תענית 22b — תלמוד אויף ייִדיש

"וישלח אליו

[פרעה נכה]

מלאכים לאמר: מה לי ולך מלך יהודה?! לא עליך אתה היום, כי אל בית מלחמתי

.

ואלהים אמר לבהלני

.

חדל לך מאלהים אשר עמי

-

ואל ישחיתך"

.

והיינו, ששלח פרעה שליחים אל יאשיהו, שישכנעו אותו להמנע מלהלחם בו. כי באמת אין כלל מלחמה בינו ובין ישראל, אלא מלחמתו היא נגד אשור, אשר שלחוהו אלהיו להלחם בהם.

ועתה, צריכים אנו לברר, למה התכוון פרעה בדבריו "אלהים אשר עמי". האם כוונתו לאלקי השמים, או להבדיל, לעבודה זרה.

מאן

[מיהו] אותו

"אלהים"

שאמר פרעה שהם שלחוהו למלחמה?

אמר רב יהודה אמר רב: זו עבודה זרה

. כלומר, פרעה טען, שאלהים אחרים שלחוהו להלחם באשור.

אמר

יאשיהו בליבו:

הואיל וקא בטח

פרעה

בעבודה זרה

-

יכילנא ליה

[הואיל ופרעה בוטח וסומך על עבודה זרה, אני יכול לו, ואנצחנו במלחמה]. ולהלן יתבאר במה טעה המלך יאשיהו.

כתוב בהמשך המקרא:

"וירו הירים למלך יאשיהו, ויאמר המלך לעבדיו: העבירוני כי החליתי מאד"

.

מאי "כי החליתי מאד"?

אמר רב יהודה אמר רב: מלמד ש

מרוב החיצים שירו היורים במלך יאשיהו ,

עשו

את

כל גופו של

יאשיהו מחורר

ככברה

.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מפני מה נענש יאשיהו?

והרי לכאורה טענתו היתה טענה טובה!

מפני שהיה לו לימלך

[להתייעץ]

בירמיהו

הנביא , אם להניח לפרעה לעבור בארצו או לא -

ולא נמלך

.

מאי דרש

[איזה מקרא דרש] יאשיהו, שמשום כך החליט לא לתת לפרעה נכה לעבור בארצו -

דרש את המקרא בפרשת בחקתי, גבי הברכות שבירך הקדוש ברוך הוא את ישראל אם ילכו בחקתיו:

"וחרב לא תעבר בארצכם"

. והיינו, שלא יעברו חילות מלחמה בארץ ישראל.

וכך דרש:

מאי "חרב"?

על איזו חרב דיבר המקרא, שלא תעבור בארץ ישראל?

אילימא

[אם נאמר] שהכוונה ל

חרב שאינה של שלום,

דהיינו, שמבשרנו הכתוב שלא תבוא עלינו מלחמה בארץ ישראל,

והכתיב

[והרי כבר נאמר] בתחילת אותו פסוק:

"ונתתי שלום בארץ",

והיינו, שלא תבוא מלחמה על ישראל. ולשם מה חוזר הכתוב בסוף הפסוק ואומר: "וחרב לא תעבור בארצכם"?!

אלא,

על כרחך שכוונת הכתוב היא, ש

אפילו חרב של שלום

לא תעבור בארצכם!

ובאמת כך היא כוונת הכתוב, כפי שהוכחנו.

אלא שזה דווקא בדור זכאי.

והוא,

יאשיהו,

אינו יודע שאין דורו דומה יפה

בעיני המקום, שלא היו צדיקים .

כי הוה קא ניחא נפשיה

[כאשר נפטר יאשיהו],

חזא ירמיהו שפוותיה דקא מרחשן

[ראה ירמיהו הנביא את שפתותיו של יאשיהו מרחשות ונעות].

אמר

ירמיהו בליבו:

שמא חס וחלילה מילתא דלא מהגנא אמר אגב צעריה

[שמא חלילה אמר יאשיהו מחמת צערו דבר שאינו מהוגן כלפי שמיא].

גחין, ושמעיה דקא מצדיק עליה דינא אנפשיה

[התכופף ירמיהו כדי לשמוע את דבריו של יאשיהו, ושמע שהוא מצדיק עליו את הדין].

וכך

אמר

יאשיהו:

"צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי"

. והיינו כפי שאמרנו, שחטא בכך שהיה לו לימלך בירמיהו.

פתח עליה ההיא שעתא

[פתח ירמיהו ואמר על יאשיהו באותה שעה ששמע את הדברים]:

"רוח אפינו משיח ה'

נלכד בשחיתותם" . והיינו, שיאשיהו נלכד במעשיהם הרעים של אנשי דורו, כפי שנתבאר לעיל.

שנינו במשנתנו:

מעשה וירדו זקנים מירושלים לעריהם כו'

[וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון].

איבעיא להו

: האם הכוונה שנראה

כמלא תנור תבואה,

דהיינו, שנראה שדפון בשיעור של תבואה הממלאה תנור,

או דלמא,

שנראה

כמלא תנור פת,

דהיינו, שנראה שדפון בשיעור של תנור מלא פת.

וזהו שיעור קטן יותר, כי אין דרך למלא את כל חלל התנור בפת, אלא היו מדביקין את הפת רק בדפנות התנור סביב.

תא שמע

מהברייתא, ששנינו:

כמלא פי תנור

. ואם כן, ודאי שהכוונה לפת, שדבוקה ועומדת בפי התנור. כי התבואה אינה יכולה לעמוד בפי התנור, אלא נופלת אל תוכו.

ו

אף שפשטנו שהכוונה היא למלא תנור פת, ולא מלא תנור תבואה,

עדיין תיבעי להו

[עדיין יש מקום לשאול ולהסתפק]: האם הכוונה שהיה שדפון

כ

שיעור

כיסויא דתנורא

[כיסוי התנור], והיינו, כמו גודל של פת אחת גדולה, שיכולה לעמוד על פתח התנור כמו כיסוי,

או דלמא כי דרא דריפתא דהדר ליה לפומא דתנורא

[כשיעור שורה של לחמים, המונחים זה לצד זה, ומקיפים את פי התנור]?

ומסקנת הגמרא:

תיקו

.

שנינו במשנתנו:

ועוד גזרו תענית על שאכלו זאבים כו'

[שני תינוקות בעבר הירדן ].

אמר עולא משום רבי שמעון בן יהוצדק: מעשה

היה,

ובלעו זאבים שני תינוקות

כשהם שלמים , ושהו במעיהם כמה ימים,

והקיאום

[והוציאום] כך, כשהם שלמים,

דרך בית הרעי

.

ובא

אותו

מעשה לפני חכמים,

כדי לדון האם אותם תינוקות מטמאין כמו כל מת, או לא.

וטיהרו

חכמים

את הבשר

מלטמא טומאת מת, היות ונתעכל בתוך מעיהם של הזאבים , ונתבטל, ואינו נחשב עוד בשר, אלא פירשא [הפרשה, כמו כל צואה] בעלמא.

וטמאו את העצמות,

ואמרו שהם מטמאים בטומאת מת, כיון שאינם מתעכלין, והרי הם שלמים כתחילה .

שנינו במשנתנו:

על אלו מתריעין בשבת כו'

.

תנו רבנן: אחד

[דין אחד ל -]

עיר שהקיפוה נכרים

להלחם בה,

או

שה

נהר

המקיפה עומד לעלות על גדותיו,

ואחד

[דין אחד ל -]

ספינה המיטרפת בים

ועומדת לטבוע,

ואחד יחיד שנרדף מפני נכרים או מפני לסטין,

ו

כן אדם שנרדף

מפני רוח רעה

,

שנכנסה בו רוח רעה, ומשום כך הוא הולך ורץ בלי דעת, ויש חשש שיטבע בנהר, או יפול לבור וימות -

כל המקרים האלה - דין אחד להם, ש

מתריעין

עליהם אף

בשבת

.

על כולן,

על כל אותן צרות שהוזכרו לעיל,

יחיד רשאי לסגף

[לענות]

את עצמו בתענית

,

אף שאין כל הציבור מתענה.

רבי יוסי אומר: אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית

, שמא

על ידי התענית לא יהיה בו כח לעבוד ולהרויח ולהתפרנס מיגיעו, ו

יצטרך ל

נדבת ה

בריות

.

ו

שמא

אין הבריות מרחמות עליו,

וימות ברעב.

אמר רב יהודה אמר רב: מאי טעמא דרבי יוסי

,

שאמר שאין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית?

דכתיב: "ויהי האדם לנפש חיה"

. וכך דורשין את הפסוק:

נשמה שנתתי בך

-

החייה

. דהיינו, דאג אתה לכך שתחיה, ולא תסמוך על הבריות .

שנינו במשנתנו: על אלו מתריעין בשבת וכו'

שמעון התימני אומר: אף על הדֶבֶר כו'

[ולא הודו לו חכמים].

איבעיא להו

: האם מה ש

לא הודו לו חכמים

היינו לענין התרעה

בשבת,

שנחלקו חכמים על שמעון התימני, והם סוברים שאין מתריעין בשבת על הדבר.

אבל בחול

-

הודו לו

שמתריעין.

או דלמא לא הודו לו

חכמים

כלל

שמתריעין על הדבר, אלא הם סוברים שאין מתריעין בין בשבת ובין בחול?

תא שמע, דתניא: מתריעין על הדבר בשבת, ואין צריך לומר

שמתריעין

בחול

.

רבי חנן בן פיטום תלמידו של רבי עקיבא משום רבי עקיבא

[משמו של רבי עקיבא]

אומר: אין מתריעין על הדבר כל עיקר

.

הרי לנו, שהחולקים על הדעה שמתריעין על הדבר בשבת, סוברים שאין מתריעין כל עיקר, ואפילו בחול .

שנינו במשנתנו:

על כל צרה שלא תבוא על הצבור כו'

.

תנו רבנן: על כל צרה שלא תבוא על הצבור

-

מתריעין עליה, חוץ מרוב גשמים

[ריבוי גשמים], הגורמים לנזקים.

מאי טעמא?

מה הסיבה שאין מתריעין על צרת ריבוי גשמים?

אמר רבי יוחנן: לפי שאין מתפללין על רוב הטובה

.

ואמר רבי יוחנן: מניין

אנו למדים

שאין מתפללין על רוב הטובה?

שנאמר

בספר מלאכי:

"הביאו את כל

המעשר אל בית האוצר וגו'

ובחנוני נא בזאת וגו' אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די". הרי לנו, שאף גשם שיורד ללא הפוגה - ברכה הוא.

מאי

לשון:

"עד בלי די"?

אמר רמי בר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די

. דהיינו, "עד בלי", עד שיבלו שפתותיכם, מלומר "די", שתיפסק הטובה.

אמר רמי בר רב יוד

[אמר רמי, שהיה בנו של חכם ששמו "יוד"]:

ובגולה

[בבבל, שהיא עמוקה, במצולה] -

מתריעין עליה

[על צרת ריבוי הגשמים]. משום שבמקום עמוק, על ידי ריבוי הגשמים - נטבעים הבתים במים .

תניא נמי הכי

[אף שנינו כך בברייתא]:

שנה שגשמיה מרובין, אנשי משמר שולחין לאנשי מעמד

[להלן יתבאר מיהם אנשי משמר ואנשי מעמד]:

תנו עיניכם באחיכם שבגולה

[כאשר אתם מתפללים בתעניות, שימו עיניכם, וחישבו על אחיכם שבגולה],

שלא יהא בתיהם קבריהם

מחמת ריבוי גשמים.

שאלו את רבי אליעזר: עד היכן גשמים יורדין, ויתפללו שלא ירדו

[מהי כמות ריבוי הגשמים, שיתפללו עליה שלא ירדו עוד גשמים]?

אמר להם

רבי אליעזר:

כדי שיעמוד אדם בקרן אפל

[הוא שן סלע גבוה ששמו "קרן אפל"], שהוא מקום גבוה הרבה מעל פני הקרקע,

ו

מחמת ריבוי הגשמים -

ישכשך

האדם שעומד שם את

רגליו במים

[במי הגשמים].

ובאמת אין מציאות כזו, שיגיעו מי הגשמים לגובה כזה. ונתכוין רבי אליעזר לומר, שלעולם אין מתפללין על ריבוי גשמים.

תמהו ושאלו את רבי אליעזר: היאך אתה אומר שהשיעור הוא כדי שיעמוד וישכשך רגליו במים,

והתניא

[והרי שנינו בברייתא]: כדי שיעמוד וכו' וישכשך

ידיו

במים!

השיב להם רבי אליעזר:

רגליו

-

כידיו קאמינא

[כאשר אמרתי רגליו - נתכוונתי שיוכל לשכשך את ידיו]. כיון שיכול הוא לשכשך הוא רגלו במים, אם יתכופף וישחה, יוכל לשכשך אף את ידו.

אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי קרן אפל

[אני ראיתי את אותו סלע שנקרא "קרן אפל"], כאשר עמדתי תחתיו,

דקם ההוא טייעא כי רכיב גמלא ונקיט רומחא בידיה

[שעמד עליו, על אותו סלע, סוחר ישמעאלי, רוכב גמל, ומחזיק רומח בידו, שהוא דבר גבוה ובולט מאוד], ובכל זאת, מחמת גובהו העצום של הסלע -

מיתחזי איניבא

[נראה לי אותו ישמעאלי קטן כתולעת ].

תנו רבנן: "ונתתי גשמיכם בעתם"

.

היינו

ש

לא

תהיה הארץ

שכורה

[שתויה מריבוי גשמים יותר מדי],

ולא

שתהא

צמאה

למים,

אלא בינונית

.

ולמה אין זה טוב שירדו גשמים מרובין מדי

לפי

שכל זמן שהגשמים מרובין, מטשטשין

[מקלקלים]

את הארץ, ואינה מוציאה פירות

.