תענית 11a — תלמוד אויף ייִדיש

איכא בינייהו

[יש נפקא מינה ביניהם]

דיתיב בארבא

[כאשר מסעו הוא בישיבה בספינה ].

שאם הטעם הוא משום מעיינא, באופן זה אין חשש, שהרי אינו הולך ברגליו.

אבל אם הטעם הוא משום מזוני, גם בנוסע בספינה שייך אותו חשש, שיתארך המסע, ויכלו מזונותיו באמצע הדרך.

אי נמי,

עוד נפקא מינה יש ביניהם:

דקאזיל מאוונא לאוונא

. כאשר הוא הולך מכפר לכפר במקום שמצויים תגרים מוכרי מזון .

שאם החשש הוא משום מזוני, הרי באופן כזה אין חשש, שהרי תגרים מוכרי מזון מצויים לו לכל אורך הדרך.

אבל אם הטעם הוא משום מעיינא, גם באופן כזה יש חשש.

אומרת הגמרא:

רב פפא

לא חשש לאכול הרבה בדרך, ו

כל פרסה ופרסה

שעבר בדרכו -

אכיל חדא ריפתא

[אכל פת אחת].

והטעם, כי הוא

קסבר

[סובר] שהסיבה שאמרו לא לאכול הרבה בדרך - היינו

משום מעיינא

. והיות והיתה כרסו רחבה מאוד [כפי שמצינו במסכת בבא מציעא פד א], לא היתה אכילה מרובה מזיקה לו .

אמר רב יהודה אמר רב: כל המרעיב עצמו בשני רעבון,

למרות שיש לו מזון בשפע,

ניצל ממיתה משונה

[כגון מיתת חרב או רעב. כל מיתה שאינה בידי מלאך המות, כדרך כל אדם על מיטתו - נחשבת "מיתה משונה"].

שנאמר: "ברעב פדך ממות"

.

ואם כוונת הפסוק כפי שנראה ממבט ראשון, שפדה הקדוש ברוך הוא את האדם ממות, הרי

"מרעב

פדך"

מיבעי ליה

[היה לו] לומר!

אלא, הכי קאמר

[כך אמר] הכתוב: "ברעב",

בשכר שמרעיב

אדם את

עצמו בשני רעבון,

כאשר כל ישראל שרויין בצער, ומשתף עצמו בצער הציבור - "פדך ממות",

ניצול ממיתה משונה

.

אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון

,

כי צריך לנהוג עצמו בצער עם הציבור .

שנאמר: "וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב"

. מכך שהדגיש הכתוב שהבנים נולדו ליוסף "בטרם תבוא שנת הרעב", מוכח שיוסף הקפיד שלא לשמש מיטתו בשנות הרעב .

תנא: חסוכי בנים

[חסירי בנים ], שלא קיימו עדיין מצות פריה ורביה -

משמשין

מטותיהן

אף

בשני רעבון

.

תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער, ופירש אחד מהן

ולא נצטער עם הציבור,

באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם,

אחד מימינו ואחד משמאלו [כפי שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו'"] ,

ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור

-

אל יראה בנחמת צבור

.

תניא אידך: בזמן שהצבור

כולו

שרוי בצער, אל יאמר אדם: אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי

[כלומר, על נפשי, עצמי, יהא שלום, ומה אכפת לי בצער האחרים] .

ואם

האדם

עושה כן,

אינו מצטער בצער הציבור,

עליו הכתוב אומר: "והנה ששון ושמחה, הרג בקר ושחט צאן, אכל בשר ושתות יין, אכול ושתו

-

כי מחר נמות"

.

והיינו, שהיו אותם בני אדם אומרים, מה לנו בצרת הציבור, אנו אין לנו עתה צרה. דיה לצרה בשעתה [וזהו "כי מחר נמות". עתה אנחנו חיים בשלום ושלוה. מחר, כאשר נהיה עלולים למות, נראה מה לעשות].

מה כתיב בתריה

[מה כתוב לאחר מכן, בהמשך המקרא] -

"ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם

-

עד תמתון"

. דהיינו, שרק בהגיע הצרה אליהם, ויודעים שעומדים למות - אזי הם שבים בתשובה.

עד כאן מידת בינונים

[שאינם לא צדיקים ולא רשעים]. שעל כל פנים יראים ופוחדים מהמיתה, ולכן שבים לבסוף בתשובה. כפי שנאמר: "כי מחר נמות".

אבל במדת רשעים,

הגרועים מהבינונים,

מה כתיב

-

"אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר"

. שאומרים שאף למחרת, למרות שהם יודעים שימותו אז אם לא יחזרו בתשובה, יעשו כן .

מה כתיב בתריה

[מה כתוב בפסוק לאחר מכן] -

"הצדיק אבד

ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק"

. והיינו, "הצדיק אבד" מן העולם, "ואין איש שם על לב" מפני מה מת הצדיק. ובאמת הסיבה היא "כי מפני הרעה נאסף הצדיק", כדי שלא יראה בבוא הרעה על הרשעים .

אלא, יצער אדם עם הצבור

.

שכן מצינו במשה רבינו, שציער עצמו עם הצבור

.

שנאמר

בזמן מלחמת עמלק: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו'

וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה"

.

ויש לתמוה, למה ישב משה על אבן, שהיא קשה, ואינה נוחה לישיבה?

וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה?

אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער

המלחמה -

אף אני אהיה עמהם בצער,

על ידי שאשב על אבן קשה.

וכל המצער עצמו עם הצבור

-

זוכה ורואה בנחמת צבור

.

ושמא יאמר אדם: מי מעיד בי בדבר זה

,

שאין אני מצטער עם הציבור? הרי אני אוכל ושותה בצינעה בביתי, שלא בפני כל!

אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם

[האבנים והקורות שמהם בנוי ביתו של האדם], שהם רואים אותו כל העת -

מעידים בו

.

שנאמר: "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ

יעננה"

.

דבי רבי שילא אמרי

[הלומדים בבית רבי שילא אומרים]:

שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם

תמיד,

הן מעידין עליו

.

שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך

לשמרך בכל דרכיך". הרי לנו שישנם שני מלאכים המלווים את האדם תמיד, בכל דרכיו. והם יוכלו להעיד בו על מעשיו.

רבי חידקא אומר: נשמתו של אדם

-

היא

מעידה עליו

.

שנאמר: "משכבת חיקך שמר פתחי פיך"

.

ויש אומרים: אבריו של אדם מעידים בו

.

שנאמר: "אתם עדי נאם ה'"

["אתם עדי" לשון רבים, משמע אבריו של אדם] .

כתוב בתורה:

"אל אמונה, ואין עול,

צדיק וישר הוא".

וכך אנו דורשים את המקרא:

"אל אמונה"

-

כשם שנפרעין מן הרשעים

לעולם הבא

אפילו על עבירה קלה שעושין

בעולם הזה,

כך נפרעין מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה שעושין

.

כלומר, מהרשעים נפרעים על העבירות הקלות שעושים - בעולם הבא. ואילו הצדיקים, נפרעים מהם על עבירות קלות שעושים - בעולם הזה, כדי שיבואו נקיים מעבירות לעולם הבא.

"ואין עול"

-

כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושין, כך משלמין שכר לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה שעושין,

כדי לטרדן ולסלקם מן העולם הבא. כפי שנאמר: "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו". כלומר, הקדוש ברוך הוא משלם לשונאיו על מעשיהם הטובים כאן ומיד, כדי שלא יצטרך לשלם להם לעתיד לבוא.

וזהו "צדיק וישר הוא", שמצדיק הדין על צדיקים לפרוע מהן, ועושה טובה וישרות עם הרשעים לפרוע כל זכותם בעולם הזה, כדי לטרדן.

"צדיק וישר הוא",

שאין הקדוש ברוך הוא עושה דין בלא דין אמת וצדק

מלמד, שבשעת פטירתו של אדם לבית עולמו,

כאשר הוא עולה לבית דין של מעלה,

כל מעשיו

שעשה כל ימי חייו

נפרטין לפניו

[מוצגים בפניו בפירוט] .

ואומרים לו: כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני

.

והוא

מודה בדבר ו

אומר: הן

. אכן כך עשיתי.

ואומרים לו: חתום

על כך, שעשית מעשים אלו!

ו

האדם אכן

חותם

.

שנאמר: "ביד כל אדם יחתום"

.

ולא עוד, אלא ש

האדם

מצדיק עליו את הדין

שגוזרים עליו,

ואומר להם: יפה דנתוני

[יפה דנתם אותי].

לקיים מה שנאמר: "למען תצדק

בדברך"

.

אמר שמואל: כל היושב בתענית

-

נקרא חוטא

.

ומנין לו לשמואל דבר זה?

סבר

שמואל

כי האי תנא

[כדברי התנא המובא להלן].

דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי

אומר: מה תלמוד לומר

[מה בא ללמדנו] מה שנאמר בענין נזיר:

"וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", וכי באיזה נפש חטא

אדם

זה,

שצריך הוא שיכפר עליו הכהן?

אלא,

חטא בכך

שציער עצמו מן היין

[שהרי הנזיר אסור בשתיית יין, כפי שנאמר "מיין ושכר יזיר וגו'"] . וזהו "מאשר חטא על הנפש", שחטא בכך שציער נפשו.

ושמואל לומר שהיושב בתענית נקרא חוטא - בקל וחומר מנזיר:

והלא דברים קל וחומר: ומה זה,

הנזיר,

שלא ציער עצמו אלא

מדבר אחד,

מן היין

-

נקרא

משום כך

"חוטא"

,

ה

יושב בתענית, ש

מצער עצמו מ

אכילת ושתיית

כל דבר ודבר

-

על אחת כמה וכמה

שנקרא חוטא!

רבי אלעזר

חולק על שמואל, ו

אומר

: היושב בתענית, לא רק שאינו חוטא, אלא ש

נקרא קדוש

. שמתוך שמתענה - מתמרקים עוונותיו, ומתקדש.

ומנין לו לרבי אלעזר דבר זה?

שנאמר

גבי נזיר:

"קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו"

. הרי שהנזיר נקרא "קדוש".

ולומד רבי אלעזר שהיושב בתענית נקרא קדוש - בקל וחומר מנזיר.

ומה זה,

הנזיר,

שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד,

מהיין,

נקרא קדוש,

ה

יושב בתענית, ש

מצער עצמו מכל דבר

-

על אחת כמה וכמה

שנקרא קדוש!

יוצא לנו עתה, שבאמת כתוב גבי נזיר גם לשון "חטא", וגם לשון "קדוש. אלא ששמואל למד מלשון "חטא", ורבי אלעזר למד מלשון "קדוש".

ומקשה הגמרא:

ולשמואל

,

שאמר שהנזיר נקרא חוטא,

הא איקרי קדוש

[הרי הנזיר נקרא קדוש, כפי שנאמר "קדוש יהיה"]!

ומתרצת הגמרא:

ההוא,

מה שמצינו שנזיר נקרא קדוש,

אגידול פֶּרַע קאי

[זה מדובר בגידול השיער פרע. שהנזיר מצווה לגדל שערו ולא לגלחו, כפי שנאמר "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו וגו' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו"].

וכוונת הפסוק "קדוש יהיה גדל פרע וגו'", ששערו של הנזיר נקרא קדוש, ואסור בהנאה .

ממשיכה ושואלת הגמרא לאידך גיסא:

ולרבי אלעזר,

שאמר שהנזיר נקרא קדוש,

הא

[הרי] מצינו במקרא ש

נקרא חוטא!

ומתרצת הגמרא:

ההוא,

מה שנאמר שנקרא חוטא, היינו באופן

דסאיב נפשיה

[שטימא את עצמו בטומאת מת]. שמה שנאמר "מאשר חטא על הנפש", היינו שטימא עצמו בטומאת מת .

ותמהה הגמרא:

ומי אמר רבי אלעזר הכי,

שהיושב בתענית נקרא קדוש?