תמורה 12b — תלמוד אויף ייִדיש

כלומר, עד כאן לא שנינו שמים שאובין פוסלים את המקוה, אפילו שלשה לוגין [שהם מעט מים שאובים ביחס לארבעים סאה חסר משהו. הסאה = 6 קבין, הקב = 4 לוגין, נמצאו 40 סאה = 960 לוגין, הרי 3 לוגין חלק 320 מארבעים סאה] אלא כשנשפכו מן הדלי למקוה, אבל כאשר נשפכו ב"המשכה" - כשרים אפילו הרבה, ובלבד שרוב המים יהיו ממי גשמים.

ומשנתנו באה לומר הדין של רבי אליעזר בן יעקב, על כן אמרה: אין המים שאובין פוסלין דרך "המשכה" אלא "לפי חשבון", כלומר, אלא אם כן היו שם עשרים סאה שאובין, אבל אם היו רק תשע עשרה והמשיכן לעשרים ואחת סאין של מי גשמים - אינם פוסלין, והמקוה כשר.

הגמרא דנה בדברי רבי חייא בר אבין "מתניתין רבי אליעזר בן יעקב היא": מי הם אותם חכמים החולקים עליו, ובמה נחלקו עליו? כלומר, אם משנתנו סתמה דבריה כרבי אליעזר בן יעקב -

מכלל דרבנן,

החולקים עליו,

סברי, דברבייה והמשכה

-

לא

מטהרת השאובה, עד שתהא כולה ממי גשמים, וכל זמן שאין במקוה ארבעים סאה מי גשמים נפסל אפילו בשלשה לוגין -

ועל דבריהם אלו משיב רבי אליעזר בן יעקב ואומר: "אין השאובין [שנמשכו] פוסלין את המקוה" - בשלשה לוגין, כדבריכם, "אלא לפי חשבון" - בעשרים סאה, כמבואר. ומדברי רבי אליעזר בן יעקב נשמע שחכמים החולקים עליו סוברים שהשאובה לא מטהרת ברבייה והמשכה -

על כן מקשינן:

אלא, הא דכי אתא

[הגיע מארץ ישראל]

רבין אמר רבי יוחנן: שאובה שהמשיכוה כולה,

כל הארבעים סאה,

טהורה

-

מני

, כמו מי אמר כן רבי יוחנן,

לא רבנן

, הסוברים שאפילו מקצתה לא מטהרת בהמשכה,

ולא רבי אליעזר

בן יעקב, הסובר שלכל הפחות צריך שהרוב יהיו מי גשמים. ואיך אמר רבי יוחנן: שהמשיכוה כולה טהורה?

ומחמת קושיא זו חוזרת בה הגמרא, וסוברת שאי אפשר להעמיד את המשנה כרבי אליעזר בן יעקב, מפני שאם זו כוונת המשנה - מוכח שחכמים סוברים שברבייה והמשכה לא מטהרת כלל, וזה לא יתכן -

והאמת, שרבי אליעזר בן יעקב מעולם לא אמר: אין מים שאובין פוסלין "אלא לפי חשבון", ומשנתנו אינה מדברת כלל בענין מחלוקת רבי אליעזר בן יעקב וחכמים -

ומחלוקת רבי אליעזר בן יעקב וחכמים היא, שחכמים סוברים: שאובה שהמשיכוה כולה מטהרת [ורבי יוחנן סובר כמוהם] ורבי אליעזר בן יעקב סובר: ברבייה והמשכה -

אלא, אמר רב פפא

פירוש משנתנו הוא:

אין המים שאובין פוסלין את המקוה כשנפלו מן הכלי לתוך המקוה שלא בהמשכה, אלא

לפי חשבון כלים, ו

משנתנו של

יוסי בן חוני היא

-

דתניא

, שנינו ברייתא:

שלשת לוגין מים שאובין שנפלו למקוה

בשנים ושלשה כלים ואפילו בארבעה וחמשה כלים

, ולא נפל לוג שלם מכלי אחד -

פוסלים את המקוה

, הואיל ובין כולם נפלו שלשה לוגין. אלו הם דברי חכמים.

יוסי בן חוני אומר: בשנים ושלשה כלים

-

פוסלים

את המקוה

לפי שנפל לוג שלם מכל כלי, אבל

בארבעה וחמשה כלים

-

אין פוסלין את המקוה

, הואיל ולא נפל לוג שלם .

וזה פירוש "לפי חשבון", שלא נפסל אלא לפי חשבון הכלים .

שנינו במשנתנו:

ואין מי חטאת נעשין מי חטאת אלא עם נתינת האפר

.

ודנה הגמרא:

מאן תנא

, מי הוא התנא של המשנה הפוסל אף בדיעבד כשהקדים האפר למים?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דלא כרבי שמעון

-

דתניא

-

הגמרא מביאה ברייתא במסכת פרה, ושם נחלקו רבי שמעון וחכמים לגבי "מי סוטה" והם המים המרים המאררים שבהם ניתן מעפר קרקע המשכן, ומשקין בהן את הסוטה. ובהמשך יבואר שכשם שרבי שמעון מכשיר הקדים עפר למים גבי "מי סוטה"

\- כן מכשיר גבי "מי חטאת". ושנינו:

הקדים עפר למים

, שבהן משקין את הסוטה -

פסול,

אלו הם דברי חכמים.

ורבי שמעון מכשיר.

והוינן בה:

מאי טעמא דרבי שמעון,

הרי אמרה התורה בפרשת סוטה [במדבר ה] "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים?

דכתיב

בפרשת פרה [שם יט]

"ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת". ותניא

, שנינו בברייתא אחרת:

רבי שמעון אומר: וכי "עפר" הוא?! והלא "אפר" הוא

, משריפת הפרה! אלא:

שינה הכתוב ממשמעו

, וכתבה "עפר" במקום "אפר" -

לדון הימנו גזירה שוה: נאמר כאן

, במי חטאת

"עפר", ונאמר להלן

במי סוטה

"עפר",

ללמדנו:

מה להלן,

המצוה לכתחלה היא:

עפר על גבי המים

, כמו שנאמר "ומן העפר... ונתן אל המים",

אף כאן

במי חטאת - המצוה לכתחילה היא:

עפר על גבי המים

.

ו

עוד נלמד מגזירה שוה:

מה כאן

במי חטאת, אם

הקדים עפר למים

-

כשר

, כמו שיבואר,

אף להלן

במי סוטה, אם

הקדים עפר למים

-

כשר

.

ודנה הגמרא:

והכא,

במי חטאת -

מנלן

דכשר אף אם הקדים עפר למים?

ודרשינן,

תרי קראי כתיבי

, שני פסוקים כתובים בפרשת פרה. האחד: "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת

ונתן עליו מים חיים"

\-

אלמא,

שהסדר הוא

אפר ברישא

, ו"עליו" יתן את המים.

והדר כתיב

, ואחר כך נאמר

"מים חיים אל כלי"

, משמע שהמים נתונים אל הכלי ולא אל האפר.

הא כיצד

, איך ניישב שני הפסוקים? לומד מכך רבי שמעון: אם

רצה

יתן

עפר

[- אפר]

למטה

, ואם

רצה

יתן

עפר למעלה

.

הרי משנתנו הפוסלת בנתן אפר למטה - דלא כרבי שמעון.

ודנה הגמרא:

ותנא דידן

, התנא של משנתנו הפוסל בנתן אפר תחילה -

מאי טעמא

, הרי אמרה התורה "ונתן עליו מים חיים"?

אמר לך: סיפיה דקרא

, שנאמר "מים חיים אל הכלי" - הוא

דוקא,

והקפידה התורה על כך שהמים ינתנו לתוך הכלי לפני נתינת האפר -

ומה שאמרה התורה

"ונתן עליו"

לא באה ללמדנו להכשיר אם הקדים האפר למים, אלא ללמדנו:

לערבן

, להזהר שאחרי נתינת האפר על המים יערב היטב באצבעו האפר עם המים, ויחזרו המים על האפר.

ומקשינן:

ומאי חזית

, ולמה נראה בעיניך,

דאמרת: סיפיה דקרא דוקא, דלמא

הרי יתכן לומר:

רישא דוקא

, והתורה הקפידה ליתן האפר תחילה?

ו

לפי קושיא זו מה שאמרה התורה

"אל כלי"

בא ללמדנו:

ש"תהא חיותן בכלי"

, כלומר, שישאב מים חיים מן המעין בכלי ובתוכו יתן את האפר ולא ישאב מכלי אחר ויערה לכלי זה.

ומתרצינן:

לא מצית אמרת

כן! כי

מה מצינו

בכל מקום

, כגון: בסוטה -

מכשיר,

והוא העפר המכשיר את המים והעפר, ניתן

למעלה,

שהרי בסוטה כולי עלמא מודים שמצותה לכתחלה היא להקדים את המים, כמבואר, משום שנאמר "ונתן אל המים" -

אף כאן

במי חטאת

מכשיר למעלה

, ועל כך הקפידה התורה באמרה בסיפיה דקרא "מים חיים אל כלי". ומה שאמרה התורה "ונתן עליו מים חיים" בא ללמדנו שצריך לערבן כמבואר.

שנינו במשנתנו:

ואין בית הפרס עושה בית הפרס.

ומבארת הגמרא:

מתניתין,

משנתנו היא

דלא כרבי אליעזר.

דתנן

במסכת אהלות [פרק יז משנה ב]:

רבי אליעזר אומר: בית הפרס עושה בית הפרס

, אם נחרש בית הפרס, נעשו כל ארבעת השדות סביבותיו כבית הפרס, ועפר בית הפרס מטמא אותן.

ומבררת הגמרא:

ורבנן

, התנא של משנתנו, הסובר אין בית הפרס עושה בית הפרס, עד כמה עושה בית הפרס כשנחרש?

כי אתא

, כשהגיע

רב דימי

מארץ ישראל,

אמר

בשם

ריש לקיש

, ש

אמר

בשם

רבי שמן בר אבא

: