טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
תמורה 25b — תלמוד אויף ייִדיש
תמורה 25b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — תמורה 25b
דתניא: רבי אומר:
המשחרר חצי עבדו, יצא לחירות
, קונה את עצמו לחצי, והוי חצי עבד וחצי בן חורין,
דגיטו וידו באין כאחת.
אלא
אי אמרת
"
שיירו משוייר
",
ו
"
עובר לאו ירך אמו הוא
", והינך סובר שאם שחרר את האם ושייר העובר להיות עבד, נשאר העובר עבד, הרי לשיטתך, שהם שני גופים נפרדים, והם שני עבדים לאדון אחד, קשה:
אמאי זכתה לו
, איך יכולה האם לזכות לו לעובר? איך יכול עבד אחד לזכות לעבד אחר, והרי "יד עבד כיד רבו", וכשרבו נותן לו גט עבור חבירו והוא עצמו אינו משתחרר [דאילו כשהוא עצמו משתחרר זוכה בגט ובידו כאחת] הרי זה כאילו נשאר הגט בידי האדון, ואין כאן "נתינה" מיד אדון ליד המשתחרר -
והא תניא: נראין הדברים
שהעבד זוכה לקבל גט שחרור של חברו
[עבד כמוהו]
מיד רבו שאינו שלו.
עבדו של ראובן לעבדו של שמעון המשחרר, כיון שלגבי שמעון הוי עבדו של ראובן כיד אחרת, ונמצא שהגט "ניתן" מידו של שמעון המשחרר, ועבדו של ראובן "קיבל" את הגט בתורת שליח לשחרר את עבדו של שמעון.
ולא,
ואין לו "יד" לקבל גט,
מיד רבו שלו
, לעבד אחר של רבו שלו, כמבואר -
ואם, כדברי רבי יוחנן, שהאם והעובר הם שני עבדים נפרדים לאדון אחד - איך יכולה האם לזכות גט עבור העובר?
אלא, שמע מינה
, מהברייתא, ש
אם שיירו אינו משוייר, ותיובתא דרבי יוחנן!
ומסקינן: אכן מברייתא זו
תיובתא!
ודנה הגמרא:
לימא
, האם נאמר, שדברי רבי יוחנן "
אם שיירו משוייר
" -
תנאי היא,
במחלוקת תנאים היא שנויה?
דתניא
, שנינו בברייתא:
האומר לשפחתו
בשעת נתינת גט שחרור:
הרי את בת חורין, וולדך עבד!
-
ולדה כמוה,
והוא יוצא לחירות עם אמו. אלו הם
דברי רבי יוסי הגלילי
.
וחכמים אומרים: דברים קיימים
, והולד אינו יוצא לחירות.
והברייתא מסיימת:
משום שנאמר
בפרשת עבד עברי היוצא לחירות, שאם אדוניו נתן לו אשה [שפחה כנענית], והוליד ממנה ולדות, הרי עתה, בצאתו של העבד העברי לחפשי, [שמות כא] "
האשה וילדיה תהיה לאדוניה
".
וסברה הגמרא שסיום זה הוא המשך דברי חכמים, להוכיח מהכתוב שהולד אינו הולך אחר האם. ולכן מקשה הגמרא:
קרא
, מקרא זה,
מאי תלמודא לרבנן!?
הרי מקרא זה "האשה וילדיה", משמע יותר כרבי יוסי הגלילי, שדין הולד הוא כדין האשה?
אמר רבא: האי קרא,
לרבי יוסי הגלילי קאי. דקתני
, שבברייתא אחרת שנינו דברי רבי יוסי הגלילי בלשון זו:
ולדה כמוה, שנאמר
"
האשה וילדיה תהיה לאדוניה
", ללמדנו:
בזמן שהאשה
שייכת
לאדוניה
-
ולדה לאדוניה. אין
האשה לאדוניה
-
אין ולדה לאדוניה
.
ומדייק רבא:
מאי לאו
, האם לא נאמר, ש
בהא קמיפלגי
, בדין זה נחלקו,
דרבי יוסי הגלילי סבר
"
שיירו אינו משוייר
", והעובר הוא ירך אמו, ואי אפשר להפריד ביניהם, הלכך, אם שיחרר את האם יוצא גם הולד לחירות, כמוה.
ו
אילו
רבנן סברי,
"שיירו
משוייר
", שאין דין הולד כדין האם. הרי שנחלקו תנאים ב"שיירו".
ודחינן,
אמר לך רבי יוחנן: דכולי עלמא
סוברים "אם
שיירו משוייר
", כדברי. והלכך אמרו חכמים שהולד משוייר, ואינו משוחרר.
והכא, היינו טעמא
דרבי יוסי הגלילי, משום
דאמר קרא
"
האשה וילדיה תהיה לאדוניה
", וגזירת הכתוב היא לגבי שפחה בלבד, ולא להלכות אחרות התלויות בדין "שיירו משוייר", כגון לגבי ולדות קדשים.
ודנה הגמרא:
לימא,
האם נאמר,
כהני תנאי
, שדינו של רבי יוחנן תלוי במחלוקת תנאים זו, החולקים ב"בן פקועה" של בהמת קדשים.
"בן פקועה" הוא ולד חי שנמצא במעי אמו אחרי שנשחטה האם. ודינו, שהועילה לו שחיטת אמו בהיותו במעיה, והוא מותר באכילה, ואינו טעון שחיטה.
ואם כלו חדשיו [כלומר, נגמרו ימי עיבורו, בבהמה גסה בחודש התשיעי, ובבהמה דקה, שכל משך זמן עיבורו הוא חמשה חודשים, בחודש החמישי], נחלקו רבי מאיר וחכמים. לדעת רבי מאיר שוב אינו ניתר בשחיטת אמו, ולדעת חכמים ניתר בשחיטת אמו. אבל בן ארבעה חדשים חי בבהמה דקה, לכולי עלמא ניתר בשחיטת אמו.
הברייתות הבאות דנות בשוחט את החטאת, ומצא בה ולד חי בן ארבעה חדשים, מה דינו של אותו ולד?
דתניא: השוחט את החטאת, ומצא בה
ולד
בן ארבעה
חדשים כשהוא
חי
.
תנא חדא
, ברייתא אחת אומרת שדינו הוא כחטאת לכל דיניה:
אין נאכלת אלא לזכרי כהונה, ואינה נאכלת אלא ליום ולילה אחד,
ואינה נאכלת אלא לפנים מן הקלעים
.
ותניא אידך
, וברייתא אחרת אומרת שדינו הוא כחולין גמורים:
נאכלת לכל אדם, ונאכלת בכל מקום, ונאכלת לעולם
.
והניחה הגמרא שמדובר בבהמה שנתעברה ואחר כך הקדישה.
מאי לאו, בהא
פליגי
, תנאי הברייתות נחלקו בדברי רבי יוחנן:
דתנא קמא סבר
"
אם שיירו משוייר
", והולד נחשב כבהמה בפני עצמו, וכשם שיכול לשיירו לחולין או לקדושה אחרת, כן יכול להקדישו לחטאת בפני עצמו. ולכן יש עליו קדושת חטאת לכל דבר.
ו
אילו
תנא בתרא סבר,
אם "
שיירו אינו משוייר
", כי הוא אבר מאברי האם, ואי אפשר להקדישו בפני עצמו, וכל קדושתו היא מכח האם. וכיון שהוא בבטן אמו, ולא היתה לו שעת "הויה" להיקדש [למאן דאמר "בהווייתן הן קדושין"], הרי כיון שהוציאוהו חי מבטן אמו אחר שחיטת האם, ולא נולד, ולא נתקדש בקדושת האם, יש עליו תורת חולין.
וקשה על רבי יוחנן: לימא כתנאי?
ודחינן,
אמר לך רבי יוחנן
: לא!
דכולי עלמא
, תנאי שתי הברייתות סוברים "
אם שיירו, משוייר
" כדברי. ואכן, אם הקדיש בהמה מעוברת יכול לשייר את העובר לחולין, אם יתנה מפורש, ויקדים לומר "הולד חולין", ואחר כך יאמר "והאם חטאת". אך אם לא שיירו במפורש, מתקדש הולד מכח הקדשת פי המקדיש, ודינו כחטאת בפני עצמה, לכל הלכותיה.
אלא, שהברייתות אינן עוסקות בהקדיש בהמה מעוברת, והן עוסקות בהקדיש בהמה לחטאת, ואחר כך נתעברה. ולכן, לא יתכן כלל לדון אם שייר את הולד או לא שייר, ובאם יכול לשיירו או לא, כיון שבשעת ההקדשה עדיין לא נוצר הולד.
ובאיזה הלכה נחלקו תנאי הברייתות?
והני תנאי, בהא ק
א
מיפלגי
:
מר
, התנא של הברייתא השניה,
סבר
"
ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים
", וכיון שלא "נתהווה" אלא הוציאוהו חי מבטן אמו, לא נתקדש בקדושת האם מכח האם, ולפיכך, דינו כחולין.
ו
אילו
מר
, התנא של הברייתא הראשונה,
סבר
"
ולדי קדשים במעי אמן הן קדושים
", ונתקדש בקדושת חטאת מכח האם בהיותו במעי אמו משעת יצירתו, ולפיכך דינו כחטאת.
ואיבעית אימא,
התנאים בשתי הברייתות סוברים ש"אם שיירו משוייר", כדברי רבי יוחנן, וגם סוברים "בהווייתן הן קדושים".
ולא קשיא
, ובכל זאת ברייתות אלו אינן סותרות, ואינן שיטות של שני תנאים, אלא הן עוסקות בשני אופנים שונים:
כאן
, הברייתא השניה מדברת
ב
אופן
שהקדישה ולבסוף נתעברה
, לפיכך אינו קדוש העובר מכח קדושת פי המקדיש, הואיל ובשעת ההקדשה עדיין לא נוצר, וגם אינו קדוש מכח האם, הואיל ועדיין לא "נתהווה" ממנה, הלכך דינו כחולין.
ואילו
כאן
, הברייתא הראשונה מדברת
ב
אופן
שנתעברה ולבסוף הקדישה
, ולא שייר את הולד בשעת ההקדשה, שלא הקדים לומר "הולד חולין", וכיון שהוא חשוב להיקדש בפני עצמו, נתקדש בהקדשת פי המקדיש קדושה עצמית, ולא מכח האם, והקדשה זו חלה אף בהיותו במעי אמו, הלכך דינו כחטאת.
למדנו לעיל, שרבי יוחנן אמר "הפריש חטאת מעוברת וילדה - רצה בה מתכפר, רצה בולדה מתכפר". וביארה הגמרא טעמו, משום שהוא סובר "שיירו משוייר", ו"עובר לאו ירך אמו הוא".
והגמרא הביאה ברייתא "האומר לשפחתו" וכו' להקשות על רבי יוחנן, והסיקה הגמרא "תיובתא דרבי יוחנן תיובתא". ועל כל שקלא וטריא זו דנה הגמרא:
מתקיף לה רבא! ממאי
, מנין לנו,
דטעמא דרבי יוחנן
הוא,
משום
דסבר "
אם שיירו משוייר
", ועל דברים אלו השיבו אותו והוכיחו לו שהברייתא לגבי שפחה סוברת "שיירו אינו משוייר"?
דילמא
, הרי יתכן שרבי יוחנן מודה ש"שיירו אינו משוייר", והמקדיש חטאת מעוברת, קדוש הולד מאיליו מכח האם, ולא בהקדשת פיו. ו
היינו טעמא דרבי יוחנן
, שאמר "אם רצה מתכפר בולד", והולד אינו הולך למיתה, משום שסובר
ד
"
אדם מתכפר בשבח הקדש
", בשבח שהשביח הקדש לאחר שהוקדש. על כן, אם רצה, הרי הוא מתכפר בולד שהוא שבח הקדש. ואכן, אם יתכפר באם, ילך הולד למיתה, ככל חטאת שכיפרו בעליה באחרת. וכן אם יתכפר בולד, תלך האם למיתה. ואין דינם כהפריש שתי חטאות לאחריות, שמתכפר באחת והשניה רועה. ועיקר חידושו של רבי יוחנן הוא שיכול להתכפר בולד מדין "אדם מתכפר בשבח הקדש".
ולמה לא ביארה כן הגמרא את דברי רבי יוחנן?
אמר ליה רב המנונא
לרבא: הרי
רבי אלעזר
היה
תלמידיה דרבי יוחנן, ויתיב קמיה,
וישב לפניו, והקשה לו ממשנתנו, האומרת שאם אמר אדם "היא שלמים וולדה עולה", הרי זה ולד שלמים, והוכיח לו ש"שיירו אינו משוייר".
ו
רבי יוחנן
לא אהדר ליה האי שינויא
, לא תירץ לו כדבריך, ולא אמר לו: אני כשלעצמי סובר "שיירו אינו משוייר", ועיקר חידושי הוא ש"אדם מתכפר בשבח הקדש".
ו
אילו
את אמרת, טעמא דרבי יוחנן משום דאדם מתכפר בשבח הקדש?!
הרי ודאי שאינו כן, אלא טעמו של רבי יוחנן הוא משום שהוא סובר "שיירו משוייר".
שנינו במשנתנו:
ואם משאמר
"
הרי זו שלמים
"
נמלך, ואמר
"
ולדה עולה
" -
הרי זה ולדה שלמים.
ומקשינן:
פשיטא
, ש
ולדן שלמים
, הרי כבר הקדישו לשלמים, ומה בכך שאחר כך נמלך ואמר "ולדה עולה",
אלא כל אימת דבעי, מימלך!?
וכי אימתי שירצה יוכל לחזור בו?!
ומתרצינן:
אמר רב פפא: לא נצרכה
לומר שאינו יכול לחזור בו כששהה ונמלך,
אלא
, חידוש המשנה הוא בכגון
שאמר
"ולדה עולה"
בתוך כדי דיבור
, בשהייה מועטת בשיעור "תוך כדי דיבור", אחרי אמרו "הרי זו שלמים".
מהו דתימא
, היה מקום לומר "
תוך כדי דיבור, כדיבור דמי
", נחשב הכל לדיבור אחד, אף על פי ששהה קצת,
והאי
, והטעם שלא אמר "ולדה עולה" תיכף ומיד אחרי אמרו "הרי זו שלמים" ושהה קצת, הוא משום ש
עיוני הוא דקא מעיין
, חושב הוא בדבר וחוכך בדעתו האם להקדישו עולה בפני עצמו או להשאירו שלמים, לכן
קמשמע לן
, משמיעה לנו המשנה, שאינו כן, אלא הוא נמלך. ואם לא אמר תיכף ומיד "ולדה עולה", הרי ולדה שלמים.
מתניתין:
משנתנו ממשיכה בדברי רבי מאיר, הסובר "תפוס לשון ראשון", ובדברי רבי יוסי, הסובר "אף בגמר דבריו אדם נתפס".
היו עומדות לפניו שתי בהמות, אחת עולה ואחת שלמים, והעמיד בהמת חולין אצלן, ואמר על בהמת החולין "
הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים
" -
הרי זו תמורת עולה, דברי רבי מאיר
, הסובר "תפוס לשון ראשון", ונתפסת קדושת עולה הראשונה, וקדושה שניה לא חלה.
רבי יוסי אומר
:
אם לכך נתכוין תחילה
, להקדישה בשתי קדושות,
הואיל ואי אפשר לקרות שתי שמות כאחת
, והוצרך להקדים זה לזה,
דבריו קיימים.
וחציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים, ותרעה עד שיפול בה מום, ותמכר, ויביא בדמי חציה תמורת עולה ובדמי חציה תמורת שלמים.
ואם משאמר
[אחרי שאמר] "הרי זו
תמורת עולה
",
נמלך, ואמר
"
תמורת שלמים
",
הרי זו תמורת עולה
.