תענית 28b — תלמוד אויף ייִדיש

אמר ליה מר קשישא

בריה דרב חסדא

לרב אשי

:

מאי שנא

[במה שונה]

הלל

-

דדחי דידיה

[שדוחה את המעמד שלו. דהיינו, המעמד של שחרית, שהוא בזמן אמירת ההלל], כפי ששנינו: "כל יום שיש בו הלל - אין בו מעמד בשחרית",

ומאי שנא

[ומה שונה] קרבן

מוסף, דלא דחי דידיה

[שאינו דוחה את המעמד שלו], מעמד של מוסף, אלא רק את המעמד של מנחה, כפי ששנינו: "יום שיש בו מוסף אין בו במנחה", ולא שנינו "אין בו במוסף", לומר שאין מעמד במוסף?

אמר ליה רב אשי

: מנין לך שאין קרבן מוסף דוחה מעמד של מוסף?

אדרבה, ודאי שקרבן מוסף דוחה את המעמד של מוסף!

שהרי קל וחומר הוא!

השתא

[עתה], אם מעמד

דלאו דידיה

[שאינו שלו], שאינו בזמן מוסף, אלא רק לאחר מכן,

דחי

[דוחה הוא], מעמד

דידיה

[שלו], של מוסף,

לא כל שכן

שידחה!

אמר ליה

מר קשישא:

הכי קאמינא לך

[כך אמרתי לך. כך נתכוונתי לשאול]: למה קרבן מוסף דוחה אף מעמד של מנחה?

לא לידחי אלא דידיה

[שלא ידחה אלא את המעמד שלו, של מוסף]!

אמר ליה

: אכן

איכא

[יש] את

רבי יוסי, דקאי כוותך

[שסובר כדבריך].

דתניא

[שהרי כך שנינו בברייתא]:

רבי יוסי

חולק על תנא קמא, שאמר שכל יום שיש בו מוסף - אין בו נעילה, ו

אומר: כל יום שיש בו מוסף

-

יש בו מעמד

.

ועתה, על

מעמד דמאי

[על מעמד של מה, של איזו תפילה], דיבר רבי יוסי?

אילימא

[אם נאמר] שהכוונה ל

מעמד דשחרית,

אי אפשר לומר כך. כי

הא תנא קמא נמי הכי קאמר

[הרי אף תנא קמא אמר כך]. שהרי הוא אמר שאין מעמד של נעילה.

אבל של שחרית - יש.

ו

אלא

מה נאמר, שהכוונה ל

מעמד דמוסף,

וסובר רבי יוסי שאינו נדחה?

וכי אפשר לומר ש

דידיה נמי לא דחי

[שאף את המעמד שלו, שבאותו זמן של קרבן מוסף, אין המוסף דוחה?]!

ו

אלא

מה נאמר, שהכוונה למעמד

דמנחה?

והרי

קרבן עצים,

שבא באותו זמן,

דחי

[דוחה אותו]!

אלא לאו

על כרחך שהכוונה למעמד

דנעילה

. וסובר רבי יוסי, שאין מעמד של נעילה נדחה מפני קרבן המוסף.

שמע מינה,

שדווקא את המעמד

דידיה,

של זמן המוסף עצמו -

דחי

[דוחה קרבן המוסף]. אבל

דלאו דדיה

-

לא דחי

[מעמד שאינו שלו, אינו דוחה].

הרי לנו שרבי יוסי סובר כסברת מר קשישא .

ומסקינן:

שמע מינה

.

שואלת הגמרא: למה שנה התנא רק שבאחד בטבת לא היה בו מעמד כלל, מפני שהיה בו הלל [של חנוכה], ומוסף, וקרבן עצים,

וליתני נמי

[שישנה התנא גם]:

באחד בניסן לא היה בו מעמד, מפני שיש בו הלל וקרבן מוסף,

שהרי ראש חודש הוא,

ו

אף

קרבן עצים

של בני ארח בן יהודה יש בו, כפי ששנינו במשנה!

אמר רבא: זאת אומרת: הלילא דבריש ירחא

[אמירת הלל בראש חודש] -

לאו דאורייתא

[אינה דין תורה], אלא רק מנהג הוא, ולכן אינו דוחה מעמד.

מה שאין כן אמירת הלל שבחנוכה. כיון שנביאים תקנוהו, שיהו ישראל אומרים הלל כשנגאלין מצרה, כדאורייתא הוא .

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר יום

יש

בשנה,

שאפילו

יחיד גומר בהן את הלל

[כי כל אחד חייב לגמור בו את ההלל]. דהיינו, שאומר בהם את כל מזמורי ההלל, ואינו מדלג דבר.

ואלו הן

אותן שמונה עשר יום:

שמונת ימי החג

[חג הסוכות],

ושמונת ימי חנוכה,

ויום טוב הראשון של פסח

,

ויום טוב של עצרת

[חג השבועות].

ובגולה

[מחוץ לארץ ישראל], שמחמת הספק נוהגין שני ימים טובים, ישנם

עשרים ואחד יום

שיחיד גומר בהם את ההלל.

ואלו הן

אותן עשרים ואחד יום:

תשעת ימי החג

[שניתוסף בו יום נוסף מחמת הספק],

ושמונת ימי חנוכה,

ושני ימים הראשונים של פסח

[שאף כאן ניתוסף עוד יום],

ושני ימים טובים של עצרת

[שאף כאן ניתוסף עוד יום].

שמונה עשר ימים שאומרים בהם הלל בארץ ישראל, ועוד שלשה ימים שניתוספו בחוץ לארץ - הרי כאן עשרים ואחד יום.

מספרת הגמרא:

רב איקלע

[הזדמן]

לבבל

.

חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא

[ראה את בני המקום שהם קורין הלל בראש חודש].

חשב רב, שהם קוראים את ההלל וגומרים אותו, ולכן

סבר לאפסוקינהו

[חשב רב להפסיקם ולמנעם מכך]. שהרי אמרנו שרק באותם שמונה עשר ימים שהוזכרו לעיל - גומרים את ההלל!

כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי

[שאינם אומרים את כל ההלל, אלא מדלגים על חלק מהמזמורים, כפי שאנו עושים בראש חודש, שאין אנו אומרים את המזמורים "לא לנו" ו"אהבתי כי ישמע ה'"],

אמר: שמע מינה, מנהג אבותיהם בידיהם

. כלומר, שמנהג בעלמא הוא בידם, ולכן אין צורך למנוע מהם לעשות כך.

תנא: יחיד לא יתחיל

לומר הלל בראש חודש.

ואם התחיל

לומר -

גומר

לאומרו .

שנינו במשנתנו:

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וכו'

.

ומבארת הגמרא, מנין לנו שאותם חמשה דברים אכן אירעו בשבעה עשר בתמוז:

ש

נשתברו הלוחות

בשבעה עשר בתמוז -

מנלן

[מנין לנו] דבר זה?

דתניא: בששה לחדש

סיון

ניתנו עשרת הדברות לישראל

.

רבי יוסי אומר: בשבעה בו

[בחודש סיון].

מאן דאמר

[מי שאומר] ש

בששה

בסיון

ניתנו,

סובר ש

בששה

בו

ניתנו, ובשבעה

בו

עלה משה

להר סיני.

ו

מאן דאמר

ש

בשבעה

בו ניתנו, סובר ש

בשבעה ניתנו, ו

באותו יום,

בשבעה

בסיון,

עלה משה

להר סיני.

ומנין לנו שבשבעה בסיון עלה משה להר -

דכתיב: "ויקרא אל משה ביום השביעי",

וכתיב

בהמשך המקרא:

"ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה"

.

ובסוף אותם ארבעים יום ירד משה מההר, ובאותו יום שירד - שבר את הלוחות.

ועתה, כדי לדעת באיזה תאריך שבר משה את הלוחות, עלינו לחשב מתי הסתיימו אותם ארבעים יום.

וכך הוא החשבון:

עשרים וארבעה

ימים

דסיון,

שנותרו בחודש סיון [שהוא חודש מלא, בן שלושים יום] אחרי היום שעלה בו משה להר,

ו

עוד

שיתסר דתמוז

[ששה עשר ימים מחודש תמוז],

הרי

מלו להו

[מלאו להם]

ארבעין

יום משעלה משה להר -

בשיבסר

[בשבעה עשר]

בתמוז

.

באותו יום

נחית אתא ותברינהו ללוחות

[ירד ובא משה, ושבר את הלוחות].

וכתיב: "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל וישלך מידיו את הלחות וישבר אתם תחת הה ר"

.

מוכח, שבשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות!

הגמרא ממשיכה לבאר מנין לנו שאותם מאורעות אירעו בשבעה עשר בתמוז.

בטל התמיד, מנין לנו שהיה הדבר בשבעה עשר בתמוז

-

גמרא

[כך קיבלנו מרבותינו]. כלומר, אין ראיה לכך מהמקראות, אלא כך קיבל התנא מרבותיו.

עוד שנינו במשנתנו, שבשבעה עשר בתמוז

הובקעה העיר

.

ותמהה הגמרא: וכי

בשבעה עשר

בתמוז

הוה

[היה] מאורע זה?

והכתיב

[והרי כתוב בספר ירמיה]:

"בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר", וכתיב בתריה

[וכתוב בפסוק שלאחר מכן]:

"ותבקע העיר וגו'"

. הרי לנו שבתשעה בתמוז הובקעה העיר!

אמר רבא: לא קשיא

. כי

כאן,

מה שנאמר בספר ירמיה שהובקעה העיר בתשעה בתמוז, היינו

בראשונה

[בחורבן בית ראשון].

ואילו מה ששנינו

כאן

במשנתנו, שהובקעה בשבעה עשר, היינו

בשניה

[בחורבן בית שני] .

וכדברי רבא מצאנו בפירוש בברייתא.

דתניא: בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו

.

שוב חוזרת הגמרא לבאר, מנין לנו שאותם מאורעות אירעו בשבעה עשר בתמוז.

ש

שרף אפוסטמוס את התורה

בשבעה עשר בתמוז -

גמרא

[כך קיבלנו מרבותינו].

ש

העמיד

מנשה

צלם בהיכל

בשבעה עשר בתמוז -

מנלן

[מנין לנו]?

דכתיב: "ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שמם"

. והיינו, שבאותה עת שהוסר התמיד, ביום שבעה עשר בתמוז, כפי שאמרנו לעיל, שקבלה היא לנו מאבותינו - באותו זמן ניתן שיקוץ שמם. דהיינו, שהועמד צלם בהיכל.

ותמהה הגמרא:

ו

כי

חד הוה

[וכי צלם אחד היה]?

והכתיב: "ועל כנף שקוצים

משמם"

,

ו"שקוצים" הוא לשון רבים, משמע שהיו שנים!

אמר רבא

: באמת מתחילה

תרי הוו

[שני צלמים היו].

ונפל חד על חבריה, ותבריה ליה לידיה

[ונפל אחד מהם על חבירו, ושבר את ידו].