תמורה 11b — תלמוד אויף ייִדיש

הגמרא מביאה ברייתא, ובה מבוארת מחלוקת תנאים בהאומר "רגלה של זו עולה" - אם מתפשטת הקדושה בכל הבהמה.

תנו רבנן: יכול האומר "רגלה של זו עולה", תהא כולה עולה?

תלמוד לומר

[ויקרא כז] "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה',

כל אשר יתן ממנו לה', יהיה קודש".

ודרשינן, אם יקדישו אבר מבהמה, יהיה

"ממנו לה'",

שרק אותו אבר שהוקדש יהיה קדוש לה',

ולא

יהיה

כולו

קדוש

לה'.

יכול

תיפדה אותה בהמה שהוקדש אבר ממנה על ידי פדיון קדושת האבר ו

תצא לחולין? תלמוד לומר "יהיה קודש",

אותו אבר יהיה קודש, ללא אפשרות פדיון!

הא כיצד?

מה יעשה באותה בהמה, והרי אם ישחטנה בעזרה, יש כאן חולין בעזרה, ואם ישחטנה בחוץ, הרי יש כאן קדשים .

תמכר

כולה

לצרכי עולות,

כלומר, למי שנדר עולה [ובהמשך יבואר],

ודמיה חולין

-

חוץ מדמי אותו

אבר שבה

, שלא יקח דמיו, הואיל וכבר הוקדש ואינו שלו ואינו רשאי למוכרו. ושאר גוף הבהמה רשאי למכור, שהרי לא הוקדש .

אלו הם

דברי רבי מאיר ורבי יהודה.

רבי

יוסי ורבי שמעון אומרים: מנין

אנו למדים,

לאומר "רגלה של זו עולה", שכולה עולה? שנאמר "כל אשר יתן ממנו לה'",

אפילו אם מקדיש "ממנו", והיינו: חלק ממנו. והיה לה לתורה לכתוב "כל אשר יתן ממנו לה' קדש". ו

כשהוא אומר, "יהיה" קודש,

ללמדנו:

לרבות את כולה,

שכל הבהמה תהיה קדושה.

אמר מר

, שנינו בברייתא בדברי רבי מאיר ורבי יהודה:

תמכר לצרכי עולות.

ומקשינן [לפי לשון ראשון, והיא לשון בבלי]: איך יביא אותו הקונה לחובתו,

והא קמייתי

, הרי מביא,

בהמה מחוסרת אבר

, שהרי אותו אבר אינו שלו, אלא להתחייבות המוכר הוא קרב, נמצא שלוקח זה לא הקריב עולה שלימה, ואיך יצא ידי חובתו בעולה זו - הרי נדר להקריב בהמה שלימה?

ומתרצינן:

אמר רבא

: לא ימכרנו למי שנדר בסתם "הרי עלי עולה", שכוונתו לבהמה שלימה, אלא

באומר

, כלומר, ימכרנו למי שאמר

"הרי עלי עולה בחייה",

דהיינו: להקריב כל האברין שחיות הבהמה תלויות בהן [אבר שהנשמה תלויה בו ]. ואכן, כאשר מקריב בהמה זו, הוא מקריב כל האברין שחיות הבהמה תלויה בהן, שהרי המוכר לא הקדיש אלא הרגל מן הארכובה ולמטה, והוא מקום שאם נחתכת שם הרגל לא נעשית הבהמה טריפה.

ובודאי מדובר במקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו, שהרי במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו מודה רבי יהודה [ורבי מאיר] שפשטה קדושה בכולה, וכולה קודש ואינו יכול למוכרה.

לישנא אחרינא

[והיא לשון הירושלמי]:

והא מייתי

, הרי לוקח זה מביא,

בהמה דמקדיש גופא כי ליתיה כולה לדידיה

, שאין כל הגוף שלו? כמבואר.

ומתרצינן:

אמר רבא

: מדובר

כגון: דאמר

המוכר

"כזוזא

, שוה זוז,

מן הדא בהמה

, מן בהמה זו -

לעולה".

ולא נדר יותר מזוז, ולבסוף הרי קנה יותר מזוז . הלכך, יצא ידי חובתו, שהרי לא נדר עולה שלימה.

למדנו לעיל שרבי יהודה מודה במקדיש "אבר שהנשמה תלויה בו" שכולה קודש והקדושה מתפשטת על פני כולה. הגמרא דנה בהגדרת "אבר שהנשמה תלויה בו".

אמר רב חסדא: מודה רבי יהודה

.

ב

מקדיש

דבר שעושה אותה טריפה

, שאם ינטל אותו אבר - אסורה הבהמה באכילה משום איסור טריפה. ובו מודה רבי יהודה שפשטה הקדושה בכולה.

רבא אמר

: בדבר העושה אותה טריפה - לא מודה רבי יהודה, אלא:

בדבר

שאם ינטל ממנה -

עושה אותה נבילה

, והבהמה אסורה באכילה משום איסור נבילה, ומטמאה טומאת נבילות. כגון: שניטל הירך וחלל שלה. ובהמשך יבואר טעם מחלקותם.

ורב ששת אמר

: מודה רבי יהודה

ב

הקדיש

דבר ש

אם ינטל ממנה -

היא מתה

מיד, כגון : הלב או הוושט.

ודנה הגמרא:

מאי איכא בין רב חסדא

האומר: דבר שעושה אותו טריפה,

ל

בין

רבא

האומר: דבר שעושה אותה נבילה. כלומר, במה נחלקו?

איכא בינייהו

, נחלקו במחלוקת שנחלקו בה חכמים [חולין מב א] אם

"טריפה חיה".

כלומר, כל אותן הטריפות שנשנו שם, האם כשלקתה הבהמה באחת מהן - סופה למות מטריפות זו -

רב חסדא סבר לה כ

מו

מאן דאמר "טריפה אינה חיה",

הלכך, כאשר הקדיש דבר שעושה אותה טריפה - הקדיש "אבר שהנשמה תלויה בו", ומודה רבי יהודה -

ו

אילו

רבא סבר לה כמאן דאמר "טריפה חיה",

ואינו דבר שהנשמה תלויה בו. אלא בהקדיש דבר שעושה אותה נבילה.

ומאי איכא בין רבא לרב ששת

, במה נחלקו?

איכא בינייהו

, נחלקו ב

ד

ברי

רבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: ניטל הירך

וחללה שלה

עד שהבהמה תראה חסרה כשתרבץ -

נבילה

היא, אף על פי שהיא עדיין חיה - כמתה היא, ומטמאה טומאת נבילות -

רבא סבר לה כ

מו

רבי אלעזר

, הילכך, אם הקדיש ירך וחלל שלה, הוי דבר שהנשמה תלויה בו, ומודה בו רבי יהודה -

ורב ששת לא סבר לה כרבי אלעזר

, וסובר שאפשר לה לחיות, ואין זה דבר שהנשמה תלויה בו. הילכך, הגדיר ואמר "בדבר שהיא מתה", כגון הלב או הושט.

מיתיבי

, הגמרא מביאה ברייתא להוכיח שרבי יהודה לא הודה ב"דבר שהנשמה תלויה בו".

דתניא,

אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה,

הסובר שהאבר בלבד קדוש, ולא נתפשטה הקדושה,

ב

הקדיש

דבר שאין הנשמה תלויה בו

.

ו

נראין

דברי רבי יוסי

האומר שכל הבהמה קדושה,

ב

הקדיש

דבר שהנשמה תלויה בו.

המקשן הבין דברי רבי "נראין דברי רבי יהודה" ו"נראין דברי רבי יוסי" - שרבי נוקט דעה אמצעית, ומכריע מסברתו כרבי יהודה בדבר שאין הנשמה תלויה בו, וכרבי יוסי בדבר שהנשמה תלויה בו. על כן, מדייק מסוף דברי רבי: האם

לאו

משמעות דבריו:

מכלל ד

ברי רבי יוסי

פליג עליה דרבי יהודה

אפילו בדבר שאין הנשמה תלויה בו ורבי יהודה חולק על רבי יוסי אפילו בדבר שהנשמה תלויה בו?

ועתה,

בשלמא

, מובנת הכרעת רבי באמרו

"נראין דברי רבי יהודה בדבר שאין הנשמה תלויה בו", דהא

פליג עליה רבי יוסי,

וסובר שכולה קודש, ורבי מכריע כרבי יהודה.

אלא

, קשה הכרעת רבי באמרו

"נראין דברי רבי יוסי בדבר שהנשמה תלויה בו",

ומה הכרעה היא זו, הלא [לדברי רב חסדא, רבא ורב ששת] מעולם לא נחלק רבי יהודה בדבר שהנשמה תלויה בו?

האם

לאו, מכלל

דברי רבי נשמע, ד

פליג עליה רבי יהודה

, וסובר שאפילו בהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו - אינה כולה קודש?!

ותיובתא דכולהו,

וקשה על כל האמוראים: רב חסדא, רבא ורב ששת!

ומתרצינן:

לא

כן מתפרשים דברי רבי! ואינה הכרעת רבי, אלא,

חסורי מיחסרא והכי קתני

, וכן הם דברי רבי בסיפא:

נראין דברי רבי יוסי לרבי יהודה

, רבי יהודה מודה לרבי יוסי -

בדבר שהנשמה תלויה בו, ש

הרי

אף רבי יהודה לא נחלק עליו אלא בדבר שאין הנשמה תלויה בו, אבל בדבר שהנשמה תלויה בו

-

מודי ליה.

כדברי רב חסדא, רבא ורב ששת.

רבא מיבעי ליה אם בעוף גם כן אמר רבי יוסי דין התפשטות הקדושה. כגון: הקדיש רגל של תור או בן יונה - האם מתפשטת הקדושה על כל העוף. ובהמשך יבואר צדדי הספק, והטעם לחלק בין עוף לבהמה.

בעי רבא: בעוף מהו?

האם אמרינן

"בהמה" אמר רחמנא

, באותו מקרא שממנו דרש רבי יוסי שהקדושה מתפשטת על כולה - נאמר "בהמה",

והא לאו בהמה היא

, ויש לומר שבא למעט עוף.

או דילמא

, יתכן לומר, כיון שגם

"קרבן"אמר רחמנא

, שם נאמר גם "קרבן" ["ואם בהמה אשר יקריבו ממה קרבן לה' - כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קודש"]

והא,

ועוף זה,

נמי קרבן הוא,

והתורה לא מיעטתו?

ומסקינן:

תיקו!

רבא מיבעיא ליה איבעיא אחרת. וגם איבעיא זו היא אליבא דרבי יוסי הסובר דין התפשטות קדושה.

בעי רבא: הקדיש אבר לדמיו,

שימכרנו ויביא בדמיו עולה,

מהו,

מה הדין,

דתיחות

[שתרד]

ליה קדושת הגוף

, לכל הבהמה, ותקרב עולה?

וצדדי האיבעיא הם:

מי אמר

, האם יש לומר:

כיון דנחתא ליה קדושת דמים

-

נחתא ליה נמי קדושת הגוף. ומדאקדשיה לחד אבר

-

אקדשיה לכולה

. כלומר, האם סובר רבי יוסי דין התפשטות גם בקדושת דמים, והואיל והקדיש אבר אחד נתפשטה קדושת הדמים על כל הבהמה.

ומיגו [מתוך] שירדה קדושת דמים על כל הבהמה ירדה לה גם קדושת הגוף. והטעם לומר כן, הוא: הואיל והיא עצמה ראויה להיקרב לעולה - למה לו למוכרה ולהביא בדמיה עולה. הלכך, מאיליו קדושה קדושת הגוף -

או דילמא

, או שיתכן לומר:

חד מגו אמר

רבי יוסי, ואילו

תרי מגו

, שני "מיגו" - האחד, מיגו דחלה קדושה על האבר חל על כל הגוף, והשני, מיגו דירדה קדושת דמים על כולה ירדה גם קדושת הגוף על כולה,

לא אמר

רבי יוסי. ומהי ההלכה?

ותמהינן: מה קא מיבעיא ליה -

תפשוט ליה מדידיה

, הלא יכול לפשוט את האיבעיא מדבריו?!

דהא אמר רבא: הקדיש

, איל

זכר

, הראוי לקרבן עולה, והקדישו

לדמיו

-

קדוש קדושת הגוף

, ואינו יכול למכרו. מטעם הנ"ל: הואיל והוא עצמו ראוי לעולה - יקרב הוא עצמו לעולה. ומה קא מיבעיא ליה, הלא ודאי ירדה לה קדושת הגוף ?

ומתרצינן:

התם דאקדשיה לכוליה

, לקדושת דמים, ואין צורך אלא ב"מיגו" אחד, הלכך אמר רבא שקדוש קדושת הגוף, אבל

הכא דאקדיש

חד אבר

, ואנו זקוקים לשני "מיגו" כדי שתחול על כולה קדושת הגוף -

ועל כך מיבעי ליה לרבא:

מאי,

מהי ההלכה, האם אפילו בשני "מיגו" אמר רבי יוסי שכולה קודש.

ומסקינן:

תיקו!

הגמרא מביאה איבעיא נוספת אליבא דרבי יהודה, הסובר שהאבר בלבד נתקדש.

בעי מיניה אביי

מרבה: הקדיש חד אבר

בקדושת הגוף למזבח -

מהו בגיזה

, האם אותו אבר אסור בגיזה כדין קדשים האסורים בגיזה, או שמותר לגזוז אותו?

והנה, אליבא דרבי יוסי - ודאי לא איבעיא ליה, כיון שלדבריו נתפשטה הקדושה בכל הבהמה, ברור שהיא אסורה בגיזה כקדשים גמורים.

וכן, על איסור עבודה בקדשים לא איבעיא ליה, כיון שאותו אבר קדוש, ואם יעביד את הבהמה - ייכחש אותו אבר. והאיבעיא היא רק לענין גיזה אליבא דרבי יהודה .

ופשטינן:

תפשוט לך מהא,

אפשר לפשוט מברייתא זו:

דתניא

: אמרה תורה [דברים טו]

"לא תגוז בכור צאנך

", ודרשינן, "מצאנך", שהוא שלך, אינך גוזז.

אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרים

, בכור שלך ושל עכו"ם. שאם יש לך בכור בשותפות עם העכו"ם - מותר לגוזזו.

ויש ללמוד מכך, שהוא הדין בבהמה זו, שחלקה הוקדש וחלקה נשאר חולין, והקדש וחולין שותפין בה, שהיא מותרת בגיזה.

ודחינן: משם אין לפשוט, כי

התם, לא נחתא ליה קדושה כלל

, ואינה קדושה בשום קדושה אף לא חלקו של ישראל, כיון ש"שותפות עכו"ם פוטרת מן הבכורה", הלכך מותרת בגיזה. מה שאין כן

הכא, נחתא ליה קדושה

לאותו אבר, ועליו מיבעי ליה אם אסור בגיזה.

לישנא אחרינא,

דחינן, משם אין לפשוט, כי

התם, אין בידו להקדישו

, את חלקו בשותפות, אפילו אם ירצה, הואיל ויש לעכו"ם שותפות בו. אבל

הכא, בידו להקדישו

לאותו אבר, והקדישו, ועליו מיבעי ליה אם אסור בגיזה.

והאיבעיא לא נפשטה! הגמרא מביאה בעיא נוספת.

בעא מיניה אביי מרבה

:

הקדיש

עורה,

את העור בלבד,

מהו בעבודה?

האם מותר לעבוד באותה בהמה?

בגיזה לא תיבעי לך, כי הגיזה לא מכחישה את העור, אבל עבודה מכחישה את העור, הילכך מיבעי ליה. וצדדי הספק יבוארו בגמרא.

ופשיט לו רבה:

תא שמע

ממה ששנינו בברייתא [והובאה לעיל י ב]:

האומר "מה שבמעיה של זו עולה", מותרת בגיזה ואסורה בעבודה, מפני כחוש עובר שבה

. ויש ללמוד מכך, כשם שהעובר נכחש בעבודה, כן העור.

אמר ליה

אביי לרבה: מברייתא ההיא לא תפשוט,

כי קתני

, במה שנתה הברייתא "

אסורה בעבודה

",

מדרבנן

, והאיבעיא שלי היא, האם היא אסורה בעבודה מדאורייתא, ואם יעבוד בה ילקה על הלאו של "לא תעבוד בבכור שורך", הכולל כל הקדשים.

ומקשה לו רבה:

אי הכי,

אם הברייתא אוסרת בעבודה רק מדרבנן,

אפילו בגיזה נמי תיתסר!

אמר ליה

אביי: לעולם אסרה הברייתא מדרבנן, ויש הבדל בין גיזה לעבודה. כי

עבודה, דמיכחשא ולד, גזרו בר רבנן.

אבל

גיזה, דלא מיכחשא ולד,

לא גזרי בה רבנן.

כל זה אמר בהקדיש את העובר, והבהמה אינה קדושה כלל. ובעייתי היא האם יש איסור גיזה דאורייתא בהקדיש את העור.

והאיבעיא לא נפשטה!

הגמרא מביא איבעיא נוספת, לענין "חולין שנשחטו בעזרה ".

בעא מיניה אביי מרב יוסף: היא שלמים, וולדה חולין,

כגון הקדיש בהמה מעוברת, חוץ מעוברה, ולדברי הכל אין העובר קדוש,

ושחטה בפנים, מהו?

האם אסור משום "חולין בעזרה", הואיל והולד הוא חולין, או לא?

וכן אם הקדיש בהמה ריקנית, ואחר כך נתעברה. והאיבעיא היא

למען דאמר

[לעיל עמוד א]:

ולדי קדשים בהווייתן הן קדושין

, וכל זמן שהוא במעי אמו לא נתקדש מ"כח" קדושת האם, והם חולין, ועתה, אם שחט את האם בעזרה,

מי הוי חולין בעזרה, או לא?