יבמות 119a — תלמוד אויף ייִדיש

האשה שהלך בעלה, ו

עמו הלכה גם

צרתה,

אשה אחרת שיש לו לבעלה,

למדינת הים,

וכשיצאו לא היה לבעלה בנים.

ובאו

עדים

ואמרו לה: מת בעלך.

לא תנשא

לשוק

ולא תתייבם

ליבם, אחי בעלה,

עד שתדע

שמת בעלה בלא בנים ומותרת ליבם, או עד שיתברר

שמא מעוברת היא צרתה,

וכשילדה, מותרת היא להנשא לשוק.

ולקמן בעמוד ב תבאר הגמרא למה שלא תחלוץ מיד, מספק, ותהיה מותרת לשוק.

היתה לה

לאשה

חמות

שיצאה למדינת הים, ולא היה לה בן אלא בעלה של זו,

אינה חוששת

שמא נולד לחמותה בן נוסף [יבם], בחיי בעלה, ומותרת לשוק.

[שמא תאמר, מדוע ברישא חוששת שמא ילדה צרתה, ובסיפא אינה חוששת שמא ילדה חמותה? תשובתך, ברישא כל מה שתלד, בין זכר בין נקבה פוטרה מיבום. אבל בסיפא רק אם ילדה חמותה זכר היא נופלת ליבום, ויש כאן שני ספקות: א. שמא ילדה ב. שמא הוא זכר. וכולי האי לא חיישינן. רש"י].

יצתה

חמותה

מליאה

מעוברת

חוששת.

היות ומעתה יש כאן רק ספק אחד, שמא זכר הוא העובר.

רבי יהושע אומר: אינה חוששת,

כי עדיין יש כאן שני ספקות: א. שמא הפילה ב. גם אם לא הפילה, שמא ילדה שמא נקבה.

גמרא:

שנינו במשנה שיש לאשה לחוש שמא מעוברת היא צרתה.

והוינן בה:

מאי

"שמא מעוברת

היא צרתה"?

והרי די לומר "שמא מעוברת צרתה"?

ומשנינן:

הא קמ"ל

ביתור זה, שרק

להאי

צרה שהלכה עמו

הוא דחיישינן

שמא מעוברת היא.

אבל אם באו עדים שצרה זו אינה מעוברת, הרי

לצרה אחריתי,

שמא נשא בעלה במדינת הים צרה אחרת, ואולי הצרה ההיא מעוברת ממנו,

לא חיישינן,

ומותרת זו ליבם.

שנינו במשנה: לא תנשא ולא תתייבם אשה זו שהלכו בעלה וצרתה יחד למדינת הים, ומת הבעל.

ותמהינן:

בשלמא,

זה מובן ש

יבומי לא

תתייבם,

דדלמא מיעברא

צרתה, וילדה בן,

וקפגעה

אשה זאת

באשת אח

שלא במקום מצוה של יבום, שהוא איסור כרת

דאורייתא.

אלא

זה שאומרת המשנה ש

לא תנשא

לשוק הוא תמוה.

כי

אמאי

לא תנשא? אם משום החשש שמא מת בעלה בלא בנים, והיא זקוקה ליבום, יש לך לומר שמסתבר הדבר שבעלה מת בהשאירו אחריו זרע. שהרי -

הלך אחר רוב נשים

כמו בכל ספק בכל התורה שהולכים אחר הרוב. והרי

רוב נשים, מתעברות ויולדות.

ומסתמא גם צרתה שהלכה עם בעלה למדינת הים, גם היא ילדה ממנו ולד.

לימא,

האם יש לנו להוכיח מכך שמשנתנו בשיטת

רבי מאיר היא, דחייש למיעוטא.

וכמו שמצינו לגבי מיעוט אנשים מהכותים, יושבי הר גריזים, שהשתחוו לדמות יונה שהיתה שם, וגזר רבי מאיר על כל הכותים, להחזיקם מומרים, משום המיעוט.

ולכן חוששת משנתנו למיעוט הנשים שאינן יולדות, ולפיכך היא אסורה לשוק.

ומשנינן:

אפילו תימא,

תאמר שמשנתינו בשיטת

רבנן

היא אמורה, החולקים על רבי מאיר, ואינם חוששים למיעוט, בכל זאת אסורה היא להינשא לשוק.

ד

כי אזלי רבנן בתר רובא

רק

ברובא דאיתיה קמן,

שישנו הרוב לפנינו.

כגון, תשע חנויות,

שאנו רואים אותן לפנינו, שרובן מוכרות בשר שחוטה, ומיעוטן מוכרות בשר נבילה וטריפה, שאז הולכים אחר הרוב, ואם מוצאים בעיר בשר תולים אותו שהוא מהרוב הכשר.

וסנהדרי,

שרוב מזכים לפנינו.

אבל רובא דליתיה קמן,

כמו רוב נשים שבעולם שהן מתעברות ויולדות,

לא אזלי רבנן בתר רובא.

ומקשינן: הרי מצינו שגם ברובא "דליתיה קמן" גם הולכים רבנן אחר הרוב.

ו

ראיה לדבר, ש

הרי

בנדון יבום של

קטן וקטנה

[וכפי שיתבאר מיד בהמשך],

דרובא דליתא קמן הוא, ואזלי רבנן בתר רובא.

דתניא

: יבם

קטן

או יבמה

קטנה

-

לא חולצין ולא מייבמים דברי רבי מאיר.

אמרו לו

רבנן

לרבי מאיר: יפה אמרת שאין חולצין.

מסתבר בזה טעמך, היות

ד"איש" כתיב בפרשה

של חליצה, "ואם לא יחפוץ ה"איש" לקחת את יבמתו" [דברים כ"ה]. ודרשינן, "איש", ולא קטן.

ו

גם האשה הנחלצת צריכה להיות גדולה ולא קטנה, כי

מקשינן אשה לאיש,

שהרי בהמשך הכתוב יש היקש ביניהם, דכתיב "ועלתה יבמתו השערה".

אלא מה הטעם

שאתה אומר

שאין מייבמין

הקטנים!?

אמר להם

רבי מאיר:

קטן

-

שמא ימצא סריס,

שאינו מוליד.

וכן

קטנה

-

שמא תמצא איילונית

שאינה יולדת.

וכיון שהם לאו בני הקמת שם, התורה פטרתם מייבום דכתיב [דברים כ"ה] "אשר תלד" פרט לאיילונית.

נמצא פוגעים בערוה

של איסור אשת אח שלא במקום מצוה.

ורבנן

שלא קיבלו טעמו,

סברי,

שמותרים קטן וקטנה ביבום, היות ו

זיל בתר רובא דקט נים.

ורוב קטנים

כשגדלים,

לאו סריסי נינהו.

זיל בתר רוב קטנות.

ורוב קטנות

לכשגדלות,

לאו איילונית נינהו.

ולכן אין לנו לחשוש שמא אינם מחוייבים ביבום.

ומכך שנחלקו רבנן על רבי מאיר, והולכים אחר הרוב שאינם סריסים, מוכח שהם הולכים אחר הרוב גם כשאין הרוב לפנינו.

ואם כן, משנתנו שאינה הולכת אחר רוב הנשים שמתעברות ויולדות, אינה כרבנן!

ומסקנת הגמרא היא:

אלא, מחוורתא

מחוור ומוכח ד

מתניתין

בשיטת

רבי מאיר

היא, דחייש למיעוט.

ופרכינן: אם מעמידים אנו לרישא דמתניתין

כרבי מאיר,

החושש למיעוט, יקשה מהסיפא שאינה חוששת למיעוט, והוה רישא רבי מאיר, וסיפא רבנן!?

אימא סיפא: היתה לה חמות

-

אינה חוששת

שמא ילדה חמותה בן ומותרת לשוק.

ואמאי?

הרי יש רוב לומר שילדה בן, כי

הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים מתעברות ויולדות!?

ומשנינן: כיון שיש

מיעוט מפילות,

שאינן יולדות ולד של קיימא,

וכל היולדות

ולד של קיימא יולדות

מחצה זכרים ומחצה נקבות.

סמוך,

צרף צד זה של ספק, שמא היא מ

מיעוטא דמפילות, למחצה נקיבות.

ועל ידי כך שאתה מסתפק שמא ילדה חמותה זכר, יש לך ספק השקול שמא נקבה ילדה.

ו

אתה מוסיף עליו את המיעוט שמא לא ילדה כלל, לפי שיתכן שהפילה.

הוו ליה זכרים

-

מיעוטא

מכל הלידות, והלכך היא מותרת לשוק, לפי שהולכים אחרי רוב הלידות, שאינן של זכרים ברי קיימא.

אך עדיין יש להקשות:

ו

לרבי מאיר, דחייש למיעוטא,

ליחוש

למיעוטא של זכרים, ותהיה אסורה לשוק.

ומכך שלא חששה המשנה לכך, מוכח שלא חיישינן למיעוט, ואתיא סיפא דמתניתין כרבנן.

ואם כן קשיא, שרישא היא כרבי מאיר, וסיפא כרבנן!?

ופרקינן:

דלמא

סיפא נמי איכא לאוקמי כרבי מאיר

והא דלא חיישינן למיעוטא שילדה חמותה זכר

כיון דאיחזקה

האשה בשעת יציאה בהיתרה

לשוק,

שלא היה לה יבם, הרי במקום חזקה

לא חייש

רבי מאיר למיעוטא.

ולפיכך בסיפא "אינה חוששת", היות שהולך רבי מאיר אחר חזקתה, שהיא מותרת לשוק.

ומקשה הגמרא: אי הכי, שאמרת כי רבי מאיר הולך אחר חזקה -

רישא, דאיחזקה

בהיתרה

ליבום,

כי בשעת יציאתם לא היה לבעלה בנים,

תייבם!?

נעמידה על חזקתה, ומדוע תנן ברישא לא תתייבם?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: רישא

דמתניתין, שאנו דנים להתירה לייבום, ומסופקים אנו שמא יש לו בן ותפגע בערוה של אשת אח שלא במקום מצוה,

ד

הוה

איסור כרת, חששו

שמא נתעברה צרתה, ולא מעמידים אותה על חזקה במקום חשש כרת, דחמירא.

סיפא

דמתניתין, שהיתרנוה לשוק, ואתה דן לאוסרה כי שמא יש לה יבם, ותפגע באיסור - כיון

ד

ה

איסור

לשוק אינו אלא איסור

לאו,

"לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" [דברים כ"ה]

לא חששו

לו חכמים שמא נתעברה חמותה, ומעמידים את האשה בחזקת היתרה לשוק.

אמר רבא

פירכא על תירוץ רב נחמן

מכדי,

הרי,

הא,

איסור אשת אח, הוא איסורא

דאורייתא.

והא,

איסור יבמה לשוק איסורא

דאורייתא.

מה לי

ספק פגעה

באיסור כרת, מה לי ספק

פגעה

באיסור לאו?

והרי כמו שבספק איסור כרת אתה חושש להתירה ליבם, כך בספק איסור לאו יש לחשוש ולהמנע מלהתירה לשוק, ולא להעמידה על חזקת היתירה.

ודוקא בהרחקות שאוסרים רבנן דבר המותר מן התורה כדי שלא יפגעו באיסור, שם שייך לחלק משום שכרת הוא יותר חמור, ולכן עשו לו חכמים הרחקה, אבל ללאו לא עשו הרחקה.

אך לא במקום של ספק, שמא איסורא דאורייתא ממש קעביד [רש"י].

ואם כן, חוזרת הקושיה: רישא שחששנו בה למיעוט על כרחך רבי מאיר היא, ואילו סיפא שלא חוששים בה למיעוט, רבנן היא.

נמצא שרישא היא רבי מאיר, ואילו סיפא היא רבנן!?

ומשנינן:

אלא, אמר רבא

: