תענית 4a — תלמוד אויף ייִדיש

עורפילא

[גשמים דקים],

אפילו לפרצידא דתותי קלא

[לגרעין שחבוי תחת הקרקע הקשה ]

מהניא ליה

[מועיל לו]. שמתחיל לבצבץ ולעלות מיד.

שואלת הגמרא:

מאי עורפילא

[מהו לשון "עורפילא"], מדוע גשם דק מכונה בשם זה?

ומבארת הגמרא: "עורפילא" - נוטריקון של

"עורו פילי"

הוא. והיינו, שמטר זה, מחמת שהוא דק מאוד, סותם את סדקי הארץ ["פילי" הם סדקים] .

ואמר רבא: האי צורבא מרבנן

[תלמיד חכם צעיר ]

דמי לפרצידא דתותי קלא

[דומה לגרעין שתחת גוש הקרקע ],

דכיון דנבט

-

נבט

[כיון שהתחיל לנבוט, ודאי ימשיך ויגדל]. כך תלמיד חכם, כיון שיצא שמו, ודאי הולך וגדל הוא למעלה .

ואמר רבא: האי צורבא מרבנן דרתח

[תלמיד חכם צעיר שכועס],

אורייתא הוא דקא מרתחא ליה

[התורה היא שגורמת לו לכעוס ולרתוח]. כיון שיש לו רוחב לב ובינה יתירה מתוך תורתו, הוא "לוקח ללב" יותר משאר בני אדם, ולכן הוא כועס].

שנאמר: "הלוא כה דברי כאש נאם ה'"

. והיינו, שהתורה, שהיא דבריו של הקדוש ברוך הוא, כאש היא .

והשמיענו רבא, שאם רואים תלמיד חכם שכועס, צריך לדונו לכף זכות, כי התורה היא שמרתחת בו.

ואמר רב אשי: כל תלמיד חכם

שאינו קשה

[קפדן]

כברזל

, אינו תלמיד

חכם . שנאמר בהמשך המקרא דלעיל:

"וכפטיש יפצץ סלע"

. הרי שדברי תורה נמשלו כפטיש העשוי מברזל קשה.

אמר ליה רבי אבא לרב אשי: אתון, מהתם מתניתו לה

[אתם למדים דבר זה מאותו מקרא, של "כפטיש יפוצץ סלע"].

אבל

אנן, מהכא מתנינן לה

[אנו, מפסוק זה דלהלן אנו למדים דבר זה].

דכתיב: "ארץ אשר אבניה ברזל"

.

אל תקרי

[אל תקרא את המילה כפי שהיא מופיעה לפנינו בפסוק]:

"אבניה", אלא

, כדי לדרוש דבר מה מהפסוק, קרא כך:

"בוניה"

.

ומיהם "בוניה"?

אלו תלמידי חכמים, שמקיימין את העולם בתורתם, והרי זה כאילו הם בונים את העולם.

והרי כתוב בפסוק "אשר אבניה ברזל", משמע שצריך החכם להיות קשה כברזל.

אמר רבינא: אפילו הכי,

למרות שהתורה גורמת לאדם להיות קפדן וכעסן, מכל מקום

מיבעי ליה לאיניש למילף נפשיה בניחותא

[על האדם להרגיל עצמו לנהוג בנחת] .

שנאמר: "והסר כעס מלבך וגו'"

. כלומר, למרות שיש באדם כעס באופן טבעי, עליו לעשות פעולות כדי להסיר את אותה מידה מליבו.

הגמרא מביאה עתה את דברי רבי שמואל בר נחמני, כי בהמשך הענין מתקשר לירידת גשמים.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה

שאלו

[בקשו] מאת הקדוש ברוך הוא בקשה כלשהי, ועשו זאת

שלא כהוגן

. כלומר, לא אמרו את בקשתם באופן הראוי. לא פירטו את בקשתם בצורה כזו שלא תצא מכך תקלה.

לשנים

מהם, למרות שלא שאלו כהוגן

, השיבוהו כהוגן

[כלומר, בקשתם נתקבלה באופן הגון וראוי].

ו

לאחד

מהם, כפי ששאל שלא כהוגן, כך

השיבוהו שלא כהוגן

.

ואלו הן

אותם שלשה:

א

.

אליעזר עבד אברהם,

ב

.

ושאול בן קיש,

ג

.

ויפתח הגלעדי

.

והגמרא מבארת:

אליעזר עבד אברהם,

היכן מצינו ששאל שלא כהוגן?

דכתיב

כאשר הלך אליעזר לחפש אשה ליצחק, ביקש מהקדוש ברוך הוא: "ה' אלקי אדני אברהם, הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם. הנה אנכי נצב על עין המים

ובנות אנשי העיר יוצאות וגו'

[לשאוב מים].

והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו'

אתה הכחת לעבדך ליצחק ".

והיינו, שביקש אליעזר מאת הקדוש ברוך הוא, שיתן לו אות בכך, שהנערה שתשקה אותו ואת גמליו, היא האשה המיועדת ליצחק.

ובקשה זו היתה שלא כהוגן. כי אליעזר אמר בסתם, שכל נערה שתבוא ותשקה אותו ואת גמליו, היא בת הזוג המיועדת ליצחק.

יכול,

האם יתכן, ש

אפילו

אם היא

חיגרת

[צולעת], ו

אפילו

אם היא

סומא

[עיוורת]?! הרי לפי דבריו ובקשתו, היתה עלולה לבוא נערה בעלת מום, והוא לא היה שם לב לכך , ולוקח אותה ליצחק!

אלא שמכל מקום

השיבו

מן השמים

כהוגן,

ונזדמנה לו רבקה,

שהיתה מושלמת גם בגופה וגם במידותיה.

ממשיכה הגמרא ומבארת:

שאול בן קיש,

היכן מצינו ששאל שלא כהוגן?

דכתיב

כאשר יצא גלית הפלשתי לחרף מערכות ישראל, שהכריזו בשם המלך שאול:

"והיה האיש אשר יכנו

[אשר יהרוג את גלית],

יעשרנו המלך עשר גדול, ואת בתו יתן לו"

.

והכרזה זו של המלך היתה שלא כהוגן, שלא פירט דבריו. כי

יכול אפילו

יהיה אותו אדם

עבד, אפילו

אפילו יהיה אותו אדם

ממזר,

יתן לו המלך את בתו לאשה?!

ומכל מקום

השיבו

אותו מן השמים

כהוגן, ונזדמן לו דוד

[שהוא הכה את גלית], והוא אכן נשא את מיכל בת שאול לאשה.

יפתח הגלעדי,

היכן מצינו ששאל שלא כהוגן?

דכתיב

כאשר יצא יפתח בראש בני ישראל להלחם בבני עמון, שנדר נדר ואמר:

"והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו'

והיה לה' והעליתיהו עולה". ושאלה זו היתה שלא כהוגן, כי

יכול

ש

אפילו

אם יצא

דבר טמא

מפתח ביתו, יעלהו עולה לקדוש ברוך הוא?!

ואכן

השיבו

מן השמים

שלא כהוגן,

ו

נזדמנה לו בתו

[שהיא יצאה מפתח ביתו ראשונה, כאשר שב מהמלחמה] .

והיינו דקאמר להו נביא לישראל

[וזהו שאמר הנביא לישראל]:

"הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם"

. שטען הנביא, הרי פנחס היה שם, בגלעד, והיה יכול להתיר את נדרו של יפתח [אלא שיפתח לא רצה ללכת אל פנחס מחמת גסות רוחו. כי אמר: אני שופט ונגיד, ואלך אליו? ראוי יותר שהוא יבוא אלי! ומנגד, פנחס לא רצה ללכת אל יפתח, כי אמר: אני נביא, ואלך אצלו? ושניהם נענשו על כך] . מוכח שלא היה חפץ ה' בכך, שיעלה יפתח את בתו לעולה .

וכתיב

בנבואת ירמיהו: "כה אמר ה' וגו' הנני מביא רעה על המקום הזה וגו' יען אשר עזבני וגו' ובנו את במות הבעל לשרף את בניהם באש עלות לבעל

אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי"

.

והיינו, שכך אמר הנביא לישראל כשראה שהיו מקריבים את בניהם לבעל:

אל תאמרו, הלא ציוה הקדוש ברוך הוא כן למישע מלך מואב, וליפתח, ולאברהם, להעלות לו את בניהם עולה! אין הדבר כן!

"אשר לא צויתי"

, זה בנו של מישע מלך מואב,

שהעלהו אביו לעולה.

שנאמר

כאשר נלחמו ישראל במואב: "וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה וגו'

ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה"

. ולשם שמים נתכוין , שסבור היה לרצות בכך את הקדוש ברוך הוא. ואמר הנביא, שלא ציוה הקדוש ברוך הוא כן.

"ולא דברתי", זו בתו של יפתח,

שהעלה יפתח את בתו לעולה [כפי שנתבאר לעיל]. ולא דבר הקדוש ברוך הוא כן, שהרי מצינו שהזכירו את פנחס ויפתח לגנאי על שלא התירו את הנדר .

"ולא עלתה על לבי", זה יצחק בן אברהם,

שלא עלה על לב הקדוש ברוך הוא שיקריב אברהם את יצחק, אלא רק לנסותו נתכוין .

אמר רבי ברכיה: אף

גבי

כנסת ישראל

מצינו ש

שאלה שלא כהוגן, ו

מכל מקום

הקדוש ברוך הוא השיבה כהוגן

.

שנאמר,

שאמרה ובקשה כנסת ישראל:

"ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מצאו ויבוא כגשם לנו"

.

אמר לה הקדוש ברוך הוא

לכנסת ישראל:

בתי

, את שואלת

שתדעי את ה', ויבוא לך, כגשם, שהוא

דבר שפעמים מתבקש

[לפעמים הוא רצוי],

ופעמים אינו מתבקש

. שהרי גשם בקיץ סימן קללה הוא.

אבל אני

אעשה יותר ממה שאת מבקשת, ו

אהיה לך

כ

דבר המתבקש

ונצרך

לעולם

[תמיד].

שנאמר: "אהיה כטל לישראל",

שהטל הוא דבר המתבקש לעולם [כפי שאמרנו לעיל, שלעולם אינו נעצר] .

ועוד שאלה

כנסת ישראל

שלא כהוגן

.

אמרה לפניו: רבונו של עולם "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך"

. והיינו, שבקשה כנסת ישראל שתהא לקדוש ברוך הוא כחותם [כמו חותמת] על הלב והזרוע, כדי שלא ישכחנה.

אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, את שואלת

שאהיה לך כחותם על הלב ועל הזרוע, והלב והזרוע הם

דבר שפעמים נראה

וגלוי,

ופעמים אינו נראה

[שהרי פעמים שהלב והזרוע מכוסים בבגד], ולכן עדיין יש חשש שכחה בדבר.

אבל אני אעשה לך דבר שנראה לעולם, שנאמר: "הן על כפים חקתיך",

שחקק הקדוש ברוך הוא את זכר ישראל על כפו [שכף היד גלויה תמיד ].

שנינו במשנתנו:

אין שואלין את הגשמים כו'

.

סברוה

[סברו יושבי בית המדרש], שמה שהוזכרה במשנה

שאלה

של גשמים: "אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים",

ו

מה שהוזכרה במשנה

הזכרה

של גשמים: "מאימתי מזכירין גבורות גשמים וכו'",

חדא מילתא היא

[ענין אחד הם]. והכוונה היא להזכרת הגשמים, שאומרים בתפילה "מוריד הגשם ".

אם כן,

מאן תנא,

מיהו התנא שסובר שמזכירין את הגשמים רק סמוך לעונתן, ולא קודם לכן?

אמר רבא: רבי יהושע היא, דאמר

שמתחילין להזכיר את הגשמים

משעת הנחתו

של הלולב . דהיינו, מיום שמיני עצרת . וזהו "סמוך לגשמים", כי מסוף החג ואילך הוא הזמן הראוי לירידת הגשמים.

אמר ליה אביי: אפילו תימא

[אתה יכול אפילו לומר] שהתנא של משנתנו,

רבי אליעזר

הוא, הסובר שמזכירין את הגשמים מיום טוב ראשון של חג.

כי אפשר לומר ששאלה והזכרה אינם ענין אחד, אלא

שאלה

היא ענין

לחוד,

בפני עצמו, שמבקשים "ותן טל ומטר". ואין זו הזכרת הגשמים שנחלקו בה רבי אליעזר ורבי יהושע. ואכן שואלין את הגשמים רק סמוך לגשמים, מיום שמיני עצרת.

והזכרה

היא ענין

לחוד,

שאומרים "מוריד הגשם", ומזכירין את הגשמים כבר מיום טוב ראשון של חג.