תענית 27b — תלמוד אויף ייִדיש

עמדו נביאים ש

היו

ביניהם

[בין העולים לארץ ישראל]

וחלקום

[וחלקו את אותן ארבע משמרות שעלו מן הגולה],

והעמידום על עשרים וארבעה

משמרות. כלומר, חילקו את כהני כל משמרת מאותן ארבע משמרות - לששה חלקים.

סדר עבודת המשמרות בבית המקדש היה קבוע וידוע. ולכן, אילו לא היו מחלקים את המשמרות, היו ארבעת המשמרות שעלו עובדות כפי הסדר שהיה כאשר היו עשרים וארבעה משמרות.

אבל עתה, שחילקו כל משמרת לשש, נוצרה מחלוקת בין אותן שש משמרות, כי כל אחת מהן היתה אומרת: אני אשמש ראשונה בבית המקדש! מה עשו?

כתבו כינוי כל משמרה מחמש המשמרות החדשות שבמשמרת ידעיה על חתיכת קלף, וכן את השם "ידעיה", ו

בללום

[ערבבום]

ונתנום בקלפי

.

בא ידעיה,

ראש המשמרת הראשונה,

ונטל

פתקים כנגד

חלקו

, ו

כנגד

חלק חבריו

שהוסיפו לו, דהיינו עוד חמשה, סך הכל -

שש

.

וכפי הסדר שעלו הפתקים בידו, כך היו משמשים בעבודת בית המקדש. שאותו שעלה בידו ראשון, היה משמש בשבוע הראשון מששת השבועות שהיו משמשים משמרת ידעיה. וכן הלאה, על אותו הסדר.

וכמו כן

בא חרים,

ראש המשמרת השניה,

ונטל חלקו וחלק חבריו

-

שש

.

וכן

עשה

פשחור, וכן

עשה

אימר

.

ו

היות וארבעת המשמרות הללו התנדבו לעלות מהגולה לפני כולם, לכן

כן התנו נביאים ש

היו

ביניהם

[בין עולי הגולה]:

שאפילו

אם לאחר זמן יהא

יהויריב,

שהיה

ראש משמרת

ראשונה מאותן משמרות ששמשו בבית ראשון, ונשארו בגולה,

עולה

מן הגולה , ורוצה לשמש בבית המקדש בתוך שאר משמרות הכהונה,

לא ידחה ידעיה

וכל המשמרות שנתחלקו ממנו

ממקומו

[מהזמן שנקבע להם לשמש כשעלו ראשונים מהגולה],

אלא, ידעיה עיקר,

והוא משמש בזמן שנקבע לו.

ויהויריב

-

טפל לו,

וישמש אחריו.

והיאך יעשו -

יחלקו את בני ידעיה מחדש, לחמש משמרות, במקום שש שהיו מתחילה, ויבוא יהויריב וישמש אחרי המשמרת החמישית של ידעיה, במקום המשמרת השישית שהיתה לידעיה .

שנינו במשנתנו:

וישראל שבאותו משמר מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית

.

מנהני מילי

[מנין לנו דבר זה], שקורין במעשה בראשית?

אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי

: משום ש

אלמלא מעמדות,

דהיינו, עסק הקרבנות שישראל מקריבין -

לא נתקיימו שמים וארץ

.

והיינו, משום שאם אין ישראל מקריבין קרבנות המכפרים על החטא - היו כָלִים בחטאיהם. ואם חס וחלילה ישראל כלים, אין השמים והארץ, העומדין בזכות ישראל , מתקיימין.

שנאמר

באברהם, במעמד ברית בין הבתרים:

"ויאמר, ה' אלהים במה אדע כי אירשנה"

.

כך

אמר אברהם

לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם! שמא ישראל חוטאין לפניך,

ו

אתה עושה להם כדור המבול

וכדור הפלגה

,

ומכלה אותם?

אמר ליה

הקדוש ברוך הוא:

לאו

. אינני עושה להם כך.

אמר

אברהם

לפניו: רבונו של עולם, הודיעני, במה אירשנה?

כלומר, אמור לי, באיזו זכות יתקיימו ישראל לעולם ולא יכלו?

אמר ליה: "קחה לי עגלה משלשת ועז משלשת וגו'"

. והיינו, שבזכות הקרבנות, יתקיימו ישראל לעולם.

אמר

אברהם

לפניו: רבונו של עולם, תינח

[ניחא], הדברים נוחים ומתקבלים,

בזמן שבית המקדש קיים,

שאפשר להקריב קרבנות, ואז יתקיימו ישראל בזכותם.

אבל

בזמן שאין בית המקדש קיים,

שלא יוכלו להקריב קרבנות,

מה תהא עליהם?

אמר לו: כבר תקנתי להם

לישראל

סדר קרבנות

[פרשת הקרבנות הכתובה בתורה].

בזמן ש

ישראל

קוראין בהן לפני, מעלה אני

עליהם כאילו הקריבום לפני

בפועל,

ו

על ידי כך

אני מוחל להם על כל עונותיהם

.

והיות והמעמדות נעשות לצורך הקרבת הקרבנות, לכן קוראים אז במעשה בראשית. כי אלמלא הקרבנות - לא היו מתקיימים שמים וארץ.

תנו רבנן: אנשי משמר

שעלו לירושלים,

היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון

.

ואנשי מעמד,

שנשארו בעריהם בזמן שאנשי משמר עלו לירושלים,

מתכנסין לבית הכנסת, ויושבין

באותו שבוע

ארבע תעניות,

בימים אלו:

בשני בשבת

[ביום שני בשבוע],

ב

יום

שלישי, ב

יום

רביעי, וב

יום

חמישי

.

ועתה מבארת הברייתא לאיזה צורך היו מתענים בארבעה ימים אלו.

ב

יום

שני

היו מתענים

על יורדי הים,

שיגיעו בשלום ליעדם.

והתענו על כך ביום שני, משום שנאמר ביום השני של בריאת העולם: "יהי רקיע בתוך המים", ולכן צריך להזכיר ולרצות על הדבר .

ב

יום

שלישי

היו מתענים

על הולכי מדברות

. משום שביום השלישי של הבריאה נאמר: "ותראה היבשה". והיינו, שתהיה היבשה ראויה להולכיה, שלא יוזקו על ידי חיות רעות.

ב

יום

רביעי

היו מתענים

על אסכרא

, שלא תיפול על התינוקות

. והיינו, משום שביום הרביעי נתלו המאורות, ונאמר בהם: "יהי מאורות". והַכְּתִיב של המילה [כלומר, האופן שבו כתובה המילה בתורה] "מאורות" - חסר הוא: "מארת". שהוא לשון מארה וקללה .

ב

יום

חמישי

היו מתענים

על עוברות

[נשים מעוברות]

ומיניקות

. משום שנאמר ביום החמישי: "ישרצו המים שרץ נפש חיה", שהוא ענין פריה ורביה.

ולשם מה היו מתענים לצורך עוברות ומניקות -

על

עוברות

היו מתענים - כדי

שלא יפילו

את עוברן.

ועל

מיניקות

היו מתענין - כדי

שיניקו

[שיוכלו להניק]

את בניהם

.

ובערב שבת לא היו מתענין, מפני כבוד

השבת

. והיינו, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה.

ואם בערב שבת לא היו מתענין,

קל וחומר

שלא היו מתענין

בשבת עצמה

.

באחד בשבת

[ביום ראשון שבשבוע] -

מאי טעמא לא

[למה לא היו מתענין]?

אמר רבי יוחנן: מפני הנוצרים

,

שעושין את יום ראשון יום טוב. ואם יתענו ישראל באותו יום, יעלילו הנוצרים ויאמרו, שישראל מתאבלים ביום השמחה שלהם .

רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני שהוא,

יום ראשון שבשבוע, היום ה

שלישי ליצירה

של האדם. שהרי האדם נברא ביום שישי, והיום השלישי ליצירתו - הוא יום ראשון. וביום השלישי להתחדשות באדם - יש חולשה . כפי שמצינו באנשי שכם, שנאמר בהם אחרי שמלו: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" . וכיון שכך, שיש חולשה ביום ראשון, אין מתענין בו.

ריש לקיש אמר: מפני נשמה יתירה

שהיתה בו באדם בשבת, וניטלה ממנו במוצאי שבת. ודבר זה גורם לו חולשה .

דאמר ריש לקיש: נשמה יתירה ניתנה בו

באדם בערב שבת

. שמרחיבין דעתו מן השמים, שיכול לאכול ולשתות יותר מרגילותו כל השבוע .

במוצאי שבת

-

נוטלין אותה ממנו

.

שנאמר: "שבת וינפש"

.

כיון ששבת

האדם, שנח ושמר את השבת עד צאתה -

וי, אבדה

וניטלה

נפש

יתירה שהיתה בו.

שנינו במשנתנו:

ביום הראשון בראשית ויהי רקיע

.

תנא

: פרשת

"בראשית"

נקראת

בשנים,

בכהן ולוי. ואילו פרשת

"יהי רקיע"

נקראת

ב

אדם

אחד

.

שואלת הגמרא:

בשלמא

זה ששנינו שפרשת

"יהי רקיע"

נקראת

ב

אדם

אחד,

הדבר מובן, כי

תלתא פסוקי הוו

[שלשה פסוקים הם], ודי בכך לקריאת אדם אחד.

אלא

יש לתמוה על מה ששנינו שפרשת

בראשית

נקראת

בשנים,

והרי

חמישה פסוקי הויין

[חמישה פסוקים יש בפרשה],

ו

הרי

תניא

[שנינו בברייתא]:

הקורא בתורה

[העולה לקרוא בתורה],

אל יפחות מ

קריאת

שלשה פסוקים,

והיאך יספיקו חמשה פסוקים לשני קרואים?!

בביאור ענין זה נחלקו רב ושמואל:

רב אמר: דולג

. דהיינו, הראשון קורא שלשה פסוקים. והשני קורא שוב את הפסוק האחרון שקרא העולה הראשון [וזהו לשון "דולג", שהוא קופץ לאחור, וחוזר על הפסוק האחרון שקרא קודמו], ומוסיף עוד שני פסוקים.

ושמואל אמר: פוסק

[חותך ומחלק] את הפסוק האמצעי. דהיינו, הראשון קורא את שני הפסוקים הראשונים, וחצי הפסוק השלישי. והשני קורא את חציו השני של הפסוק השלישי, וממשיך וקורא את שני הפסוקים הבאים. הרביעי והחמישי.

שואלת הגמרא:

ורב, דאמר

ש

דולג, מאי טעמא לא אמר

ש

פוסק,

כביאורו של שמואל?

מבארת הגמרא: היינו משום ש

קסבר

[הוא סובר]: ש

כל פסוקא דלא פסקיה משה, אנן לא פסקינן ליה

[כל פסוק שלא חילקו משה רבינו בתורה, אין אנו מחלקים אותו].

ושמואל אמר: פוסק

. אכן כן. גם פסוק שמשה רבינו לא חילקו בתורה, אנו מחלקים אותו.

ותמהה הגמרא:

ומי פסקינן

[וכי אפשר לומר שמפסיקין ומחלקים פסוק לשני חלקים]?

והאמר רבי חנינא קרא

[והרי אמר רבי חנינא, שהיה בעל מקרא, ויודע בגירסא, ובקי בטעמיה ]:

צער גדול היה לי אצל רבי חנינא הגדול,

הרבה טרחתי וחזרתי עליו כדי שיתיר לי לחלק פסוק לשנים כדי ללמד תינוקות של בית רבן,

ו

אכן התיר לי את הדבר.

אבל

לא התיר לי לפסוק אלא ל

צורך

תינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשוין

[הואיל והם צריכים ללמוד], וקשה עליהם הדבר לקרוא פסוק שלם.

הרי לנו, שאין מפסיקין פסוק לשנים, אלא לצורך תינוקות של בית רבן!

ושמואל

, שסובר שמחלקים פסוק לשנים לצורך קריאת פרשה שיש בה חמשה פסוקים, ישיב ויאמר:

הרי גם רבי חנינא הגדול, למרות שבקושי גדול התיר, מכל מקום התיר בסופו של דבר ללמד תינוקות של בית רבן.

והרי

התם,

בלימוד תינוקות של בית רבן,

טעמא מאי,

מה הטעם שהתירו להם -

משום דלא אפשר

[כי אי אפשר ללמדם אלא באופן זה],

הכא נמי,

אף כאן, בקריאת פרשת בראשית,

לא אפשר

[אי אפשר] באופן אחר, אלא בחילוק הפסוק לשנים.

ממשיכה הגמרא ושואלת:

ושמואל

ש

אמר

ש

פוסק

את הפסוק לשנים, כי אין אפשרות אחרת,

מאי טעמא לא אמר

ש

דולג,

כדברי רב?

ומבארת הגמרא: כי לדלוג, כפי שאמר רב, אין זה פתרון טוב,

גזירה משום הנכנסין

באמצע קריאת התורה,

וגזירה משום היוצאין

לפני סיום הקריאה .

והיינו, שיש חשש שיכנסו בני אדם לבית הכנסת אחרי שהראשון סיים קריאתו, ויראו שהשני קורא שלשה פסוקים מאותה פרשה שיש בה חמשה פסוקים, והיות והם לא שמעו את קריאתו של הראשון, יסברו שהראשון קרא רק את שני הפסוקים הנותרים, וילמדו מכך שמותר לעלות ולקרוא שני פסוקים.

וכן יש לחשוש שיהיו בני אדם שיצאו מבית הכנסת אחרי שסיים הראשון קריאת שלשה פסוקים, ויסברו שהשני יקרא רק את שני הפסוקים שנותרו באותה פרשה, וילמדו מכך שמותר לעלות לקרוא שני פסוקים.

מיתיבי: פרשה של ששה פסוקים,

שנקראת באחד מימות השנה שקוראים בו בתורה,

קורין אותה בשנים

[בשני עולים]. כל אחד מהם קורא שלשה פסוקים.

ו

אילו פרשה

של חמשה

פסוקים - קורין אותה

ב

עולה

יחיד

.

ואם הראשון קורא שלשה פסוקים

מאותה פרשה של חמשה פסוקים, אזי

השני,

העולה אחריו,

קורא שנים

[את שני הפסוקים שנותרו]

מפרשה זו

של חמשה פסוקים,

ו

מוסיף וקורא פסוק

אחד

-

מפרשה אחרת

.

ויש אומרים,

שהשני מוסיף וקורא חוץ מאותם שני פסוקים שנותרו בפרשה, עוד

שלשה

פסוקים. ואינו מוסיף רק פסוק אחד,

לפי שאין מתחילין

לקרוא

בפרשה פחות משלשה פסוקין

.

ועתה, למה מוסיף השני וקורא מפרשה אחרת?

למאן דאמר דולג

[לפי מי שאמר שדולג, דהיינו, רב] -

לידלוג

[שידלוג אף כאן],

ולמאן דאמר

ש

פוסק,

דהיינו, שמואל -

ליפסוק

[שיפסוק אף כאן]!