תענית 23b — תלמוד אויף ייִדיש

יהבו ליה שלמא

[נתנו לו החכמים שלום],

ולא אסבר להו אפיה

[ולא האיר להם פנים] , אלא המשיך לעסוק במלאכתו.

בפניא

[לפנות ערב], כשסיים מלאכתו והלך לביתו,

כי הוה מנקט ציבי

[כאשר נשא עמו בדרכו הביתה ענפי עצים],

דרא ציבי ומרא בחד כתפא

[הניח את העצים ואת המעדר שעדר בו על כתף אחת],

וגלימא בחד כתפא

[ואת בגדו - על הכתף האחרת].

כולה אורחא לא סיים מסאני

[לכל אורך הדרך לא נעל מנעלים], אלא הלך יחף .

כי מטי למיא

-

סיים מסאניה

[רק כאשר הגיע למקום שצריך לעבור במים - נעל מנעליו].

כי מטא להיזמי והיגי

-

דלינהו למניה

[כאשר הגיע למקום שצריך לעבור בין קוצים, הגביה את בגדיו] כדי שלא יקרעו.

כי מטא למתא

[כאשר הגיע אבא חלקיה לפאתי העיר],

נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא

[יצאה אשתו לקראתו כשהיא מקושטת בתכשיטים].

כי מטא לביתיה

[כאשר הגיע לביתו],

עלת דביתהו ברישא, והדר עייל איהו, והדר עיילי רבנן

[נכנסה קודם אשתו אל הבית, ואחריה נכנס הוא , ורק לבסוף הכניס את החכמים].

יתיב וכריך ריפתא

[ישב אבא חלקיה ואכל פת],

ולא אמר להו לרבנן איתו כרוכו

[ולא אמר לחכמים שיבואו אף הם לאכול].

פלג ריפתא לינוקי

[חילק אבא חלקיה פת לילדיו].

לקשישא חדא

[לילד הגדול יותר נתן פת אחת],

ולזוטרא תרי

[ולקטן - נתן שתים].

אמר לה לדביתהו

[אמר אבא חלקיה לאשתו]:

ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו

[יודע אני שהחכמים באו בגלל המטר, לבקש שאתפלל עליו].

ניסק לאיגרא וניבעי רחמי

[הבה נעלה לעליית הגג ונבקש רחמים על כך] לפני שהחכמים יאמרו לשם מה באו,

אפשר דמרצי הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא

[אולי יתרצה הקדוש ברוך הוא לתפילתנו ויביא מטר].

ולא נחזיק טיבותא לנפשין

[ולא נחזיק טובה לעצמנו בפרהסיא, שיאמרו כולם שמחמת תפילתנו ירד המטר], אלא רק אנחנו נדע את הדבר.

סקו לאיגרא

[עלו הוא ואשתו לעליית הגג].

קם איהו בחדא זויתא, ואיהי בחדא זויתא

[עמד הוא, אבא חלקיה, בזוית אחת של החדר. ואשתו עמדה בזוית אחרת ], והתפללו.

נענה הקדוש ברוך הוא לתפילתם של אבא חלקיה ואשתו, ומיד התחילו להופיע ענני גשם.

קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו

[הקדימו ועלו ענני הגשם מאותה זוית שעמדה בה אשתו של אבא חלקיה]. שהיא נענתה תחילה.

כי נחית

[כאשר ירד אבא חלקיה מעליית הגג], הִתַּמֵם ו

אמר להו

לחכמים:

אמאי אתו רבנן

[לשם מה באו החכמים אלי]?

אמרו ליה: שדרי לן רבנן לגבי דמר, למיבעי רחמי אמיטרא

[שלחו אותנו החכמים אל כבודו, כדי שיבקש רחמים על המטר].

אמר להו: ברוך המקום, שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה,

אלא הוריד את המטר בלי תפילתי. וכפי שהבאנו לעיל, שרצה אבא חלקיה להסתיר מהם את הדבר, שירד הגשם על ידי תפילתו.

אמרו ליה: ידעינן דמיטרא מחמת מר הוא דאתא

[יודעים אנו, שהמטר ירד מחמת תפילתו של כבודו], ואין טעם לנסות להסתיר את הדבר.

אלא,

למרות שמטרתנו כבר הושגה, מכל מקום

לימא לן מר הני מילי דתמיה לן

[יאמר ויבאר לנו כבודו דברים אלו, שאנו תמהים עליהם]:

מאי טעמא כי יהבינא למר שלמא, לא אסבר לן מר אפיה

[למה כאשר באנו לשדה ונתננו לך שלום, לא הסברת לנו פניך]?

אמר להו: שכיר יום הואי, ואמינא לא איפגר

[שכיר יום הייתי. שבעל השדה שכר אותי לעשות מלאכתו כל היום. ואמרתי בלבי, שלא אתבטל ממלאכתי אפילו זמן מועט זה, של הסברת פנים] .

עוד שאלוהו:

ומאי טעמא דרא מר ציבי אחד כתפיה, וגלימא אחד כתפיה

[ולמה נשאת את העצים על כתף אחת, ואת הבגד על הכתף השניה]? הרי יכול היית לשים את העצים על הבגד, כדי שלא יכאיבו לך חודי העצים!

אמר להו

: אותו בגד לא שלי היה, אלא -

טלית שאולה היתה

. שאלתי אותה מאדם אחר, כדי ללבשה.

להכי,

לדבר זה, ללבישה,

שאלי

. היה הבגד שאול לי.

ו

אילו

להכי,

לצורך אחר, לשאת על הבגד עצים -

לא שאלי

[לא היה הבגד שאול לי].

ולכן היה אסור לי לשאת את העצים על הבגד, כי הבגד עלול היה להתבלות ולהקרע על ידי העצים .

עוד שאלוהו:

מאי טעמא כולה אורחא לא סיים מר מסאניה, וכי מטי למיא סיים מסאניה

[למה כל הדרך לא נעלת נעליים, ורק כשהגעת למים נעלת מנעליך]?

אמר להו: כולה אורחא

-

חזינא

[כל הדרך, ראיתי את אשר לפני, ויכולתי להזהר שלא לדרוך על דברים חדים ומכאיבים]. אבל

במיא

-

לא קא חזינא

[כאשר עברתי במים, לא יכולתי לראות. ושמא ישכני דג או נחש], לכן נעלתי מנעלים.

עוד שאלוהו:

מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי, דלינהו למניה

[למה כאשר הגעת למקום קוצים, הגבהת את בגדיך] כדי שלא יקרעו? מה הועלת בכך, הרי במקום שיקרעו הבגדים - נשרט גופך!

אמר להו: זה,

הגוף, אף אם הוא נשרט ונפצע, לבסוף הרי הוא

מעלה ארוכה

ומתרפא.

ו

אילו

זה,

הבגד שנקרע,

אינה מעלה ארוכה

.

ולכן עדיף לי שישרט ויפצע גופי, ולא שיקרע הבגד .

עוד שאלוהו:

מאי טעמא כי מטא מר למתא, נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא

[למה כשהגעת לעיר, יצאה אשתך לקראתך כשהיא מקושטת]?

אמר להו: כדי ש

היא תמצא חן בעיני, ו

לא אתן עיני באשה אחרת

.

עוד שאלוהו:

מאי טעמא עיילא היא ברישא, והדר עייל מר אבתרה, והדר עיילינן אנן

[למה נכנסה קודם האשה, ואחר כך אתה , ורק אחר כך אנחנו], וכי כך היא דרך ארץ, שהאורחים נכנסים אחרונים?

אמר להו: משום דלא בדקיתו לי

[משום שאינכם בדוקים לי]. שאיני יודע אם כשרים אתם או פרוצים בעריות . והיות וכך, לא רציתי שתכנסו אתם אחרי אשתי, וגם לא רציתי שתשארו אתם עם אשתי בחוץ. לכן נכנסנו בסדר הזה: קודם אשתי, אחר כך אני, ואחר כך אתם. שבאופן הזה לא היה כל חשש פריצות .

עוד שאלוהו:

מאי טעמא כי כריך מר ריפתא, לא אמר לן איתו כרוכו

[למה כאשר אכלת פת, לא הזמנת אותנו לאכול איתך]?

אמר להם:

משום דלא נפישא ריפתא

[משום שלא היתה הפת מרובה כדי שתספיק אף לכם],

ואמינא

[ואמרתי בלבי], הרי ודאי שלא יצטרפו החכמים לסעודה, כי יראו שאינה מספקת לכולם. לכן לא אזמינם לסעודה, כדי ש

לא אחזיק בהו ברבנן טיבותא בחנם

[שלא יכירו לי טובה בחנם, על דבר שלא התכוונתי באמת לעשות עבורם].

עוד שאלוהו:

מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא, ולזוטרא תרי

[למה נתת לילד הגדול פת אחת, ולקטן שתים]? והרי הסברא נותנת שהגדול צריך יותר מזון!

אמר להו: האי,

זה, הגדול,

קאי בביתא

[נמצא בבית], ויכול הוא לאכול עוד אחרי הסעודה, מתי שירצה.

ו

אילו

האי,

הקטן,

יתיב בבי כנישתא

[יושב בבית המדרש לפני רבו], ואינו חוזר כל היום לביתו.

עוד שאלוהו:

ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר, לעננא דידיה

[מה הטעם שהקדימו העננים לעלות מאותה זוית שבה עמדה אשתך, ורק אחר כך עלו מהזוית שבה אתה עמדת]?

אמר להם: כי זכויותיה של אשתי מרובים מזכויותי.

משום דאיתתא שכיחא בביתא,

ויהבא ריפתא לעניי, ומקרבא הנייתה

[כי האשה נמצאת בבית. וכאשר בא עני רעב, נותנת היא לו פת, ויכול הוא לאכול מיד ולשבוע].

ו

אילו

אנא

[אני], איני נמצא בבית, ואיני יכול לתת פת מוכנה לאכילה, אלא

יהיבנא זוזא

[אני נותן לעני מעות שיקנה בהן פת],

ולא מקרבא הנייתיה

[ואין הנאתו קרובה ומזומנת מיד], כי צריך הוא להתעכב בקניית הפת.

אי נמי

[ועוד סיבה יש שזכויותיה מרובין מזכויותי], משום

הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן

[אותם בורים ועמי הארץ שדרו בשכנותנו], והיו מצערים אותנו .

אנא בעי רחמי

דלימותו

[אני ביקשתי רחמים שימותו ולא יצערונו יותר] ,

והיא,

אשתי,

בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא

[והיא בקשה רחמים שיחזרו אותם בריונים בתשובה ].

ואהדרו

[ובאמת לבסוף חזרו בתשובה].

חנן הנחבא

[להלן מבארת הגמרא למה כינוהו בכינוי זה: "הנחבא"]

בר ברתיה דחוני המעגל הוה

[בן בתו של חוני המעגל היה].

כי הוה מצטריך עלמא למיטרא

[כאשר נצרך העולם למטר],

הוו משדרי רבנן ינוקי דבי רב לגביה

[היו החכמים שולחים תינוקות של בית רבן אליו, אל חנן הנחבא], כדי לרכך את ליבו, שיתכוין יותר בתפילתו.

ונקטי ליה בשיפולי גלימיה

[והיו התינוקות אוחזין בשולי בגדו],

ואמרו ליה: אבא, אבא

[כך היו רגילים לקרותו],

הב לן מיטרא

[תן לנו מטר]!

אמר

חנן

לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! עשה בשביל

תינוקות

אלו, ש

מבקשים ממני מטר, ו

אין מכירין בין אבא דיהיב מיטרא

[שיכול לתת מטר], הקדוש ברוך הוא ,

לאבא דלא יהיב מיטרא

[שאין בידו לתת מטר. ועל עצמו אמר כך].

ואמאי קרי ליה

[ולמה קראו לו בכינוי זה]:

"חנן הנחבא"?

מפני שהיה מחביא עצמו בבית הכסא

. שכאשר נכנס לעשות צרכיו, היה מתחבא בבגדיו מרוב צניעות שהיתה בו.

אמר ליה רבי זריקא לרב ספרא: תא חזי

[בוא וראה]

מה

ההבדל והחילוק

בין

אלו שנחשבים ל

תקיפי דארעא דישראל

[בני ארץ ישראל, שנחשבים שם כתקיפים, המתנהגים בתקיפות ובעוז] -

ל

אלו שנחשבים ל

חסידי דבבל

[בני בבל, שנחשבים שם כמתנהגים בענוה].

כלומר, שאותם הנחשבים בארץ ישראל כתקיפים, הרי הם ענוים יותר מאותם הנחשבים ענוים בבבל.

מי הם הנחשבים כ

חסידי דבבל

-

רב הונא ורב חסדא

.

וכך היה מנהגם:

כי הוה מצטריך עלמא למיטרא

[כאשר הוצרך העולם למטר],

אמרי

[אמרו]:

ניכניף לגבי הדדי וניבעי רחמי

[נתכנס יחד ונבקש רחמים],

אפשר דמירצי הקדוש ברוך הוא דייתי מיטרא

[שמא יתרצה הקדוש ברוך הוא, ויביא לנו מטר].

הרי לנו, שאף שלא היה כחם רב כל כך, שהרי לא בא המטר בשביל אחד מהם, אלא רק כאשר נתכנסו יחד, בכל זאת היו מפרסמים את הדבר , שבא הגשם מחמת תפילתם.

לעומת זאת, בוא וראה את ענוותנותם של אלו שנחשבים כ

תקיפי דארעא דישראל, כגון רבי יונה אבוה דרבי מני

.

שכך היה מנהגם:

כי הוה מצטריך עלמא למיטרא

[כאשר הוצרך העולם למטר],

הוה עייל לביתיה

[היה נכנס רבי יונה לביתו],

ואמר להו: הבו לי גואלקי, ואיזיל ואייתי לי בזוזא עיבורא

[ואמר לבני הבית: תנו לי שק, ואלך ואביא דגן בשווי זוז].

כך אמר לבני ביתו. כי רצה להסתיר אפילו מהם שהגשם בא על ידי תפילתו.

כי הוה נפיק לברא

[לאחר שיצא מחוץ לביתו], לא היה הולך לשוק כפי שאמר לבני הבית, אלא

אזיל וקאי בדוכתא עמיקתא

[הלך ועמד במקום נמוך ועמוק], שהוא מקום ראוי יותר לתפילה,

דכתיב: "ממעמקים קראתיך ה'"

.

וקאי בדוכתא צניעא, והוי מכסי בשקא, ובעי רחמי, ואתי מיטרא

[והיה עומד במקום צנוע, כדי שלא יראוהו, ומתכסה באותו שק שנטל עמו , ומבקש רחמים, והיה יורד מטר].

כי הוה אתי לביתיה

[כאשר היה חוזר לביתו],

אמרי ליה

[שאלוהו בני הבית]:

אייתי לן מר עיבורא

[האם הבאת לנו את הדגן שהלכת לקנות]?

ושוב לא גילה להם רבי יונה שבא הגשם מחמת תפילתו, אלא רק

אמר להו: אמינא

[אמרתי בליבי],

הואיל ואתא מיטרא, השתא רווח עלמא

[הואיל ובא גשם, יהיה עתה שפע בעולם], ויוזלו הפירות. ולכן לא כדאי לקנות עתה תבואה.

ותו

[ועוד] מעשה שמוכיח את חסידותו של רבי יונה:

רבי מני בריה

[בנו של רבי יונה],

הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה

[היו מצערין אותו אנשי בית הנשיא].

הלך רבי מני, ו

אישתטח על קברא דאבוה

[השתטח על קבר אביו, רבי יונה].

אמר ליה: אבא אבא! הני

[אלו], אנשי בית הנשיא,

מצערו לי

[מצערים אותי]!

יומא חד הוו קא חלפי התם

[יום אחד עברו אנשי בית הנשיא שם, ליד מערת קבורתו של רבי יונה].

אינקוט כרעא דסוסוותייהו

[נדבקו רגלי סוסיהם בקרקע המערה], ולא היו יכולים לזוז משם,

עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה

[עד שקבלו על עצמם שלא לצער את רבי מני].

ותו

[ועוד מעשה מרבי מני בנו של רבי יונה].

רבי מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב

[היה שכיח ומצוי לפני רבי יצחק בן אלישיב. שהיה לומד תורה ממנו].

אמר ליה

רבי מני לרבי יצחק:

עתירי דבי חמי קא מצערו לי

[העשירים של בית חמי מצערים אותי]. שמחמת עשירותם - מתגאים הם עלי.

אמר

רבי יצחק: אם כן -

ליענו

[ייעשו אותם עשירים - עניים]!

ואיענו

[ואכן כך היה, שנעשו עניים].

לאחר שנעשו עשירי בית חמיו של רבי מני עניים, באו אליו, ודחקו בו לפרנסם.

חזר רבי מני ו

אמר

לרבי יצחק בן אלישיב:

קא דחקו לי

[עתה הם דוחקין בי לפרנסם]!

אמר

רבי יצחק: אם כן,

ליעתרו

[שיחזרו וייעשו עשירים]!

ואיעתרו

[ואכן חזרו לעשירותם].

עוד

אמר

רבי מני לרבי יצחק:

לא מיקבלי עלי אינשי ביתי

[אין אשתי מקובלת עלי, לפי שאינה יפה].

אמר ליה

רבי יצחק:

מה שמה

של אשתך?

אמר לו רבי מני: שמה

חנה

.

אמר רבי יצחק:

תתייפי חנה

[תיעשה חנה יפה]!

ונתייפת

[ואכן נעשתה יפה].

אבל, מאחר שנעשית אשתו יפה, התחילה להתגאות עליו.

חזר ו

אמר ליה

רבי מני לרבי יצחק: עתה, שהיא יפה,

קא מגנדרא עלי

[היא מתגדלת ומתגאה עלי]!

אמר ליה

רבי יצחק:

אי הכי

[אם כך] -

תחזור חנה לשחרוריתה

[לכיעורה] .

ו

אכן כך היה, ש

חזרה חנה לשחרוריתה

.

הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה דרבי יצחק בן אלישיב

[אותם שני תלמידים שהיו למדים לפני רבי יצחק בן אלישיב]

, אמרו ליה: ניבעי מר רחמי עלן דניחכים טובא

[יבקש הרב עלינו שנחכים הרבה]!

אמר להו: עמי היתה

[דבר זה היה בידי, שכל מה שאני מבקש, נותנין לי מן השמים] -

ושלחתיה

[ושילחתיו מעמי, ועתה אין תפילתי מקובלת כל כך] .

רבי יוסי בר אבין הוה שכיח קמיה דרבי יוסי דמן יוקרת

[היה שכיח ומצוי לפני רבי יוסי מהמקום שנקרא "יוקרת"]. שישב לפניו ללמוד תורה.

שבקיה

[הניחו] - רבי יוסי בר אבין, דהיינו, הפסיק ללמוד אצל רבי יוסי דמן יוקרת והלך לו,

ואתא לקמיה דרב אשי

[ובא ללמוד לפני רב אשי].