תמורה 10a — תלמוד אויף ייִדיש

או דילמא

, שמא יתכן לומר:

כל

שהוא

באותה קדושה

, והוא טפל לראשון,

אינו מוסיף חומש

. ואיבעיא זו היא ב"שני גופין וקדושה אחת".

ובעייתו השנייה היא ב"שתי קדושות וגוף אחד":

ואם תימצי לומר

, אם נפשוט הבעיא הקודמת, ונאמר,

הדין גוף אחר

, גוף אחר זה,

כיון דבאותה קדושה קאים

-

אין מוסיף חומש.

עדיין יש למיבעי בעיא אחרת, והיא: הפריש אשם להתכפר בו ונאבד ו

נתכפר באשם אחר,

ונמצא,

וניתק זה הראשון לעולה, מהו?

וצדדי הספק הם:

כי יש סברא לומר,

כי אמרינן שאין מוסיף חומש, הני מילי

רק

אותו הגוף

באותה קדושה,

והואיל והוא באותה הקדושה, והוא טפל לקודם לו, אינו מוסיף חומש.

אבל אותו הגוף בקדושה אחרת

, וניתק מאשם לעולה, יש סברא לומר שעל קרבן עולה זה

לא

אמרינן שאינו מוסיף חומש, אלא מוסיף חומש.

או דילמא

, שמא יתכן לומר, כיון

דאותו הגוף הוא

, והוא טפל לראשון,

אינו מוסיף חומש.

ושתי איבעיות אלו איבעי ליה לרבי אבין בדרך "אם תמצי לומר", ולא איבעי ליה כלל ב"שני גופין ושתי קדושות".

ומסקינן:

תיקו,

האיבעיות לא נפשטו!

ומענין לענין מביאה הגמרא דיון אחר בענין חומש.

אמרה תורה [שם] במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית, "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה. ואם גאל יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך".

ולכאורה הפסוקים סותרים. שברישא נאמר "כערכך הכהן כן יהיה", ואילו בסיפא נאמר "ויסף חמישיתו על ערכך"?

ודרשו חכמים [תורת כהנים], שמה שנאמר "כערכך הכהן כן יהי" - היינו: לשאר כל אדם הבא לקנותה מיד הקדש. ומה שנאמר "ואם גאל יגאלנה" - היינו: בבעלים החמיר הכתוב להוסיף חומש.

הגמרא דנה בהפריש קרבן כדי שיתכפר בו חבירו , והומם ובא לחללה - מי הוא הבעלים לגבי הוספת חומש - המקדיש או המתכפר .

בעי רמי בר חמא

: האם

מקדיש מוסיף חומש, או מתכפר

מוסיף חומש?

ומסקינן:

אמר רבא: אמר קרא

[שם]

"ואם המקדיש יגאל את ביתו

ויסף חמישית כסף ערכך עליו", ודייקינן:

"מקדיש"

מוסיף חומש,

ולא מתכפר.

הגמרא דנה בבעיא דומה לגבי תמורה. וכבר מבואר לעיל [ז ב, ט א] שאין אדם מתפיס בתמורה דבר שאינו שלו, ואינו עושה תמורה כי אם הבעלים בלבד. ודנה הגמרא בהפריש קרבן כדי להתכפר בו חבירו - מי הוא ה"בעלים" העושה תמורה, המקדיש או המתכפר.

בעי רמי בר חמא

: האם

מקדיש עושה תמורה, או מתכפר עושה תמורה?

ודנה הגמרא:

אמר רבא: פשיטא

, דבר פשוט הוא,

דמתכפר עושה תמורה

. מפני שני טעמים.

א.

דאי המקדיש עושה תמורה, אם כן מצינו

ש

ציבור ושותפין

-

עושין תמורה

. כלומר : תמורה בקרבן ציבור ושותפין,

והיכי דמי

, ואיך ימצא?

כגון דשוו

, הציבור או השותפין מינו את היחיד

שליח, לאקדושי

להקדיש עבורם קרבן , והם יתכפרו בו.

כלומר, ציבור ושותפין אין עושין תמורה. והטעם: משום דתמורה נלמד [לקמן יג א] ממעשר בהמה, כשם שמעשר בהמה אינו אלא ביחיד כן תמורה.

ועתה, בשלמא אם נאמר שהמתכפר הוא הבעלים, מובן למה בהקדיש יחיד לצורך ציבור אין תמורה לקרבן זה, הואיל ואין הציבור יכולים להתפיס עליו, ואתי שפיר ש"לא מצינו תמורה לקרבן ציבור ושותפין"

\-

אבל אם נאמר, שהמקדיש הוא הבעלים, אם כן כשיחיד הקדיש בשליחות הציבור - יכול להמיר על הקרבן שהקדיש. אם כן מצאנו "תמורה בקרבן ציבור". ולמה מבואר לקמן כדבר הפשוט ש"קרבן ציבור" אינו עושה תמורה?

ב.

ועוד, דאמר רב נחמן: אמר לי הונא

, חבירו רב הונא:

תנא,

שנינו בברייתא: אמרה תורה בסוף פרשת נזיר [במדבר ו] "זאת תורת הנזיר אשר ידור

קרבנו לה' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו".

ומקשה הברייתא:

וכי נזיר נידון בהשג יד?!

["השג יד" - היינו: כל חייבי קרבן שכתבה בהם התורה "ואם לא תשיג ידו" להביא קרבן בהמה - יביא שני ציפורים או מנחה במקומה. והוא הנקרא "קרבן עולה ויורד". דהיינו: עשיר ועני] והלא קרבן נזיר - קבוע הוא בין לעני ובין לעשיר, ולא נאמר בכל פרשת נזיר דין אחר לעני שאין ידו משגת?

ומתרצת הברייתא:

הא כיצד

, איך יתפרש המקרא? מה שנאמר

"קרבנו לה' על נזרו",

מדובר באופן

שהפריש

הוא קרבן

משלו,

אותו יביא על נזרו. ומה שנאמר

"מלבד אשר תשיג ידו"

בא ללמדנו על נזיר שעתה אין בידו משגת, וקרבנו שמביא הוא מה

שהפרישו לו אחרים,

ותשיג ידו לעתיד, וכשיביא קרבן שהפרישו לו אחרים - יצא ידי חובתו. ויבואר בהמשך.

רבא מבאר את הברייתא:

למאי הלכתא,

לאיזה הלכה אמרה התורה שיכול להביא קרבן שהפרישו אחרים לצרכו?

אילימא,

אם תאמר:

לענין כפרה

, שהוא מתכפר בקרבן -

פשיטא! דמכפר ליה,

הלא

מתנה קא יהיב ליה,

הקרבן הוא עתה שלו וקיבלו במתנה, ומה החידוש בדבר?

אלא,

האם לאו

לענין תמורה, והכי קאמר

, וכן היא דרשת הברייתא: מה שנאמר "קרבנו לה' על נזרו", מדובר בהפריש משלו, ומה שהתורה מסיימת "מלבד אשר תשיג ידו" - היינו בהפרישו לו אחרים, ובא להשמיענו שאם

הפרישו לו אחרים

, הרי הוא

כהפריש הוא משלו.

ללמדנו:

מה הפריש משלו,

הוא

עושה תמור

ה ולא אחר -

אף כשהפרישו לו אחרים

, הוא המתכפר

עושה תמורה

ולא אחר.

שמע מינה

משתי הוכחות אלו:

בתר מתכפר אזלינן

, אנו הולכים אחר המתכפר. כלומר, הוא עושה תמורה ולא המקדיש .

הגמרא דוחה הוכחה זו האחרונה:

לא!

אין מכאן ראיה, כי

לעולם

מדברת הברייתא

לענין כפרה

, ולא לענין תמורה.

ודקא קשיא לך,

ועל מה שהקשית, שלענין כפרה אין בכך שום חידוש, כי

מתנה דקא יהבין ליה

, ועתה הוא שלו -

נתרץ: כיון ש

אי לאו דרבי רחמנא

, אם התורה לא היתה מרבה בריבוי מפורש ממה שנאמר

"מלבד אשר תשיג ידו"

-

הוה אמינא,

היינו אומרים:

גזירת הכתוב הוא: "קרבנו"

-

מדידיה הוא דמתכפר

מקרבן הנקנה מממונו, ממנו בלבד יש לו כפרה, ואילו

מ

מה

ד

נתנו לו

אחרים

-

לא,

וכך גזרה התורה!

קמשמע לן,

משמיעה לנו התורה שאינו כן, ויכול להתכפר בקרבן שהפרישו לו אחרים.

אחרי שנדחתה ראית רבא, מבררת הגמרא:

מאי הוי עלה,

ואיך נפשוט איבעית רמי בר חמא: מי עושה תמורה - המקדיש או המתכפר?

ומסקינן:

תא שמע

מהא

דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן

שלש הלכות בנותן משלו את חובת חבירו.

א.

מקדיש נותן חומש

, ולא המתכפר.

ב.

ומתכפר עושה תמורה

, ולא המקדיש.

ג.

התורם

תרומה,

משלו

מתבואתו,

על של אחרים

-

טובת הנאה שלו

, ההנאה שיכול להפיק מכך, כגון לבחור את הכהן שיתננו לו, היא של התורם, ולא של האחרים שעבורם נתרם.

ומבארת הגמרא את ההלכה האחרונה:

מאי טעמא

טובת הנאה של התורם?

אמר קרא

[דברים כו] "כי תכלה לעשר

את כל מעשר תבואתך, ונתת לגר ליתום ולאלמנה".

ודרשינן, מי שנטל המעשר מתבואותיו, הוא הנותן, ובידו ליתן לכל מי שירצה, ולא ביד האחרים שנתרם עבורם.

מתניתין:

המשנה ממשיכה בדין תמורה. וכבר מבואר, שכל מקום שאמרה המשנה "ממירין" או "אין ממירין", פירושו: בדיעבד אם הומר. ולכתחילה ודאי שאסור להמיר, והממיר סופג את הארבעים.

אין ממירין לא אברין

, חלקי בהמה של חולין,

בעוברין

של הקדש, שאם אמר "תהא רגל בהמה זו תמורת עובר הקדש שבמעי בהמה זו", לא חלה קדושה על הרגל.

ולא עוברין באברים

, אם אמר "יהא עובר שבמעי בהמת חולין זו תמורת רגל בהמת קודש זו", אין העובר קדוש [ובגמרא יבואר איך נתקדשו האיברים].

ולא עוברין ואיברים

של חולין,

בשלימים

של הקדש.

ולא שלימין

של חולין,

בהן,

באברין ועוברין של קודש. אלו הם דברי התנא קמא.

רבי יוסי אומר: ממירין אברים בשלימים

, אם אמר "תהא רגל של בהמת חולין זו תמורת בהמת קודש זו", חלה קדושת תמורה על הרגל, והקדושה מתפשטת בכל הבהמה, וכולה תמורה, וקרבה.

אבל, לא שלימים בהן.

שאין כח באבר אחד של בהמת קודש לעשות תמורה.

אמר רבי יוסי

:

והלא במוקדשין

, כאשר

מקדיש תחילת הקדש, האומר "רגלה של זו עולה"

-

כולה עולה

, לפי שהקדושה מתפשטת על כולה. ואם כן, נלמד מכך לגבי תמורה, כי

אף כשיאמר "רגלה של זו,

תהא

תחת

בהמה

זו", תהא כולה תמורה תחתיה.

כי כשם שבתחילת הקדושה מתפשטת קדושת האבר על כולה, כן בתמורה תתפשט קדושת התמורה שחלה על האבר, על כולה.

גמרא:

הקדמה

הגמרא מביאה מחלוקת בר פדא ורבי יוחנן, אם "קדושה [כלומר, תחילת קדושה] חלה על עוברין" אם לאו. ומחלוקת זו מובאת כאן, משום שבהמשך תקשה הגמרא ממשנתנו על בר פדא.

ולביאור הענין יש להבדיל בין "ולד קדשים" ל"עובר" של קדשים.

"ולד קדשים", דהיינו, כשהקדיש בהמה ריקנית, ואחרי ההקדשה נתעברה, וילדה, לא נחלקו בו בר פדא ורבי יוחנן, כי ולד כזה קדוש בקדושת אמו מ"כח" קדושת האם, ודין זה הוא גזירת הכתוב. ואינו קדוש מכח קדושת פי האדם המקדיש, שהרי כשהקדיש את האם עדיין לא נוצר הולד במעי אמו.

ולכן, אם הוא ולד של קרבן חטאת, הריהו הולך למיתה כדין "ולד חטאת", מהלכה למשה מסיני.

לדעת רבי יהודה, הולד עושה תמורה אחרי היוולדו, ולדעת חכמים אינו עושה תמורה כלל, אפילו אחרי היוולדו.

ונחלקו אימתי חלה עליו קדושה. יש אומרים ב"הווייתו", בעת היוולדו. ויש אומרים שאפילו בהיותו במעי אמו.

בר פדא ורבי יוחנן נחלקו ב"עובר", ומחלוקתם היא בשני אופנים:

א. בהקדיש את העובר בלבד בהיותו במעי אמו, ולא הקדיש את האם.

ב. בהפריש חטאת מעוברת, כלומר, הקדיש בהמה מעוברת לחטאת.

בהקדיש את העובר בלבד, סובר בר פדא, שהקדושה לא חלה כלל, ואם יקריבנו לקרבן בלי להקדישו אחרי היוולדו, בהגיע הזמן שאפשר להקדישו, הרי הוא מביא חולין בעזרה.

ורבי יוחנן סובר, שהקדושה חלה תיכף בהיותו במעי אמו.

בהפריש חטאת מעוברת, סובר בר פדא שההקדשה לא חלה על העובר אלא על האם. והעובר אינו קדוש אלא מכח האם, כשאר ולדות קדשים, כמבואר. והיות והוא ולד חטאת, ילך למיתה, כדין ולד חטאת ההולך למיתה.

ורבי יוחנן סובר, שחלה על העובר קדושה בפני עצמה, הואיל והוא נחשב כבהמה אחרת. לפי שהעובר והאם הם שתי בהמות, ו"עובר לאו ירך אמו", ו"אם שיירו משוייר", ויבואר בהמשך.

ולדעתו, אם הוקדש העובר כ"אחריות" עבור האם, שאם יקרה שלא תיקרב האם, מאיזו סיבה שהיא, יבוא הולד תחתיה, חלה על העובר קדושה עצמית מכח הקדשת המקדיש, ולא מכח האם. ולפיכך, אין דינו כולד חטאת, ואינו הולך למיתה, כיון שהוא חטאת עצמו, ולא "ולד חטאת" ["ולד חטאת" לדעת רבי יוחנן הוא רק בהקדיש בהמה לחטאת, ואחר כך נתעברה, וילדה ].

איתמר

, המקדיש עובר לקרבן,

בר פדא אמר: אין קדושה חלה על עוברין. ורבי יוחנן אמר: קדושה חלה על עוברין

.

ומבארת הגמרא:

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה

, מה שאמר רבי יוחנן שאין קדושה חלה על העוברין - הוא לשיטתו.

דאמר רבי יוחנן: הקדיש

[גירסא אחרת:

הפריש

]

חטאת מעוברת

, כלומר, הקדיש בהמה מעוברת, לחטאת,

וילדה,

אם

רצה

-

בה

עצמה

מתכפר

, ואם

רצה

-

בוולדה מתכפר

, לפי ששתיהן הוקדשו לאחריות זו על זו, ובאחת יתכפר, והשניה תרעה.

הרי רבי יוחנן לשיטתו סובר שהקדושה חלה על העוברין.

ומבארת הגמרא:

וצריכא,

רבי יוחנן הוצרך להשמיענו שחלה קדושה על העוברין בשני האופנים, גם בהקדיש את העובר בלבד, וגם בהקדיש את העובר עם אמו. ואי אפשר ללמוד דין אחד מהשני.