יבמות 106b — תלמוד אויף ייִדיש

מתניתין:

מצות חליצה

כך היא:

בא הוא,

היבם,

ויבמתו לבית דין. ו

אם הוא ילד והיא זקנה, או הוא זקן והיא ילדה,

הן משיאין לו עצה ההוגנת לו.

שאומרים לו: כלך אצל אשה שכמותך, המתאימה לך, ואל תכניס קטטה בתוך ביתך .

ודבר זה נלמד ממה

שנאמר: "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו".

והעצה שמשיאין לו, הם הם הדברים שהזקנים מדברים אליו.

והיא אומרת: "מאן יבמי

להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי".

והוא אומר: "לא חפצתי לקחתה".

ובלשון הקדש היו אומרים

דברים אלה.

ואחר כך:

"ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו" רוק הנראה לדיינים.

ואחר כך:

"וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו".

עד כאן היו מקרין.

כלומר, עד פסוק זה היו אומרים ליבם וליבמה לקרוא, וכדלעיל.

וכשהקרא רבי הורקנוס תחת האלה בכפר עיטם,

כשבאה יבמה לפניו,

וגמר

להקרות

את כל הפרשה,

דהיינו, שהקריא להם גם "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל",

הוחזקו

להיות גומרין כל הפרשה.

"ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל"

,

מצוה בדיינין

לקרות "חלוץ הנעל" ,

ולא מצוה בתלמידים

היושבים שם לפני רבם ללמוד. שאין עליהם לקרות.

רבי יהודה אומר: מצוה על כל העומדים שם לומר "חלוץ הנעל"

.

גמרא:

אמר רב יהודה

: סדר

מצות חליצה

כך הוא:

קוראה

היבמה "מאן יבמי וגו'",

וקורא

היבם "לא חפצתי לקחתה",

וחולצת, ורוקקה,

ו

לבסוף

קוראה

היבמה: "ככה יעשה לאיש וגו'".

ותמהינן:

מאי קמשמע לן

רב יהודה? הא

מתניתין

דידן

היא!

שהרי כל סדר הדברים שאמר רב יהודה כתוב במשנתינו!

ומבארינן:

הא קמשמע לן

רב יהודה, דרק

מצוה

היא למעבד

הכי. ואי אפיך

את הסדר

לית לן בה.

תניא נמי הכי: בין שהקדים חליצה לרקיקה, ובין שהקדים רקיקה לחליצה, מה שעשה עשוי.

אמר אביי: האי מאן דמקרי

[מי שמקריא] לאשה

גט חליצה

[נוסח החליצה] בשעת חליצתה, כדי שתדע מה לומר,

לא ליקרי לדידה

[שלא יקריא לה]

"לא" לחודיה

[בנפרד],

ו"אבה יבמי" לחודיה.

משום

ד

אם תאמר כך,

משמע אבה יבמי!

אלא

יקריא לה את המילים האלו בבת אחת:

"לא אבה יבמי".

ו

כמו כן

לא ליקרי לדידיה,

ליבם, את המילה

"לא" לחודיה,

ואת המילה

"חפצתי" לחודיה, ד

אז יהא

משמע חפצתי לקחתה!

אלא

יקריא לו בבת אחת:

"לא חפצתי לקחתה".

רבא אמר: אפסוקי מילתא

בעלמא

היא, ואפסוקי מילתא לית לן בה.

רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקמצטער

[שמתאמץ]

ומקרי לה

בבת אחת

"לא אבה יבמי".

אמר ליה

רב אשי: וכי

לא סבר ליה מר להא דרבא,

שאמר שלית לן בה?

אמר ליה: מודה רבא ב"לא אבה יבמי"

שצריך שלא תפסיק. משום שאם תפסיק, משמע שמה שאומרת "לא" הולך על ראש דבריה, שאמרה "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל", ומסיימת ואומרת "לא". כלומר, לא מאן יבמי, אלא, אבה יבמי.

מה שאין כן ב"לא חפצתי לקחתה", שהיא תחילת דבריו של היבם, לא שייך לומר ש"לא" הולך על תחילת דיבורו, ולכן לא אכפת לן אם מפסיק .

אמר אביי: האי מאן דכתב גיטא דחליצתא

[שטר ראיה על החליצה],

ליכתוב הכי

:

אקרינוה לדידה

[הקרינו לה ליבמה]

מן "מאן יבמי" עד "אבה יבמי", ואקרינוהו לדידיה

[והקרינו לו ליבם]

מן "לא" עד "לקחתה", ו

שוב

אקרינוה לדידה מן "ככה" ועד "חלוץ הנע ל".

והטעם, מפני שגט החליצה אינו משורטט, ואין כותבין ד' תיבות מפסוק בלא שרטוט.

אבל

מר זוטרא

היה

משרטט

את גט החליצה,

ו

הוה

כתיב לכולא פרשה.

דהיינו: אקרינוה לדידה "מאן יבמי להקים שם וגו'" וכו'.

מתקיף לה מר בר אידי: והא לא ניתן ליכתב

פרשה בפני עצמה! שכך שנינו במסכת גיטין [ס']: אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה!

ומסקינן:

והלכתא כוותיה דמר זוטרא

שכותבין את פסוקי החליצה.

ואין זה דומה לכותב מגילה לתינוק להתלמד בה, ששם דעתו לכתוב פרשה, שתהא כמגילה קטנה. והרי קיימא לן [שם]: תורה חתומה [ספר שלם] ניתנה, ולא מגילות מגילות. אבל גט חליצה, ספור דברים בעלמא הוא, ולא נשאר בקדושתו, ובמקום מצוה שרי.

אמר אביי

: אם

רקקה

היבמה,

וקלטתו הרוח

והעבירתו מלפני היבם,

לא עשתה ולא כלום.

מאי טעמא?

משום ש

"וירקה בפניו" בעינן,

והרי לא היה הרוק בפניו.

הלכך,

אם היה

הוא,

היבם,

ארוך, והיא גוצה,

ו

קלטתהו הרוח

[את הרוק],

איכא

"וירקה

בפניו".

שהרי מיד כשיצא מפיה היה בפניו.

אבל אם היתה

היא ארוכה, והוא גוץ, בעינן עד דמטי

הרוק

להדי אפיה

[כנגד פניו],

והדר אזיל

על ידי הרוח .

אמר רבא: אכלה תומא

[שומים]

ורקתה

[ורקקה], או ש

אכלה גרגישתא

[מין קרקע]

ורקתה, לא עשתה ולא כלום.

מאי טעמא?

משום ש

"וירקה" מעצמה בעינן וליכא.

שהרי יריקתה היתה מחמת אכילת השומים והגרגישתא.

ואמר רבא: צריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומא דיבמה. דכתיב: לעיני הזקנים וירקה.

שנינו במשנתינו:

ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, מצוה בדיינין ולא בתלמידים.

תניא, אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון, ובאתה יבמה לחלוץ, ואמר לנו: ענו כולכם

ואמרו:

"חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל",

ג' פעמים .

הדרן עלך פרק מצות חליצה

--- title: "חברותא - יבמות — פרק שלוש עשרה - בית שמאי" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02350.html#HtmpReportNum0013L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0013L5" --- פרק שלוש עשרה - בית שמאי

Оригинал главы פרק שלוש עשרה - בית שמאי

הפרק שלפנינו עוסק בענין

מיאון

.

א. מן התורה קטנה אינה מתקדשת אלא על ידי אביה, ויוצאת בגט מבעלה, אפילו בהיותה קטנה, באופן שאביה מקבל את גיטה.

אך משגדלה, הרי היא מתגרשת בקבלת הגט על ידי עצמה.

ותקנו חכמים, שתוכל האם של הקטנה, או אחיה, לקדשה ולהשיאה כשהיא קטנה. כמו כן קטנה שהתקדשה לדעת עצמה, תפסו קידושיה, מדרבנן.

וכמו כן תיקנו, שתוכל הקטנה למאן בבעלה, ולצאת ממנו ללא גט.

ויש כמה אופנים שבהן הקטנה ממאנת, וחלקם יבואר במשנה זו.

ונחלקו בכמה מן ההלכות בית שמאי ובית הלל, כמו בשאלה אם יכולה למאן גם בנישואיה או רק באירוסיה, והאם היא יכולה למאן גם ביבם, או רק בבעלה בעודו חי, והאם צריך המיאון להיות בפני הבעל, וכן אם הוא צריך להעשות בבית דין.

ב. ולהלן בגמרא יבואר האם המיאון הוא בבעל, שאינה רוצה להמשיך להיות אשתו, או שהמיאון הוא בקידושין שקידשוה אמה אח אחיה.

ג. וכן יש נידון בגמרא האם יכולה היא למאן בזיקתה ליבם אחד ולהשאיר את זיקתה קיימת ליבמים אחרים, או שמיאון ביבם אחד גורם לעקירת כל הקידושין.

ד.

מהות המיאון

-

לפי רש"י, הוא גילוי דעתה שהיא קטנה, ואין מעשיה כלום, ולכן אם היא יוצאת בגט מבעל אחד וחוזרת ונישאת לבעל שני, וממאנת בשני, מגלה המיאון בבעלה השני שמעשיה הם "מעשי קטנה", שאינם כלום,

ונעקרים למפרע גם קידושי בעלה הראשון

[אלא שיש אופנים שגזרו חכמים על "בעלת הגט", וכפי שיבואר להלן].

ה.

עקירת הנישואין על ידי המיאון

-

היא למפרע

, כאילו לא היתה כלל מקודשת, ומשעה שהיא ממאנת אין היא אסורה בקרוביו, ואין הוא אסור בקרובותיה.

[ועיין בהערה, שהעקירה היא מכאן ולהבא למפרע, ולא ממש למפרע].