש
לא
ימותו.
לפיכך:
צריכא
לומר גם "ערירים יהיו"!
וכאן שבה הגמרא לפרש את מקור דין לאיסור העראה בכל איסורי ביאה האמורים בתורה:
איסור
העראה דחייבי לאוין
-
מנלן?
ומבארת הגמרא שיש ללמוד זאת זה מ"שפחה חרופה", שהיא שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי [המותר בשפחה ], והיא אסורה לכל העולם בכלל חייבי לאוין, בלאו "לא יהיה קדש" [שהוא לאו לכל השפחות].
ואמרה תורה "בקורת תהיה", ללמדך שהיא לוקה [ולא הוא], "והביא את אשמו לה', אל פתח אוהל מועד, איל אשם".
ולומדים איסור העראה בחייבי לאוין,
מדגלי רחמנא
בפסוק "ואיש כי ישכב את אשה
שכבת זרע
" - האמור
גבי שפחה חרופה
, שמשמע ממנו שאינו חייב בה אלא על ביאה הראויה להזריע, והיא גמר ביאה.
מכלל
זה אתה למד
ד
שאר
חייבי לאוין
, הדומים לשפחה חרופה בכך שהיא חייבי לאוין] איסורם הוא אפילו
בהעראה
. ותמהינן:
אדרבה
, נאמר
מדגלי רחמנא
איסור
העראה בחייבי כריתות
, וכמו שלמדנו בסוגיא לעיל -
מכלל
זה אתה למד
דחייבי לאוין
רק
בגמר ביאה
מתחייבים.
אמר רב אשי: אם
תאמר
כן
, שבכל חייבי לאוין חייבה התורה רק בגמר ביאה,
לשתוק קרא משפחה חרופה
שגילתה בה תורה "שכבת זרע", שהרי כבר ידענו לכל חייבי לאוין [ושפחה חרופה בכללן], שאין חייבין עליהן אלא בגמר ביאה.
תו מפרשינן:
העראה דחייבי לאוין דכהונה
שאין הלאו שלהן שוה בכל, ואין אתה יכול ללומדו משפחה חרופה שהיא אסורה על כל ישראל -
מנא לן?
אתיא
העראה בחייבי לאוין דכהונה בגזירה שוה
"קיחה
[אשה זונה וחללה לא "יקחו"]
קיחה
[ואיש אשר "יקח" את אחותו] מחייבי כריתות, שנתרבתה לעיל העראה בכולן, מהיקישא דרבי יונה.
תו מפרשינן: העראה
דחייבי עשה
[כגון מצרי ואדומי שנאמר בהם "בנים אשר יולדו להם - דור שלישי יבוא להם בקהל ה'", שלישי יבוא אבל דור שני לא יבוא, ולאו הבא מכלל עשה - עשה] -
מנלן?