תענית 10a — תלמוד אויף ייִדיש

מבארת הגמרא:

ההוא,

אותו מקרא, אינו מדבר כלל על ירידת הגשמים, אלא

בברייתו

[בריאתו]

של עולם

הוא מדבר.

שמתחילה היה העולם כולו שטוף במים, והקדוש ברוך הוא כנסן במקום אחד, כמכניס מים לנאד .

וזהו "כנס כנד מי הים", שכנסן כפי שמכניסין מים לנאד. "נתן באוצרות תהומות", שנתנן באוצרות [כפי שנאמר בהמשך המקרא: "שם חול גבולו ואוצר לים"].

תנו רבנן: ארץ ישראל נבראת תחילה

, וכל העולם כולו נברא לבסוף,

אחרי ארץ ישראל.

שנאמר

בספר משלי, בפסוקים המדברים בבריאת העולם:

"עד לא עשה ארץ וחוצות"

.

ארץ - היינו ארץ ישראל . חוצות - היינו חוץ לארץ .

ארץ ישראל

-

משקה אותה הקדוש ברוך הוא בעצמו

.

ו

אילו את

כל העולם כולו

משקה

על ידי שליח

.

שנאמר: "הנתן מטר על פני ארץ, ושלח מים על פני חוצות"

. דהיינו, על פני ארץ ישראל - "הנתן מטר", הקדוש ברוך הוא נותן בעצמו. ואילו על פני חוצות, דהיינו, על ארצות שאר העולם - "שלח מים", על ידי שליח.

ארץ ישראל שותה מי גשמים, וכל העולם כולו

שותה

מתמצית

. דהיינו, ממה שנשאר בעננים לאחר שתייתה של ארץ ישראל.

שנאמר: "הנתן מטר על פני ארץ וגו'"

.

ארץ ישראל שותה תחילה,

ששם יורדים הגשמים תחילה.

וכל העולם כולו

-

לבסוף

.

שנאמר: "הנתן מטר על פני ארץ וגו'"

.

משל לאדם שמגבן את הגבינה

[שמכין גבינה]. היאך הוא עושה?

נוטל את האוכל, ומניח את הפסולת

[נוטל את הגבינה מהכלי שהניח בו את החלב להתגבן, ומשאיר שם את הפסולת. את מי החלב] . אף כאן, ארץ ישראל נוטלת את עיקר הגשמים. ושאר הגשמים, הפסולת, יורדים לשאר העולם.

אמר מר

[הבאנו לעיל את דברי רבי אליעזר]: שמי האוקיינוס

ממתקין הן בעבים

.

שואלת הגמרא:

מנליה

[מנין לו] לרבי אליעזר דבר זה, שהעולם שותה ממי אוקיינוס, ואותם מים עולים ומתמתקין בעבים?

מבארת הגמרא:

דאמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: כתיב

בספר תהלים:

"חשכת מים עבי שחקים", וכתיב

מקרא דומה בספר שמואל:

"חשרת מים עבי שחקים"

. הרי לנו שני מקראות שמדברים בענין ירידת הגשמים, אלא שבמקרא אחד מצינו לשון "חשכת", ובמקרא השני מצינו לשון "חשרת".

שקול

[טול] את האות

כ"ף

של המילה "חשכת" המוזכרת בפסוק הראשון,

ושדי

[והטילנה וצרפנה]

ארי"ש

[עם האות רי"ש] של המילה "חשרת" המוזכרת בפסוק השני,

וקרי ביה

[וקרא בה, באותה מילה מצורפת]:

"חכשרת"

. והיינו, שמי האוקיינוס, שמלוחים הם מתחילה, מתמתקין ומתכשרין בעבין .

שואלת הגמרא:

ורבי יהושע,

שסובר שהעולם שותה ממים עליונים,

בהני קראי

[במקראות אלו שהוזכרו לעיל, "חשכת מים וגו'" ו"חשרת מים וגו'"]

מאי דריש בהו

[מה הוא דורש בהם]? הרי לשיטתו אין המים מתמתקין בעבים!

ומבארת הגמרא:

סבר לה כי הא

[הוא סובר כדברים דלהלן].

דכי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא

[שכאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר שכך אומרים בארץ ישראל]:

נהור ענני

[כאשר הענן קלוש ומנהיר] -

זעירין מוהי

[מועטין וזעירים מימיו].

וכאשר

חשוך ענני

[הענן חשוך וסמיך] -

סגיין מוהי

[מרובין מימיו].

וזהו "חשכת מים". שכאשר העננים חשוכים - מימיהם מרובים. וממילא נשמע, שכאשר העננים קלושים ובהירים - מימיהם מועטים. ו"חשרת" - לשון השרה הוא .

שואלת הגמרא:

כמאן,

כשיטת מי,

אזלא הא דתניא

[הולכת הברייתא דלהלן]:

מים העליונים

אינם מונחין על שום דבר, אלא מכונסין ועומדין כמין בריכה, ו

במאמר

של הקדוש ברוך הוא,

הם תלוים

[כלומר, המים נשארים תלויים ועומדים, ואינם יורדים ונופלים על הארץ, מחמת מאמרו של הקדוש ברוך הוא, שאמר להם להשאר כך].

ופירותיהן

של אותם מים הם

מי גשמים

. דהיינו, שאין מים עליונים נחסרין כלום כאשר יורדים גשמים, והגשמים הם כפירות האילן, שאינם מחסרין מהאילן דבר.

ומנין אנו למדים דבר זה?

שנאמר: "מפרי מעשיך תשבע הארץ"

. והיינו, שהגשמים הם פרי מעשיו של הקדוש ברוך הוא, ומהם תשבע הארץ. ומכך שהגשמים מכונים "פרי", משמע שאינם מחסרים את המים העליונים כלום.

כמאן

[כשיטת מי הולכת ברייתא זו] -

אומרת הגמרא: הברייתא מתבארת

כ

שיטת

רבי יהושע,

שסובר שהעולם שותה ממים עליונים.

שואלת הגמרא:

ורבי אליעזר,

היאך הוא יבאר את המקרא "מפרי מעשיך תשבע הארץ"?

ומבארת הגמרא: רבי אליעזר יאמר, ש

ההוא,

אותו מקרא -

במעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא

-

הוא דכתיב

[הוא מדבר]. וכך מתבאר המקרא: מפרי של מעשה ידיך - תשבע הארץ. כלומר, בראת המים כדי שתשבע בהם הארץ .

אמר רבי יהושע בן לוי: כל העולם כולו

-

מתמצית גן עדן הוא שותה

.

שנאמר: "ונהר יוצא מעדן וגו'"

[סוף המקרא: "להשקות את הגן"] .

תנא

: כשם ש

מתמצית

[תמצית היינו מה שנשאר דבוק בדפני הכלי לאחר ששפכו ממנו את תוכנו] של כלי שמשקין ממנו שדה ששיעורה

בית כור

-

שותה

, ניתן להשקות, קרקע בשיעור

תרקב,

חצי סאה , שהוא אחד מששים בבית כור [כי הכור - יש בו שלושים סאים]. הרי לנו, שמהתמצית אפשר להשקות אחד מששים ממה שהיה אפשר להשקות בכל מה שהיה בכלי -

כך העולם כולו, שהוא אחד מששים בגן עדן, די לו בתמצית העננים שמשקין את הגן .

תנו רבנן: ארץ מצרים הויא

[הרי היא] שטח של

ארבע מאות פרסה

על ארבע מאות פרסה

.

והוא

חלק

אחד מששים ב

ארץ

כוש

. דהיינו, שארץ כוש גדולה פי ששים מארץ מצרים.

ו

ארץ

כוש

חלק

אחד מששים בעולם

. שהעולם כולו הוא פי ששים בגדלו מארץ כוש.

ועולם

-

אחד מששים בגן

הוא.

וגן

-

אחד מששים לעדן

.

ועדן

-

אחד מששים לגיהנם

.

נמצא,

ש

כל העולם כולו

-

ככיסוי קדרה לגיהנם

[כלפי הגיהנם]. כלומר, היחס בין העולם לגיהנם מבחינת הגודל, דומה ליחס שבין כיסוי קדרה לקדרה. שכשם שהקדירה גדולה בהרבה מהכיסוי , כך הגיהנם גדול בהרבה מכל העולם.

ויש אומרים: גיהנם אין לה שיעור

כלל.

ויש אומרים: עדן אין לה שיעור

.

אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב

[מה ביאור המקרא] שנאמר על בבל:

"שוכנת על מים רבים רבת אוצרת"?

מי גרם לבבל שיהו אוצרותיה מלאות בר

-

הוי אומר: מפני ש

היא

שוכנת על מים רבים

. שמשום שבבל עמוקה מכל הארצות, יורדים לשם מי גשמים רבים, ומשקים את שדותיה.

אמר רב: עתירה בבל

[עשירה בבל],

דחצדא בלא מיטרא

[שקוצרין בה תבואה בלא מטר], לפי שאינה צריכה לגשמים .

אמר אביי: נקיטינן

[אנו נוקטין], שמשום כך בבל קוצרת בלא מטר, כי היא מקום

טובעני

[מקום מצולה ורקק], כלומר, אדמתה רטובה ולחה,

ולא יובשני

[ואינה מקום יובש] .

מתניתין:

עד עתה דיברנו על זמן תחילת הזכרת הגשמים, באמירת "מוריד הגשם". ועתה באה המשנה לדון מאימתי מתחילים לשאול את הגשמים, באמירת "ותן טל ומטר".

בשלשה ב

חודש

מרחשון

-

שואלין את הגשמים,

אף שבאמת הזמן הראוי לירידת גשמים הוא משמיני עצרת .

רבן גמליאל אומר: בשבעה בו,

בחודש מרחשון, שהוא

חמשה עשר יום אחר החג

[חג הסוכות], שואלין על הגשמים.

והטעם,

כדי שיגיע אחרון

עולי הרגל

שבישראל

ל

ביתו באיזור

נהר פרת,

שהוא קצה ארץ ישראל , קודם ירידת הגשמים.

והיות וישראל מתעכבים בירושלים כל הרגל , ויוצאים לדרכם חזרה בסיומו, והדרך לנהר פרת נמשכת לכל היותר חמשה עשר יום , לכן מתחילים לשאול את הגשמים רק בשבעה במרחשון.

גמרא:

אמר רבי אלעזר: הלכה כרבן גמליאל,

ששואלין את הגשמים בשבעה בחודש מרחשון .

תניא, חנניה אומר: ובגולה

אין שואלין את הגשמים עד

ששים

בתקופה

[עד היום הששים שבתקופת אלול ]. והטעם, משום שהמקום נמוך, ואינם צריכים לגשמים כל כך, כי המים מגיעים לשם ממקומות אחרים הגבוהים יותר.

אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה

כחנניה

.

ותמהה הגמרא:

איני?

וכי זה כך?

והא בעו מיניה משמואל

[והרי שאלו את שמואל]:

מאימת מדכרינן

[מאימתי מתחילין להזכיר ולומר בתפילה]

"ותן טל ומטר"?

ו

אמר להו

[ואמר להם שמואל]: הזמן הוא

מכי מעיילי ציבי לבי טבות רישבא

[משעה שמכניסין בני ביתו של טבות, שהיה צייד עופות , עצים לאוצר, לצורך ימות הגשמים. שזהו סימן שהגיע זמן ירידת הגשמים, ויודעים בני ביתו של טבות שמאותו זמן ואילך לא יוכלו לחטוב עצים ביער, ולכן ממהרים להכניס עצים לאוצר]! הרי לנו שמתחילים לומר "ותן טל ומטר" בזמן אחר!

אומרת הגמרא: מה הקושיא?

דילמא אידי ואידי

-

חד שיעורא הוא

[שמא שני זמנים אלו, ששים יום בתקופה, וזמן הכנסת העצים לאוצר - זמן אחד הם].

איבעיא להו

[נשאלה שאלה בבית המדרש]: הבאנו את דברי חנניה, שבגולה אין שואלים את הגשמים עד יום ששים בתקופה. ויש לדון,

יום ששים

עצמו, האם

כ

ימים ש

לפני ששים

הוא, ואין אומרים בו "ותן טל ומטר",

או

שמא

כ

ימים ש

לאחר ששים

הוא, ואומרים בו "ותן טל ומטר"?

תא שמע: רב אמר: יום ששים

עצמו -

כלאחר ששים

הוא, ואומרים בו "ותן טל ומטר".

ושמואל אמר: יום ששים

-

כלפני ששים

הוא, ואין אומרים בו "ותן טל ומטר".

אמר רב נחמן בר יצחק: וסימנך,

סימן זה יהא בידך, כדי שלא תטעה במחלוקת זו, מי הוא שאמר שיום ששים כלפני ששים, ומי הוא זה שאמר כלאחר ששים:

עלאי בעו מיא

[העליונים, אלו שדרים בהרים, צריכים יותר מים. לפי שהגשמים מתגלגלים במדרון ויורדין למטה].

תתאי לא בעו מיא

[התחתונים, אלו שדרים בבקעה, אינם צריכים להרבה גשמים, לפי שכל המים שיורדים מההרים - מתכנסים לבקעה].

ולכן, רב, שהיה דר בארץ ישראל, שגבוהה מכל הארצות , וצריכה לגשמים רבים, אמר שיום ששים כלאחר ששים, כדי שישאלו את הגשמים מוקדם ככל האפשר .

ואילו שמואל, שהיה דר בבבל, שהיא בבקעה, ואינה צריכה הרבה גשמים, אמר שיום ששים כלפני ששים, ואין שואלין בו את הגשמים .

אמר רב פפא: הלכתא

[הלכה למעשה],

יום ששים

-

כלאחר ששים

,

ושואלים בו את הגשמים, כדברי רב.

מתניתין:

א. אם התחילו הימים הראויים לירידת הגשמים [דהיינו, מיום ג' במרחשון או מיום ז' בו, כפי ששנינו במשנה הקודמת], ו

הגיע

כבר יום

שבעה עשר ב

חודש

מרחשון

\-

ו

עדיין

לא ירדו גשמים, התחילו

[מתחילים]

היחידים

[הם תלמידי חכמים, שמיוחדים במעשיהם ]

מתענין שלש תעניות,

כדי לעורר רחמים שירדו גשמים . [בגמרא להלן יתבאר באלו ימים מתענים].

תעניות אלו אינן חמורות. ולכן

אוכלין ושותין משחשיכה

[כלומר, משהחשיך היום בערב התענית, והגיע ליל יום התענית, עדיין מותרים באכילה ושתיה. ומתחילים להתענות רק מתחילת היום] .

ו

כן, באותן ימי תעניות

מותרין ב

עשיית

מלאכה, וברחיצה, ובסיכה

[משיחת הגוף בדבר שומני],

ובנעילת הסנדל

של עור,

ובתשמיש המטה

.

ב

.

הגיע ראש חדש כסליו

, ו

עדיין

לא ירדו גשמים, בית דין גוזרין שלש תעניות על

כל

הצבור

.

גם ימי תענית אלו, שגזרו בית הדין על כל הציבור, אינם חמורים. ולכן,

אוכלין ושותין משחשיכה, ומותרין במלאכה, וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה

.

גמרא:

מאן

[מיהם] אותם

"יחידים"?

אמר רב הונא: רבנן

[תלמידי חכמים] .

ואמר רב הונא: יחידים מתענין שלש תעניות,

בימים

שני וחמישי ושני

.

ותמהה הגמרא:

מאי קמשמע לן

[מה השמיע לנו] רב הונא בזה שאמר שמתענין בימים שני וחמישי ושני?

הרי

תנינא

[שנינו דבר זה במשנה להלן]:

אין גוזרין תענית על הצבור בתחילה ב

יום

חמישי

[אין מתחילין את ימי התעניות ביום חמישי] - כדי

שלא להפקיע את השערים

.

והיינו, שאם יתחילו להתענות בחמישי, יהיו צריכים לקנות במוצאי התענית שתי סעודות גדולות. אחת לסיום התענית, ואחת לשבת. ומתוך כך יסברו המוכרים שרעב בא לעולם, ויבואו להפקיע שערים .

אלא

כך הוא סדר

שלש תעניות הראשונות

: מתחילין להתענות ביום

שני, ו

מתענין שוב ביום

חמישי, ו

חוזרין ומתענין ביום

שני

בשבוע שלאחריו!

ומתרצת הגמרא: הוצרך רב הונא לומר דבריו, כי

מהו דתימא

[שמא תאמר]: מה ששנינו שמתענין דווקא בשני חמישי ושני,

הני מילי

[היינו דווקא] - בתענית שמתענין כל ה

צבור,

שאז יש חשש להפקעת שערים.

אבל

בתענית

יחיד,

שהיחידין מתענין קודם לתענית הציבור -

לא,

קמשמע לן

[השמיע לנו]

רב הונא,

שאף ביחיד, סדר תעניות הוא שני חמישי ושני.

תניא נמי הכי

[כך מצינו גם בברייתא]:

כשהתחילו היחידים להתענות, מתענין שני וחמישי ושני

. הרי לנו, שגם היחידים אין מתחילים להתענות ביום חמישי.