תמורה 27b — תלמוד אויף ייִדיש

ו

הא

אמר רבי ירמיה אקרקעות דחולין, ורבי יונה אמר אהקדשות, תרווייהו משמיה דרבי יוחנן אמרי

"

אונאה אין להן ביטול מקח יש להם

".

פירוש: על המשנה שם "אלו דברים שאין להם אונאה... והקרקעות... וההקדשות", אמר רבי יוחנן, "אונאה אין להם. בטול מקח יש להם". כלומר, אף על פי שאין להם אונאה באונאת שתות, מכל מקום, יש להם בטול מקח באונאת יתר משתות. ונחלקו תלמידי רבי יוחנן על איזה דין מהמשנה אמר רבי יוחנן שיש להם בטול מקח. רבי ירמיה אמר: על הקרקעות, שאף על פי שנתמעטו מאונאה מגזירת הכתוב כמבואר שם, מכל מקום, יש להם ביטול מקח, כיון שביתר משתות הוי "מקח טעות" ואינו נכלל באונאה ולא נתמעט מאונאה. אבל על ההקדשות לא אמר רבי יוחנן שיש להן ביטול מקח, כיון שאין טעות כלפי שמים, ואין לומר שאם היה המוכר יודע לא היה מוכר. ורבי יונה אמר: שרבי יוחנן אמר כן אפילו על ההקדשות, שאם נתאנה הקדש ביתר משתות - בטל המקח לגמרי.

כמבואר, שאין "בטול מקח" בכלל אונאה, והקדש נתמעט מ"אונאה" בלבד מגזירת הכתוב ולא מ"בטול מקח". וכל שכן קרקעות, מאותו הטעם שאין "בטול מקח" בכלל אונאה, ואם נתאנה יותר משתות בטל המקח. כי אם אפילו בהקדש, שלכאורה שייך לומר "שאין טעות כלפי שמים", בכל זאת סובר רבי יוחנן שבטל המקח, כל שכן בקרקעות של חולין.

ובקיצור: רבי יוחנן אליבא דרבי ירמיה סובר בהקדשות שאין ביטול מקח באונאת יתר משתות, ואליבא דרבי יונה סובר שיש בטול מקח.

ועתה, אם נאמר שמשנתנו מדברת בבטול מקח, ועל כך אמר רבי יוחנן בסוגיתנו שרק מדרבנן צריך לעשות לו דמים ואילו מן התורה קיים המקח, קשה: הניחא לרבי ירמיה - שפיר סובר רבי יוחנן שאין בטול מקח מן התורה, אבל לרבי יונה, קשה סתירת דברי רבי יוחנן?

ומתרצינן:

לעולם

, האמת דברי רבי יוחנן וריש לקיש הם

אביטול מקח, ואיפוך

, והפוך!

דרבי יוחנן

לריש לקיש ודריש לקיש לדרבי יוחנן

, ורבי יוחנן אמר: צריך לעשות לו דמים דבר תורה כיון שיש להם בטול מקח, וריש לקיש אמר מדבריהם.

ומקשינן:

ומי מצית אמרת איפוך?!

הניחא

, תירוץ זה להפוך ולומר דרבי יוחנן סובר צריך לעשות לו דמים דבר תורה - ניחא,

למאן דאמר

, והוא רבי יונה:

אהקדשות וכל שכן אקרקעות

, כמבואר -

אלא למאן דאמר

, והוא רבי ירמיה:

אקרקעות

, אמר רבי יוחנן שיש להם בטול מקח,

אבל הקדשות אין להן בטול מקח

, והמקח קיים אפילו בהונאת יתר משתות, קשה:

היכי אפיך להא

, הלא אם תהפוך ורבי יוחנן הוא האומר "צריך לעשות לו דמים דבר תורה" והמקח בטל - יוקשו דברי רבי יוחנן על דבריו שאמר רבי ירמיה בשמו "אין להם בטול מקח" והמקח קיים?

ומתרצינן:

אמר לך

רבי ירמיה: לא תיפוך!

ורבי יוחנן הוא האומר "צריך לעשות לו דמים מדבריהם"!

הגמרא מבארת טעם מחלוקת רבי יונה [והוא דעת ריש לקיש כאשר לא הופכים] הסובר "יש להקדש בטול מקח" עם רבי ירמיה [והוא דעת רבי יוחנן כאשר לא הופכים] הסובר "אין להקדש בטול מקח".

לימא

, האם נאמר:

ב

דברי

שמואל קא מיפלגי

\-

דאמר שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה

והוא הרבה יותר משתות -

מחולל

, כיון שאין אונאה להקדש, וגם לא בטול מקח, ולא שייך לומר שהקדש טעה, שהרי כלפי שמים אין טעות -

ונאמר, ש

רבי יונה לית ליה דשמואל

, כמבואר, מפני שטעות יתר משתות אינו דרך מקח, וכיון שלגבי מקח אינה כלום ומקח טעות הוא, גם אינה כלום לגבי חילול -

ורבי ירמיה אית ליה דשמואל

, וכאשר הקדש נתמעט מאונאה - לגמרי נתמעט ואין חילוק בין יתר משתות לבין שתות, ורק גבי הדיוט שייך לומר שהמתאנה טעה, מה שאין כן בהקדש לא שייך לומר כן.

האם נאמר שהם חולקים בדשמואל?

ומסקינן:

לא! בין דמר ובין דמר אית ליה דשמואל

, רבי יונה ורבי ירמיה, אכן סוברים כשמואל,

ואי

בדקמכווין לאחולי

, ואם מתכוין לחלל ולהונות את ההקדש אפילו ביתר משתות

, ודאי מיתחיל

, שהוא מחולל כדברי שמואל -

אבל הכא משום דלא קמכוון לאחולי

, הוא אינו רוצה לחללו בפחות משוויו, אלא שטעה וסבר שהוא שווה כן - הילכך אמר רבי יונה [וכן ריש לקיש האומר "צריך לעשות לו דמים דבר תורה"] שהחילול בטל, מאחר שטעה, ולדעתו סובר גם שמואל כן. ורבי ירמיה [וכן רבי יוחנן האומר "צריך לעשות לו דמים מדבריהם"] דבר שבכל זאת הרי הוא מחולל מן התורה.

ואיבעית אימא, לעולם לא תיפוך

, אפילו לרבי יונה, ומשנתנו אינה מדברת כלל בביטול מקח אלא על אונאה! והיינו: בהונה את ההקדש בכדי שתות, ולא עוד אלא אפילו בפחות משתות! ולפיכך אמר רבי יוחנן שצריך לעשות לו דמים מדבריהם בלבד הואיל והקדש נתמעט מאונאה מגזירת הכתוב, כמבואר.

ו

מה

דקא קשיא לך

על ריש לקיש הסובר "צריך לעשות לו דמים דבר תורה"

ממתניתין ד

"

אלו דברים

שאין להם אונאה...

ההקדשות

"?

נתרץ: ריש לקיש מפרש לה למשנה ההיא

כ

מו

ד

פירשה

רב חסדא

.

דאמר רב חסדא: מאי

, מה פירוש המשנה "

אין להן אונאה

"? -

אינן בתורת אונאה

של הדיוט המאנה את ההדיוט שבשתות מחזיר ובפחות משתות מוחל את האונאה, אלא

דאפילו

במאנה את ההקדש ב

פחות מכדי אונאה

, פחות משתות -

חוזר!

וכן היא דרשת הכתוב לדעת רב חסדא "אל תונו איש את אחיו" - רק ב"אחיו" ההדיוט נאמרה ההלכה דבשיעור שתות נתקיים המקח ומחזיר את דמי האונאה ובפחות משתות אינו מחזיר כלום, לאפוקי הקדש שאפילו בפחות משתות - חוזר. ולכן אמר ריש לקיש "עושה לו דמים דבר תורה", ומן התורה מחזיר להקדש אפילו פחות משתות .

שנינו במשנתנו: וצריך לעשות לו דמים .

אמר עולא: לא אמרן

, דברים אלו שמחזיר להקדש את דמי האונאה אינם אמורים,

אלא בשמוי בתרי

, שמתחלה שמו שני בני אדם את ההקדש, ונתברר על ידי שלשה אחרים שהראשונים טעו, והאחרונים שמים אותו ביותר מהראשונים -

אבל בשמוי בתלתא

, אם מתחילה שמו אותו שלשה,

אף על גב דאתי במאה

, שמאה בני אדם באו ושמו אותו יותר משלשה הראשונים, והם אומרים שהראשונים טעו -

לא הדר

, אינו חוזר בו משומת הראשונים, ואינו צריך להשלים להקדש את דמי האונאה.

ומקשינן:

איני

, הלא אינו כן!

ו

הא

אמר רב ספרא: היכא אמרינן

במה דברים אמורים ש

מאה

הם

כתרי

, כמו שנים, ו

תרי כמאה

רק

לענין עדות

, שאם שני עדים מכחישין מאה עדים - אין שום עדיפות להמאה, ודין עדות זו כהכחשת שנים כנגד שנים.

אבל לענין אומדנא

, דבר הצריך שומא והערכה -

דברי הכל

בתר רוב דעות אזלינן

, ושומת הרוב מתקבלת. ואיך אמר עולא שאם ההקדש נישום בשלשה לא יחזיר הדמים בשומת מאה בני אדם?

ותו

, ועוד קשה: ולאו דוקא אם באו מאה, אלא

אפילו

תלתא ותלתא

, שבתחילה שמו אותו שלשה ובאו שלשה אחרים ואמרו שומא אחרת יותר משומת הראשונים -

וכי לא אזלינן בתר בתרא

וכי לא תתקבל שומת האחרונים! ואף על גב שאין כאן רוב דעות וספק השקול הוא, מכל מקום -

יד

הקדש על העליונה

, ותתקבל שומת האחרונים שהיא לריווחת ההקדש? ומתרצינן:

קסבר עולא

, שמה שאמרה המשנה "

צריך לעשות לו דמים

" - הוא

מדבריהם

, מדרבנן בלבד,

וכל

דבר שהוא

דרבנן

-

אקילו בה רבנן

, הלכך סובר, שאם בתחלה שמו אותו שלשה - מתקבלת שומתן, ואף אם יתברר שהפחיתו משויו אינו צריך להשלים את האונאה.

מתניתין:

שנינו במשנה הקודמת מספר לשונות המועילות לגבי תמורה. ומשנתנו ממשיכה לדון בלשונות של תמורה ושל הקדש בתחילת קדושה.

אמר "

הרי זו תחת עולה

", או שאמר "הרי זו

תחת חטאת

", ולא אמר עולה "זו" או חטאת "זו",

לא אמר כלום.

אבל אם אמר "הרי זו

תחת חטאת זו",

ו

"

תחת עולה זו

", וחטאת או עולה עומדת לפניו, או שאמר "

תחת חטאת

שיש לי בבית"

ו

"

תחת עולה שיש לי בבית

", ואכן

היה לו

-

דבריו קיימים

. משום שנאמר בפרשת תמורה [ויקרא כז] "לא יחליפנו ולא ימיר אותו", ודרשינן: עד שיהיה ההקדש שהמיר בו ידוע ומיוחד.

אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום

"

הרי אלו עולה

" -

לא אמר כלום.

ואינה קדושה אפילו קדושת דמים, מאחר שלא הקדישה לדמיה, ואילו למזבח אינה ראויה.

אבל, אם אמר "

הרי אלו לעולה

" -

ימכרו, ויביא בדמיהם עולה

. כיון שאמר "לעולה", משמע דבר המביא לידי עולה, שהקדישה לדמי עולה. כי אם היה רוצה להקריב אותה עצמה, היה לו לומר "הרי אלו עולה".

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב: מתניתין,

משנתנו שאמרה אם אמר "תחת חטאת" "תחת עולה", וכן בסיפא, אם הקדיש בהמה טמאה ובעלת מום - לא אמר כלום, ודבריו לבטלה,

דלא כרבי מאיר!

דאי כרבי מאיר, הא

, הרי רבי מאיר סובר ש

אין אדם מוציא דבריו לבטלה

. וכך שנינו [ערכין ה]: המעריך פחות מבן חדש [ואין "ערך" אלא למי שהוא בן חודש ומעלה], רבי מאיר אומר: נותן דמיו, כמה שהוא נמכר בשוק כעבד. וחכמים אומרים: לא אמר כלום. ומבארת שם הגמרא טעמו של רבי מאיר, ש"אין אדם מוציא דבריו לבטלה", והוא יודע שאין ערכין לפחות מבן חודש, וגמר ואמר לשם דמים. ומעתה, לפי רבי מאיר, גם בדין משנתנו אינו מוציא דבריו לבטלה, ודעתו על חטאת או עולה שיש לו בבית. וכן בסיפא של המשנה, חולק רבי מאיר, וסובר שהמקדיש מתכוין להקדיש את בהמה הטמאה לקדושת דמים.

שנינו במשנתנו:

הרי אלו לעולה ימכרו, ויביא בדמיו עולה

.

ומדייקת הגמרא:

טעמא

, הטעם שימכר בלא מום, הוא, משום

דבהמה טמאה ובעלת מום

הן,

דלא חזיין

, שאינן ראויות הן עצמן להקרבה, ולפיכך לא

בעיין מומא

, ואינן צריכות לרעות עד שיפול בהן מום.

אבל מפריש נקבה לאשם או לעולה, בעיין מומא

, ולא תימכר בלי מום, אף על גב שאינן ראויות לאותה קדושה שהוקדשו, מכל מקום, ראויות היו לקדושה אחרת, אם היה מקדישן לשלמים.

אמר רב יהודה אמר רב: מתניתין דלא כרבי שמעון!

דתנן

[לעיל יט ב]: המפריש נקבה לאשם,

רבי שמעון אומר: תימכר שלא במום

. ומשנתנו שמדוייק ממנה שלא תימכר עד שיפול בה מום, אינה אליבא דרבי שמעון, אלא כחכמים, הסוברים שתרעה עד שתסתאב. וטעם מחלוקתם מבואר שם.

לישנא אחרינא,

טעמא דאמר

"הרי זו לעולה"

על בהמה טמאה ועל בעלת מום

, שאינן ראויות להקרבה כלל.

הא אמר על נקבה

"הרי זו חטאת" או "הרי זו עולה",

דחזיא לשלמים,

הרי היא קדושה לגופה, לענין שלא תימכר בלא מום,

מגו דקדישה קדושת הגוף לשלמים, קדש גופה נמי

, ותרעה עד שתסתאב -

מאן תנא

הסובר כן?

אמר רב יהודה אמר רב: דלא כרבי שמעון בן יהודה.

דתניא

[לעיל כ ב],

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אף

המפריש נקבה

לעולתו

אינו עושה תמורה

, משום שאינה קדושה קדושת הגוף ותמכר בלא מום. ומשנתנו שמדוייק ממנה שלא תימכר בלא מום, אינה אליבא דרבי שמעון בן יהודה, אלא כדעה אחרת אליבא דרבי שמעון [וכל שכן לחכמים] הסוברת שתרעה עד שתסתאב, כמבואר שם.

הדרן עלך פרק כיצד מערימין

--- title: "חברותא - תמורה — פרק שישי - כל האסורין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02371.html#HtmpReportNum0006L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0006L5" --- פרק שישי - כל האסורין

Оригинал главы פרק שישי - כל האסורין