טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
תמורה 5b — תלמוד אויף ייִדיש
תמורה 5b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — תמורה 5b
וחוזרת הקושיא על רבא: למה כתבה התורה "הוא" ללמדנו שאין להם פדיון, הלא בלי גזירת הכתוב גם כן היינו יודעים ש"לא מהני", ופידיונו אינו פדיון?
ומתרצינן:
ולרבא
, אכן לא הוצרכה התורה ללמדנו על חרמי כהנים שאין להם פדיון.
והא "הוא"
שכתבה התורה, נצרך לענין אחר,
למעוטי בכור
בהמה טהורה, וללמדנו שיש לו "מכירה" כמו שיבואר. והכי דרשינן, רק "הוא", דהיינו חרמי כהנים, אין להם מכירה. אבל לבכור יש מכירה.
דתניא,
בבכור נאמר
[במדבר יח] "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז
לא תפדה
", ללמדנו שאין בעליו רשאין לפדותו להוציאו לחולין.
אבל
נמכר הוא
, מותר להם למוכרו לאדם אחר, והלוקח ינהג בו קדושת בכורה, כיון שלא אסרה התורה אלא פדיון בלבד.
במעשר
בהמה
נאמר
[ויקרא כז]
"לא יגאל",
ודרשינן [בכורות לב א] מגזירה שוה "לא יגאל" "לא יגאל" מחרמי כהנים. מה חרמים אסורים גם במכירה, שנאמר [שם] "לא ימכר ולא יגאל", אף מעשר בהמה אינו נמכר.
ו
הלכך,
אינו נמכר, לא חי לא שחוט, ולא תם ולא בעל מום.
ולפי זה מתרץ רבא: כיון שהיה עו לה על הדעת לאסור מכירה אפילו בבכור, ואף על פי שהתורה לא אסרה זאת במפורש, מכל מקום, כיון שבכור ומעשר נלמדים זה מזה [כמבואר בהמשך הסוגיא], היה עולה על הדעת לאסור, ולכן אמרה התורה "הוא" לגבי חרמים, ללמדנו שרק חרמים אין להם מכירה, אבל בכור יש לו מכירה.
ומקשה הגמרא על רבא מ"תמורה".
והרי תמורה, דאמר רחמנא
[ויקרא כז]
"לא יחליפנו ולא ימיר אותו", ותנן
במשנתנו:
לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר, מומר, וסופג את הארבעים
.
אלמא
, מוכח מכאן, ש
"מהני". תיובתא דרבא!
ומתרצינן:
אמר לך רבא: שאני התם
, הלאו של תמורה, שונה משאר לאווי התורה,
דאמר רחמנא
[שם] במפורש שיועילו מעשיו, דכתיב,
"ואם המר ימיר, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש".
אך מעתה, חוזרת הקושיא על אביי: למה הוצרכה התורה לומר בתמורה ש"מהני", והרי גם בכל לאווי התורה "אי עביד, מהני"?
ומתרצינן:
ולאביי
, מה שכתבה התורה "יהיה קודש", לא בא הכתוב להשמיענו שהקדושה נתפסת על בהמת התמורה, שהרי גם בכל לאוי התורה "מהני", אלא בא להשמיענו שהראשונה, בהמת הקרבן, נשארת בקדושתה, ואינה יוצאת לחולין. כי
אי לאו דאמר רחמנא "והיה הוא ותמורתו יהיה קדוש", הוה אמינא
, היינו אומרים,
תצא זו
, הראשונה מקדושתה,
ותכנס זו
במקומה, ואין שתיהן קדושות.
קמשמע לן
, שהראשונה נשארת בקדושתה. ומקשה הגמרא על אביי מ"בכור" בהמה טהורה.
והרי בכור, דאמר רחמנא
[שם]
"לא תפדה". ותנן
, ושנינו במשנה, שאם עבר על מימרא דרחמנא, ופדה אותו, לא נתפס פדיונו.
לקמן [כא א] דנה המשנה בהבדל בין בכור ומעשר שנפל בהם מום, לשאר קדשים שנפל בהם מום. כי כל הקדשים, כולל בכור ומעשר, כאשר נפל בהם מום, מותרים הם באכילה, ואסורים בגיזה ובעבודה. אלא, שבכור ומעשר אסור לזלזל בהם ולמכרם באיטליז ולשוקלם בליטרא [כדרך ששוקלים בשר חולין], ואילו שאר קדשים מותרים בכך, אף על פי שיש בכך בזיון קדשים, לפי שהנאת מכירתם היא להקדש. כלומר, כיון שהם נשחטין בשוק, מתייקרים דמיהם, והריווח יפול להקדש. מה שאין כן בכור ומעשר, השייכים לאנשים פרטיים, הבכור לכהן והמעשר לבעלים, לא מזלזלים במכירת הקדשים בכדי להרוויח לבעליהם.
ועוד שנינו שם: שאר פסולי המוקדשים, כלומר קדשים שנפל בהם מום,
יש להן פדיון
, ונתפס הפדיון והם יוצאים לחולין,
ו
גם
לתמורותיהן
יש
פדיון
כשנפל בהם מום.
חוץ מן הבכור ומן המעשר
, שאין להם פדיון, ואם פדאם אינם יוצאין לחולין.
אלמא
, אם פדה לבכור,
לא מהני. תיובתא דאביי!
ומתרצינן:
אמר לך אביי,
שאני התם
, בכור שונה משאר לאוי התורה, משום
דאמר קרא
[שם] "אך בכור שור, לא תפדה, קודש
הם
". ודרשינן מהמילה "הם",
בהווייתן יהו
, שהפדיון אינו מוציאו מקדושתו, על אף שהוא בעל מום.
ומקשינן:
ולרבא, האי "הם", למה לי!?
הרי לא צריכה התורה להשמיענו שלא יצא מקדושתו, מאחר שגם בכל לאווי התורה "לא מהני"?
ומתרצינן: רבא דורש דרשה אחרת מ"הם":
הן קריבין, ואין תמורתן קריבין
לעולם. אלא ינתנו לכהנים. ואינם כשאר תמורות קדשים שדינן להיקרב בקדושת אותו הקרבן שממנו נתפסה הקדושה.
ומקשינן:
ולאביי, האי סברא,
הלכה זו שאין תמורת בכור קריבה,
מנא ליה?
הלא מ"הם" דרש ש"לא מהני", ואינה מיותרת לדרשה.
ומתרצינן: אביי דורשה ממקרא אחר. ממה שכתבה התורה [ויקרא כז] "אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה,
אם שור אם שה, לה' הוא
". ודרשינן, "
הוא
" בלבד
קריב, ואין תמורתו קריבה
.
ומקשינן:
ורבא
, למה הוצרך לדרוש מ"הם" שאין תמורתו קריבה, הלא נדרש מ"הוא"?
ומתרצינן:
אין הכי נמי! דמההוא קרא נפקא,
שנלמד מ"הוא".
אלא,
חוזרת הקושיא לרבא:
"הם", למה לי?
ומתרצינן: לרבא "הם" נדרש לדרשה אחרת,
לימד
הכתוב
על בכור ומעשר, שאם
נתערב דמן בכל
דמי שאר קרבנות
העולין
על המזבח,
שקריבין לגבי מזבח
, שאפשר לזרוק את הדם המעורב, וניתר הבשר בזריקה זו, ואין "עולין" מבטלין זה את זה. וכך דרשינן, "קודש הם" - בהווייתן יהיו אפילו אם נתערב דמן. ומבכור למדין לכל שאר הקרבנות.
ומקשינן:
ואביי
, הלומד מ"הם" ש"לא מהני" פדיון לבכור,
האי סברא
, הלכה זו ש"אין עולין מבטלין זה את זה",
מנא ליה?
ומתרצינן:
נפקא ליה
מ
מקרא הנאמר בפרשת קרבנות יום הכפורים.
אחרי שהזה הכהן מדם הפר ומדם השעיר של יום הכפורים בין בדי הארון ועל הפרוכת, היה נותן מדמיהם על קרנות מזבח הפנימי. ונחלקו חכמים בנתינה זו על קרנות מזבח הפנימי. רבי יאשיה אמר שהיה מערב את דם הפר עם דם השעיר ונותן מהדם המעורב. ורבי יונתן אמר שהיה נותן מדם הפר בפני עצמו ומדם השעיר בפני עצמו.
וכתוב שם [ויקרא טז]
"ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב".
ולדעת רבי יאשיה שהדמים היו מעורבים יש להקשות:
והלא דם הפר מרובה מדם של שעיר
, ונתבטל דם השעיר בדם הפר, ולמה קראתו התורה "דם השעיר"? אלא,
מיכן
אתה למד
ל"עולין", שאין מבטלין זה את זה.
ולימוד זה הוא לדברי רבי יאשיה.
דתניא
במסכת יומא [נז ב], אמרה תורה
"ולקח מדם הפר ומדם השעיר".
שיהו
הדמים
מעורבין, דברי רבי יאשיה
.
ורבא
סובר, שאין למדים מדם הפר ודם השעיר, כי
התם,
לא עירב את דמם, אלא
מזה
מדם הפר
בפני עצמו ומזה
מדם השעיר
בפני עצמו, וסבר לה כרבי יונתן
.
ולפיכך הוצרך ללמוד מ"הם" הכתוב בבכור ש"כל העולין קריבין לגבי מזבח" .
הגמרא ממשיכה להקשות על אביי ממעשר בהמה.
והרי מעשר, דאמר רחמנא
[במדבר יח]
"לא יגאל"
-
ותנן,
שנינו [לקמן כא א] שלכל שאר פסולי המוקדשים
יש להן פדיון ולתמורותיהן פדיון, חוץ מן הבכור ומן המעשר
. שאין להם פדיון, ואם פדאוהו למעשר אינו פדוי [כמבואר לעיל].
אלמא
, מוכח, שאינו יוצא מקדושתו על ידי פדיון, ו
"לא מהני". תיובתא דאביי!
ומתרצינן:
אמר לך אביי: שאני התם
, מעשר שונה משאר לאווי התורה, משום
דיליף
, דינו נלמד בגזירה שוה
"עברה" "עברה" מבכור
. בבכור נאמר [שמות יג] "והעברת כל פטר רחם" ובמעשר נאמר [ויקרא כז] "כל אשר יעבור תחת השבט", ודרשינן, מה בכור אין לו פדיון, אף מעשר אין לו פדיון. הלכך "לא מהני" .
ומקשה הגמרא על רבא מ"המקדים תרומה לביכורים ".
הרי הקדים
תרומה לביכורים, דאמר רחמנא
[שמות כב]
"מלאתך ודמעך לא תאחר",
ודרשינן [לעיל ד א]: "מלאתך" אלו בכורים. ו"דמעך" זו היא תרומה. ואסרה התורה להקדים תרומה לביכורים.
ותנן
, ושנינו במסכת תרומות [פרק ג משנה ו]:
המקדים
תרומה לביכורים,
אף על פי שהוא
עובר
בלא תעשה, מה שעשה עשוי
, ותרומתו תרומה.
תיובתא דרבא!
ומתרצינן:
אמר לך רבא: שאני התם, דאמר קרא
[במדבר יח]
"מכל מתנותיכם תרימו",
ובא ללמדינו ש"מהני", אף על פי שעבר על לא תעשה .
וחוזרת הקושיא לאביי: למה כתבה התורה "מכל מתנותיכם תרימו", הלא בכל לאווי התורה "מהני"?
ומתרצינן:
ולאביי, מיבעיא ליה
, לדרשה אחרת.
כ
מו
דאמר ליה רב פפא לאביי
, ותירץ לו אביי.
במסכת ביצה [יג ב] אמר רבי שמעון בן לקיש: ישראל שהקדים והפריש מעשר ראשון מתבואתו לפני גמר מלאכתה, שעדיין לא התחייבה התבואה בתרומות ומעשרות, חלה הפרשתו. ואם נתן את המעשר ראשון ללוי לפני שהפריש מהתבואה תרומה גדולה לכהן, פטור הלוי לתרום תרומה גדולה מהמעשר ראשון שקיבל. ועל אף שמפסיד בכך הכהן את תרומותיו, מכל מקום, דרשינן ממה שאמרה התורה ללוי [במדבר יח] "והרימותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר", שהלוי מפריש עשירית מהמעשר שהוא מקבל [הנקראת תרומת מעשר] ואותה הוא נותן לכהן, ודרשינן, שהלוי נותן לכהן "תרומת מעשר" שהוא מרים מהמעשר ראשון בלבד, ואינו נותן "תרומה גדולה".
ושם בגמרא אמר ליה רב פפא לאביי:
אלא מעתה
, אם דרשינן "מעשר מן המעשר, ולא תרומה גדולה מן המעשר", הרי
אפילו
אם
הקדימו
, בן לוי לכהן לקחת את המעשר ראשון,
בכרי
, אחרי שנתמרחה התבואה ועדיין לא הפרישו ממנה תרומה גדולה אלא רק קדם והפריש ממנה מעשר ראשון,
נמי ניפטר
, ולמה אמר רבי שמעון בן לקיש את דינו דוקא בהקדים הלוי לקחת את המעשר הראשון בהיות התבואה בשבלים?
אמר ליה
אביי לרב פפא:
עליך,
כדי שלא תאמר כן,
אמר קרא "מכל מתנותיכם תרימו".
התורה מצווה ללוים ליתן לכהנים אפילו תרומה גדולה מן המעשר ראשון, כאשר לקחו את המעשר ראשון לאחר גמר מלאכת התבואה [מירוח הכרי]!
והקשה לו רב פפא:
מה ראית לרבות את הכרי, ולהוציא את השיבלין?
כלומר, מנין לך שמהכתוב "מכל מתנותיכם תרימו" אתה מרבה בהקדימו בכרי לחייבו להפריש תרומה גדולה, ואילו מהמקרא "והרמותם ממנו תרומת ה'" אתה ממעט בהקדימו בשבלים לפטרו מתרומה גדולה?
ותירץ לו אביי:
מרבה אני את הכרי
, משום
שישנו בכלל "דגן",
וכבר חלה עליו חובת תרומה גדולה, כמו שנאמר לגבי תרומה [דברים יח] "ראשית דגנך", הלכך מסתבר להעמיד המקרא שבא לטובת הכהן, כשכבר נתחייב.
ומוציא אני את השיבלין, שאין בכלל דיגון.
והמקרא שבא לפטור הפרשת תרומה לכהן, מסתבר להעמיד כשעדיין לא נתחייב .
ועתה, לאביי המקרא "מכל מתנותיכם תרימו", אינו מיותר ללמדנו ש"מהני", אלא ללמדנו חיוב הפרשת תרומה גדולה בהקדים לוי לכהן אחר שנתמרח בכרי .
ומקשה הגמרא על רבא מ"כהן גדול שקידש אלמנה".
והרי אלמנה לכהן גדול
, דעבר אמימרא דרחמנא,
דרחמנא אמר
[ויקרא כא]
"אלמנה וגרושה לא יקח",
וקיחה זו היינו קידושין, שאסור לו לקדש אותה .
ותנן
במסכת קידושין [סו ב] שהקידושין תופסין, ואינה יוצאת ממנו אלא בגט.
דתנן,
כל מקום שיש קידושין
, שהקידושין תופסין,
ויש עבירה
בקידושין אלו,
הולד
שנולד מנשואין אלו,
הולך אחר הפגום
, והוא "חלל", והגמרא מפרשת שם שהיינו אלמנה לכהן גדול. וממה שאמרה המשנה "יש קידושין", מוכח שהקידושין תופסין למרות שנעשו בעבירה.
תיובתא לרבא
הסובר "לא מהני".
ומתרצינן:
אמר לך רבא: שאני התם דכתיב
[שם]
"ולא יחלל זרעו",
כלומר, אם יקח אלמנה יחלל זרעו. ומשמע, "חללים" הוא עושה, אך "ממזרים" אינו עושה. ואילו לא היו הקדושין תופסין, היה הולד ממזר. ומתוך שהתורה גילתה שאין הולד ממזר, מוכח שהקידושין תופסין ו"מהני".
דהיינו, ש"אי תפיסת קידושין" ו"ממזרות", הם שני דברים התלויים זה בזה. במקום שתופסין קידושין, אין הולד ממזר, ובמקום שהולד ממזר, אין הקידושין תופסין . ולכן, כאשר התורה גילתה שאין הולד ממזר, היא מגלה שהקידושין "מהני".
וחוזרת הקושיא על אביי, למה הוצרכה התורה להשמיענו ש"מהני"?
ומתרצינן:
ולאביי,
אי להכי הוא דאתא
, אם ללמדנו שאין הולד ממזר, וממילא "מהני" בה קידושין,
לימא
, יאמר הכתוב
"לא יחל". מאי
, למה אמר הכתוב
"לא יחלל"?
אלא, בא הכתוב להשמיענו דרשה אחרת,
אחד לו
, הולד מתחלל,
ואחד לה
, האשה עצמה מתחללת בביאה פסולה זו, והיא הזונה האמורה בתורה האסורה לכהן הדיוט [אף אם הכהן גדול לא יגרשנה אלא ימות] ונאסרת באכילת תרומה, אף אם היא בת כהן [האוכלת תרומה כשחוזרת לבית אביה ].
וזה מה שהתורה באה ללמדנו באומרה "ולא יחלל", ולא ש"מהני", כיון שלאביי אין בכך שום חידוש, מאחר שבכל לאווי התורה "מהני".
ומקשה הגמרא על רבא מדין "מקדיש בעלי מומין למזבח".
והרי המקדיש
בהמות
בעלי מומין למזבח
, ואסור לעשות כן, משום
דרחמנא אמר
[ויקרא כב]
"כל אשר בו מום לא תקריבו",
ודרשינן [לקמן ו ב] ממקרא זה איסור אפילו להקדיש -
ותנן,
המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח
[ולא לבדק הבית!],
אף על פי שהוא
עובר
בלא תעשה, מה שעשה עשוי
, וחלה ההקדשה, והיא קדושה ותימכר ומדמיהן יביא קרבן למזבח.
מוכח ש"מהני".
תיובתא דרבא!
ומתרצינן:
אמר לך רבא: שאני התם
, שהתורה גילתה בפירוש שמהני.
דאמר קרא
[שם] "כל אשר בו מום לא תקריבו
כי לא לרצון יהיה לכם
". ודרשינן,
רצוי הוא דלא מרצה, הא מיקדש קדשי
.
וקשה על אביי למה הוצרכה התורה לגלות שהיא קדושה, הלא בכל לאווי התורה "מהני"?
ומתרצינן:
ולאביי, אי לא כתיב "כי לא לרצון יהיה לכם", הוה אמינא
, היינו אומרים,
ניהוי
כעובר על מצוה, ו
מכל מקום,
כשר
אפילו להקריבו, כשאר לאווי התורה שאם עביד "מהני", לכן
קמשמע לן
שאינו לרצון, ואסור להקריבו.
ומקשה הגמרא על רבא מ"מקדיש תמימין לבדק הבית".
והרי המקדיש תמימין לבדק הבית
, ואסור לעשות כן, משום
דאמר רחמנא
[שם]
"ושור ושה שרוע וקלוט,