תמורה 19b — תלמוד אויף ייִדיש

עד כאן ביארנו דעת רבי אלעזר, במקדיש נקבה לפסחו ובולד תמורת עולה, ובמפריש נקבה לעולה וילדה, ובולד תמורת אשם.

עתה תבואר דעתו במפריש נקבה לאשם [והאם אינה ראויה לאשם, ותמכר לצורך אשם, כמבואר במשנה הבאה], וילדה - מה דינו של הולד, האם הוא עצמו יקרב אשם או שירעה עד שיפול בו מום וימכר לצורך אשם.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ומודה רבי אלעזר במפריש נקבה לאשם

-

דאין בנה קרב אשם

, ולא חלה עליו קדושת הגוף אלא לדמיו בלבד. והטעם יבואר בהמשך.

ומקשינן:

פשיטא!

שהרי

עד כאן לא קאמר רבי אלעזר

שהוא עצמו יקרב -

אלא במפריש נקבה לעולה

, משום

דאיכא

"

שם עולה

"

על אמו

בעולת העוף,

אבל גבי מפריש נקבה לאשם דליכא

"

שם אשם

"

על אמו

, שלא מצינו אשם נקבה, ואין אשם בעופות,

אפילו רבי אלעזר מודה דלא קרב

הולד ל

אשם

. ומאי קמשמע לן רבי יוסי ברבי חנינא?

ומתרצינן:

אי לאו דאשמעינן

, אם רבי יוסי ברבי חנינא לא היה משמיענו זאת -

הוה אמינא

, היינו אומרים:

טעמא דרבי אלעזר

במפריש נקבה לעולה וילדה,

לאו משום דאיכא

"

שם עולה

"

על אמו

, ואינו תלוי בכך,

אלא

, טעמו הוא,

משום דחזי ולד להקרבה, ו

הילכך,

האי נמי,

גם ולד זה שאמו הופרשה לאשם, הוא עצמו

הא חזי להקרבה

-

לפיכך,

קמשמע לן

רבי יוסי ברבי חנינא, שטעמו של רבי אלעזר בעולה הוא משום שיש "שם עולה" על אמו, מה שאין כן באשם שאין "שם אשם" על אמו, על כן - לא יקרב הוא עצמו.

ומקשינן:

אי הכי,

שרבי יוסי ברבי חנינא בא לשלול שלא נאמר שהוא עצמו יקרב הואיל והוא "חזי להקרבה", קשה:

אדמשמע לן

, עד שהוא משמיענו זאת באומרו

דאין בנה קרב

"

אשם

" -

נישמעינן

, יותר מכן היה לו להשמיענו חידוש,

דאין בנה קרב

"

עולה

"

והוא הדין אשם?

כלומר : מה ששנינו במשנה הבאה שהמפריש נקבה לאשם תימכר לצורך אשם - היינו דוקא כל זמן שעדיין לא נתכפר באשם אחר. אבל אם כבר התכפר, והרי אין אדם מביא שני אשמות - יפלו דמיה לעולה, לדברי הכל.

ועתה, אם אכן היה סובר רבי אלעזר [אותה סברא שרבי יוסי ברבי חנינא שלל אותה] דהולד יקרב למה שהוא ראוי, היה הדין שאם כבר נתכפר באחר שהולד יקרב לעולה, שהרי אמו מיועדת עתה לדמי עולה -

ואם אכן רצה רבי יוסי ברבי חנינא לשלול סברא זו, וזה עיקר חידושו, היה לו לומר: ומודה רבי אלעזר במפריש נקבה לאשם שאין בנה קרב "לעולה". וכל שכן שהיינו יודעים שלא יקרב לאשם, שהרי אמו אינה מיועדת לאשם לא היא ולא דמיה, ולמה לא אמר כן רבי יוסי ברבי חנינא? ומתרצינן: לא היה לו לומר כן, משום ד

אי אשמעינן

ולד לא יקרב "

עולה

",

הוה אמינא

, אכן,

עולה הוא דלא קרב

משום

דלא אקדשה לאמיה

קדושת עולה

כלל [אלא, כיון שנתכפר באחר, נופלים דמיה לעולה].

אבל אשם, כיון דאקדשיה לאמיה לאשם, אימא ולד קרב אשם, קמשמע לן

רבי יוסי ברבי חנינא שאינו קרב אפילו לאשם.

ולדעתו, זה הוי חידוש יותר גדול. ומכל מקום, עיקר חידושו הוא, כמבואר, שלא נאמר שרבי אלעזר סובר שהולד יקרב לכל מאי דחזי.

מתניתין:

במשנה הקודמת שנינו לגבי המפריש נקבה לעולה, וילדה, מה דינו של הולד. במשנתנו יבואר דין המפריש נקבה לאשם, שגם הוא אינו בא אלא זכר, מה דינה של אותה נקבה שהקדישה לאשם.

המפריש נקבה לאשם

-

תרעה עד שתסתאב, ותימכר, ויביא

בעליה

בדמיה אשם,

אם עדיין לא נתכפר באשם אחר.

ואם

כבר

קרב אשמו

-

יפלו דמיו לנדבה

, לעולת ציבור.

רבי שמעון אומר

: אינה צריכה לרעות עד שיפול בה מום, אלא

תימכר שלא במום

, כי מאחר ונקיבה אינה ראויה לאשם, מום גמור הוא, ולא קדשה קדושת הגוף, אלא קדשה רק קדושת דמים למכירה, ומדמיה יביא אשם.

גמרא:

דנה הגמרא בדברי תנא קמא, הסובר שלא תימכר אלא משיפול בה מום.

ולמה לי "תסתאב"?

מדוע לא

תימכר

בלא מום, שהרי

כיון דלא חזיא למילתיה,

שאינה ראויה לדבר שהוקדשה לו, דהיינו, לאשם,

היינו מומא!

דבר זה מום גמור הוא, ובודאי שלא קדשה כי אם לדמיה.

ומסקינן:

אמר רב יהודה אמר רב

:

היינו טעמא,

דאמרינן

"

מיגו דנחתא לה

[מתוך שירדה לה]

קדושת דמים

-

נחתא לה נמי קדושת הגוף

", ולא שתהא ראויה להקרבה, אלא שלא תימכר בלא מום.

אמר רבה

:

זאת אומרת, הקדיש זכר לדמיו

-

קדוש קדושת הגוף.

דהיינו, מדברים אלו למד רבה שהמקדיש זכר לדמיו, שאמר בשעת הקדשו "הרי זה קדוש על מנת שימכר, ובדמיו אביא עולה או אשם" - אינו יכול למכרו, אלא הוא עצמו יקרב. כי כשם שהמקדיש נקבה חלה עליה קדושת הגוף לכל מה שאפשר לחול, ועל כל פנים שלא תימכר בלא מום, כך המקדיש זכר לדמיו חלה עליו קדושת הגוף לכל מה שאפשר לחול, מיגו דחלה עליו קדושת דמים. וכיון שאפשר לקדושת הגוף להקרבה ממש לחול עליו, הרי זה לא יצא מידי מזבח לעולם.

איתמר, הקדיש זכר לדמיו

-

רב כהנא אמר, קדוש קדושת הגוף

.

רבא אמר, אינו קדוש קדושת הגוף

, שהרי לא הקדישו אלא לדמיו.

ומסקינן:

והדר ביה רבא

, חזר בו

לגבי דרב כהנא,

וקיבל את דבריו,

מדרב יהודה אמר רב

, שפירש כן את משנתנו לגבי המקדיש נקבה, שטעמו של התנא קמא הוא משום "מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף".

שנינו במשנתנו:

רבי שמעון אומר תימכר שלא במום

.

ודנה הגמרא בטעמו של רבי שמעון.

אמר ליה רב חייא בר אבין לרבי יוחנן: נימא,

למה אין רבי שמעון סובר,

מיגו דנחתא לה קדושת דמים, תיחות לה

[תרד אליה]

נמי קדושת הגוף?

אמר ליה

רבי יוחנן:

רבי שמעון לטעמיה

, סובר כפי שיטתו,

דאמר

רבי שמעון:

כל מידי דלא חזי ליה לגופיה,

לקדושת מזבח להקרבה,

לא נחתא ליה קדושת הגוף

.

הלכך תימכר בלא מום.

דתניא

, כמו ששנינו בברייתא:

אשם

, שהוא כשר רק

בן שנה,

כמו אשם נזיר או אשם מצורע שנאמר בהם "כבש" [במדבר ו ויקרא יד], וכבש אינו קרוי בשם זה אלא תוך שנתו הראשונה מעת לידתו עד יום האחרון משנתו הראשונה.

ו

אף על פי שאינו כשר אלא תוך שנה,

הביאו,

שחטו בעזרה בהיותו

בן שתים.

או אשם

בן שתים

, כמו אשם גזילות, אשם מעילות, או אשם שפחה חרופה, שנאמר בהם "איל" [ויקרא ה], ואיל הוא משיהיה לו שנה ול"א יום עד היום האחרון מהשנה שניה שלו,

והביאו בן שנה

-

כשרים,

ואינם יוצאים מידי מזבח,

ו

אולם,

לא עלו לבעלים לשם חובה,

וצריכים להביא אשם אחר לחובתן. אלו הם דברי חכמים.

רבי שמעון אומר: כל עצמן אינן קדושין

, אינם קדושין כלל. משום שרבי שמעון לטעמיה, שכל מידי דלא חזי גופיה להקרבה, לא נחתא ליה קדושת הגוף, והוי כמביא חולין בעזרה.

ומקשה הגמרא סתירה בין שיטת רבי שמעון כאן, ובין שיטת רבי שמעון ב"מחוסר זמן".

והרי מחוסר זמן, דלא חזי, ואמר רבי שמעון דקדיש!

"מחוסר זמן" הוא דבר שאין בו מום או פסול, אלא שעדיין אינו ראוי להקרבה מחמת הזמן, וכמו כבש שנולד עתה, שעד יום השמיני ללידתו הוא אינו ראוי להקרבה, או תורים שלא הגיע זמן גדלותם, או אותו ואת בנו, שאסור לשחוט ביום אחד. ומצינו שרבי שמעון סובר [חולין פא א] שהשוחט מחוסר זמן מחוץ לעזרה, חייב עליו משום "שחוטי חוץ", והוא האיסור לשחוט חוץ לעזרה קדשים הראויים לבא אל פתח אוהל מועד.

ומוכח שאם הקדיש "מחוסר זמן" הרי הוא קדוש בקדושת הגוף. כי אם אינו קדוש קדושת הגוף, לא יתחייב עליו כרת אם שחטו בחוץ, שהרי קדושתו אינה ראויה למזבח. וקשה, איך נתקדש בהיותו מחוסר זמן בקדושת הגוף, והרי אינו חזי לגופיה?

ומתרצינן:

שאני

, שונה דין

מחוסר זמן, ד

מכל מקום

חזי למחר

. מה שאין כן המקדיש נקבה לאשם, שאינה ראויה לא להיום ולא למחר.

ומקשינן:

אי הכי

, אם כדבריך, שרבי שמעון מודה בדבר הראוי לאחר זמן שחלה עליו קדושת הגוף, קשה,

אשם בן שתים והביאו בן שנה

לפני זמנו, למה אמר רבי שמעון "כל עצמן אינן קדושין"?

הא חזי לשנה הבאה!

הוא הרי יהיה ראוי לאחר זמן?

ולכן הגמרא חוזרת בה מהסברת טעמו של רבי שמעון במחוסר זמן משום שיהיה ראוי למחר. אלא גם הראוי לאחר זמן, כיון שאינו ראוי בשעת ההקדשה, סובר רבי שמעון שלא חלה עליו קדושת הגוף.

אלא, היינו טעמא דרבי שמעון במחוסר זמן

, שהוא קדוש אם מקדישו, משום

דיליף ליה מבכור

, הקדוש אף לפני זמנו, שמרחם הוא קדוש, אף על פי שאינו קרב אלא לאחר שמונת ימים.

כדתניא, רבי שמעון בן יהודה אמר משום רבי שמעון: מחוסר זמ

ן

נכנס לדיר להתעשר

מעשר בהמה, ואם יצא בעשירי הריהו קדוש קדושת הגוף,

והרי הוא כבכור

.

מה בכור, קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו, אף מחוסר זמן, קדוש לפני זמנו

, אם יקדישנו,

וקרב לאחר זמנו

.

ולמחלוקת חכמים ורבי שמעון יש נפקא מינה לגבי דין תמורה, כמבואר בברייתא הבאה.

תנו רבנן

: המקדיש

נקבה לעולתו,