תענית 20a — תלמוד אויף ייִדיש

לגלג עליו אותו הגמון

.

אמר

בלבו:

כל השנה כולה לא ירדו גשמים,

ו

בדיוק

עכשיו,

ברגע האחרון,

ירדו גשמים?!

מיד נכנס

ההגמון

לבית המרחץ בשמחה

.

ובעוד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ, נקדימון נכנס

לבית המקדש

כשהוא עצוב

.

נתעטף

-

ועמד בתפלה

.

אמר לפניו

[לפני הקדוש ברוך הוא]:

רבונו של עולם! גלוי וידוע

הדבר

לפניך, שלא לכבודי עשיתי

מה שעשיתי,

ולא לכבוד בית אבא עשיתי

.

אלא לכבודך עשיתי,

כדי

שיהו מים מצויין לעולי רגלים

הבאים לירושלים ולבית המקדש!

מיד

נתקבלה תפילתו,

נתקשרו שמים בעבים, וירדו גשמים, עד שנתמלאו שתים

עשרה מעינות מים

-

ו

עוד

הותירו

ועלו על גדותיהם.

בעוד שיצא אדון מבית המרחץ, נקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש

.

כשפגעו

ההגמון ונקדימון

זה בזה, אמר לו

נקדימון להגמון בבדיחות:

תן לי דמי מים יותר שיש לי בידך,

שהרי נתמלאו המעיינות יותר ממה שנתת לי!

אמר לו

ההגמון:

יודע אני, שלא הרעיש הקדוש ברוך הוא את עולמו,

והוריד גשמים אלו

אלא בשבילך

.

אלא עדיין יש לי פתחון פה

וטענה

עליך, ש

על ידה

אוציא ממך את מעותיי

.

ומהי אותה טענה -

שכבר שקעה חמה,

ועבר היום .

וגשמים

שירדו -

ברשותי ירדו

[כלומר, היות ועבר היום ולא ירדו גשמים, עליך לשלם לי את ככרי הכסף, כפי שהתחייבת. ומה שירדו עכשיו גשמים ומילאו את הבורות, מים שלי הם]!

כיון ששמע כך,

חזר ונכנס נקדימון לבית המקדש

.

נתעטף ועמד בתפלה, ואמר לפניו: רבונו של עולם! הודע

[הוכח לכולם]

שיש לך אהובים בעולמך! וכשם שעשית לנו

נס בירידת הגשמים,

גם כן עשה

לנו עוד נס, כדי שלא תהיה להגמון כל טענה!

מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים,

וחזרה

וזרחה החמה,

ונתברר שעדיין יום הוא .

באותה שעה אמר לו האדון: אילו לא נקדרה

[בָּקעָה ]

החמה

דרך העננים,

היה לי פתחון פה עליך שאוציא ממך מעותיי

.

תנא

: מתחילה

לא נקדימון

היה

שמו, אלא

"בוני"

היה

שמו

.

ולמה נקרא שמו נקדימון

-

על שם

שנקדרה חמה בעבורו

.

תנו רבנן: שלשה

היו, ש

נקדמה

להם

חמה בעבורן

. ואלו הם:

משה,

ויהושע,

ונקדימון בן גוריון

.

שואלת הגמרא:

בשלמא נקדימון בן גוריון

-

גמרא

. קבלה היא בידינו שכך היה מעשה.

יהושע נמי

[גם יהושע] כתוב בפירוש ב

קרא,

שעמדה ונעצרה בעבורו החמה.

דכתיב

[יהושע י'] כאשר נלחם יהושע בחמשת המלכים שעלו על גבעון:

"וידם השמש וירח עמד וגו'"

.

אלא משה

-

מנלן

[מנין לנו] שנקדמה חמה בעבורו?

אמר רבי אלעזר: אתיא

[דבר זה נלמד] בגזירה שוה

"אחל"

-

"אחל"

.

כתיב הכא,

גבי מלחמת משה בסיחון: "היום הזה

אחל תת פחדך", וכתיב התם,

גבי מלחמת יהושע: "היום הזה

אחל גדלך"

.

ומגזירה שוה זו אנו למדים, מה יהושע - נקדמה לו חמה, כפי שמצינו בפירוש במקרא, אף משה - נקדמה לו חמה.

רבי שמואל בר נחמני אמר: אתיא

[דבר זה נלמד] בגזירה שוה

"תת"

-

"תת"

.

כתיב הכא,

גבי מלחמת משה בסיחון:

"אחל תת פחדך", וכתיב התם,

גבי מלחמת יהושע:

"ביום תת ה' את האמרי"

.

רבי יוחנן אמר

: אין למדים דבר זה מגזירה שוה, אלא

אתיא מגופיה דקרא

[דבר זה נלמד מגופו של המקרא].

שנאמר בהמשך המקרא שהובא לעיל, "היום הזה אחל תת פחדך וגו'":

"אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך"

.

אימתי רגזו וחלו

העמים

מפניך

-

בשעה שנקדמה לו חמה למשה

.

שנינו במשנתנו:

וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים כו'

דכתיב והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר.

אמר רב יהודה אמר רב: ושתיהן,

בין העיר שירד עליה המטר, ובין העיר שלא ירד עליה -

לקללה

הן. כי בעיר שירד עליה רוב מטר, ריבוי הגשמים יקלקל את התבואה. ובעיר שאין יורדין בה גשמים, אין התבואה גדלה.

והיות והבאנו פסוק שלמרות שמשמעותו הפשוטה היא שלעיר אחת תהיה ברכה, באמת גם היא לקללה -

מביאה הגמרא מקרא אחר, שמשמעותו הפשוטה היא לקללה, ובאמת - ברכה היא.

כתוב במגילת איכה:

"היתה ירושלים לנדה ביניהם"

.

אמר רב יהודה אמר רב

: מה שדימה הנביא את ירושלים לנדה -

לברכה

היא. ירושלים הרי היא

כנדה

.

מה נדה,

אף שהיא אסורה עתה -

יש לה היתר

לאחר זמן,

אף ירושלים,

למרות שעתה היא מאוסה -

יש לה תקנה

בעתיד .

עוד כתוב במגילת איכה:

"היתה כאלמנה"

.

אמר רב יהודה

: מה שדימה הנביא את ירושלים לאלמנה -

לברכה

הוא. ירושלים

כאלמנה

היא. כלומר, היא כאשה הדומה לאלמנה -

ולא אלמנה ממש

.

אלא,

הרי היא

כאשה שהלך בעלה למדינת

הים, ודעתו לחזור עליה

. שאמנם עתה היא כאלמנה, השרויה בלא בעל, אבל אינה כאלמנה ממש, כי סוף סוף יחזור בעלה בעתיד.

כך גם ירושלים, עתה אין השכינה שרויה בתוכה. אבל בעתיד - תחזור ותשרה בה.

כתוב בנבואת מלאכי, שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל:

"וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפ לים"

.

אמר רב יהודה

: נבואה זו שנתנבא הנביא על ישראל, למרות שמשמעותה קללה - באמת

לברכה

היא.

ומה הברכה בכך -

ד

משום שאנו, ישראל, בזויים ושפלים בעיני הנכרים,

לא מוקמי מינן

[אין הנכרים מעמידין מאיתנו, מעם ישראל]

לא רישי נהרי

[מוכסים],

ולא גזיריפטי

[סרדיוטין, שוטרים] .

כתוב בספר מלכים [מלכים א' פרק יד], בנבואת אחיה השילוני:

"והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים"

.

אמר רב יהודה אמר רב

: מה שדימה הנביא את ישראל לקנה, למרות שאמר "והכה ה' וגו'" -

לברכה

הוא .

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב

בספר משלי:

"נאמנים פצעי אוהב ונעתרות

נשיקות שונא"

[דהיינו, האוהב, אף שהוא פוצע, כוונתו לטובה. ואילו השונא, אף שהוא מנשק, כוונתו לרעה] -

טובה

ה

קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל

[שזהו פצעי אוהב, שהרי אחיה - אהב את ישראל], שאמר להם: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים" -

יותר מברכה שברכן בלעם הרשע

[שזהו נשיקות שונא, שהרי בלעם שנא את ישראל], שאמר להם: "כארזים עלי מים".

ועתה מבארת הגמרא את הדבר.

אחיה השילוני קללן

[קלל את ישראל]

ב

דמיון ל

קנה

. ש

אמר להם לישראל: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה"

.

ודמיון זה, למרות שנראה שהוא לקללה - לברכה הוא.

כי

מה קנה זה עומד במקום מים

, וגזעו מחליף, ושרשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו

-

אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן

[עם הרוחות] מחמת גמישותו.

ולכן,

ברגע ש

דממו הרוחות

-

עמד הקנה במקומו,

ולא ניזוק כלל .

אבל בלעם הרשע בירכן ב

דמיון ל

ארז

.

שנאמר: "כארזים

עלי מים" .

ודמיון זה, למרות שנראה שהוא ברכה - לקללה הוא.

כי

מה ארז זה אינו עומד במקום מים, ואין גזעו מחליף, ואין שרשיו מרובין, ו

אמנם

אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו

-

אין מזיזות אותו ממקומו

מחמת חוזקו. אבל,

כיון שנשבה בו רוח דרומית,

שהיא חזקה ביותר, היות ואין הארז גמיש, אלא חזק וקשה,

עוקרתו

הרוח ממקומו -

והופכתו על פניו

.

ולא עוד, אלא

עוד מעלה יש בקנה.

שזכה קנה ליטול הימנו קולמוס

,

ו

לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים

.

תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה

בהנהגותיו עם בני אדם,

ואל יהא קשה כארז

.

הברייתא מביאה מעשה, שממנו מוכח עד כמה צריך האדם להזהר לנהוג ברכות כקנה, ולא להיות קשה כארז.

מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור

[שם מקום]

מבית רבו,

לאחר שישב שם זמן רב ולמד תורה,

והיה רכוב על חמור, ומטייל על שפת נהר

כדי לשמוח וליהנות.

ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה

עליו

, מפני שלמד תורה הרבה

.