סוכה 41b — תלמוד אויף ייִדיש

"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו

עד עצם היום הזה

", ודרשינן, "עד עצם היום הזה" -

עד עיצומו של יום! וקסבר, "עד, ועד בכלל"

כלומר, בכל מקום שאמרו "עד" זמן פלוני, אף אותו הזמן בכלל הדבר, ולפיכך, כשאמרה תורה "עד עצם היום הזה", היינו שאף אותו היום אסור. נמצא שיום ששה אסר כולו אסור מן התורה! אלא שבזמן שהיה בית המקדש קיים היתה הקרבת העומר מתירתה מזמן ההקרבה ואילך. וסבר רב נחמן שכך היתה גם דעתו של רבי יוחנן בן זכאי ולא היתה זו תקנה מחודשת שתיקן כזכר למקדש.

ומקשינן:

ומי סבר ליה

רבי יוחנן בן זכאי

כוותיה

דרבי יהודה שכל יום ששה עשר אסור מן התורה?

והא

[והרי]

מפליג פליג עליה?

דתנן: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור.

אמר לו רבי יהודה

[אין כוונת הגמרא לומר שנתדיינו רבי יוחנן ורבי יהודה ביניהם, שהרי רבי יוחנן קדם לרבי יהודה כמה דורות, אלא רבי יהודה בזמנו התייחס בדבריו לשיטת רבי יוחנן בן זכאי]:

מדוע הוצרך רבי יוחנן "לתקן" תקנה זו,

והלא מן התורה הוא אסור, דכתיב: "עד עצם היום הזה"

-

עד עיצומו של יום!

ומקושיתו מוכח שלדעת רבי יוחנן בן זכאי מדאורייתא מותרים משהאיר המזרח, ולא אסרה תורה את יום ששה עשר?!

מתרצת הגמרא:

רבי יהודה הוא דקא טעי

בהבנת דברי רבי יוחנן בן זכאי,

הוא סבר

שרבי יוחנן

מדרבנן קאמר, ולא היא,

אלא איסור

מדאורייתא קאמר.

מקשה הגמרא: סוף סוף היאך אתה אומר דרבי יוחנן מדאורייתא קאמר,

והא "התקין" קאמר?

מתרצת הגמרא:

מאי

לשון

"התקין"

האמור במשנה

, דרש והתקין.

כלומר, לפי שבזמן שהיה המקדש קיים היו אוכלים מן התבואה החדשה מחצות היום ואילך, סבורים היו שיום ששה עשר מותר באכילה, אלא שבזמן הבית יש להמתין להקרבת הקרבן, בא רבי יוחנן ודרש שכל יום ששה עשר אסור מן התורה, דכתיב: "עד עצם היום הזה", ועד ועד בכלל, ועל ידי דרשה זו "תיקן" והעמיד הלכה על תילה.

מתניתין:

משנתנו מבארת כיצד היה סדר נטילת לולב בזמנם שהיו נוטלים אותו גם בשבת של חג.

יום טוב הראשון של חג

הסוכות

שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין

מערב שבת

את לולביהן לבית הכנסת,

לפי שאסור לטלטלו בשבת ארבע אמות ברשות הרבים.

למחרת

בבוקר יום השבת, היו

משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו.

והטעם שהוצרכו להקפיד על כך שיהיה כל אחד נוטל את שלו דוקא,

מפני שאמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון

של חג

בלולבו של חבירו,

שנאמר "ולקחתם לכם" להוציא את השאול, כמבואר לעיל ריש פרקין ובגמרא להלן.

ו

אילו ב

שאר ימות החג,

שלא נאמר בהם דין "לכם",

אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו.

הלכה נוספת מביאה המשנה:

רבי יוסי אומר: יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים, פטור, מפני שהוציאו ברשות.

כלומר, רבי יוסי סבר, שהטועה בדבר מצוה ושגג ועשה דבר שחייבים עליו במזיד כרת, הרי הוא פטור מקרבן חטאת, כיון שהיה טרוד בדבר מצוה, וממהר לעשותה, ומתוך כך טעה ושכח.

גמרא:

ומבארת הגמרא:

מנא הני מילי

שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון של חג בלולבו של חבירו?

דתנו רבנן

: נאמר בתורה [ויקרא כג מ]:

"ולקחתם", שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד,

ואין יוצאים כולם בנטילת האחד.

"לכם", משלכם, להוציא את

הלולב

השאול ואת הגזול.

והיינו, שהקפידה תורה שיהיה הלולב משלו דוקא.

מכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה.

ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, שהיו באין ספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד, שלקחו באלף זוז.

נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לרבי יהושע במתנה.

נטלו רבי יהושע ויצא בו, ונתנו לרבי אלעזר בן עזריה במתנה. נטלו רבי אלעזר בן עזריה ויצא בו, ונתנו במתנה לרבי עקיבא. נטלו רבי עקיבא ויצא

בו והחזירו לרבן גמליאל.

ודנה הגמרא:

למה לי למימר "החזירו"

לרבן גמליאל, וכי מה אכפת לן מה עשה בו רבי עקיבא אחר שיצאו כולם ידי חובתם?

ומבארינן:

מלתא אגב אורחיה קא משמע לן

: שרבן גמליאל נתן להם את הלולב במתנה על מנת להחזיר, ולא לעולם, וקא משמע לן שדי בזה כדי שיחשב הלולב כשלהם לענין דין "לכם", אלא שמחוייבים לקיים את התנאי ולהחזירו לבסוף לרבן גמליאל. וקא משמע לן, כי

מתנה על מנת להחזיר

-

שמה מתנה.

כי הא דאמר רבא: הא לך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו,

אזי, אם

החזירו

-

יצא. אבל

אם

לא החזירו

שלא נתקיים התנאי -

לא יצא.

ומבואר דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה לענין "לכם".

עוד דנה הגמרא:

למה לי למימר שלקחו

רבן גמליאל

באלף זוז?

ומשנינן:

להודיעך כמה מצות חביבות עליהן!

אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: אבא

היתה מצות לולב חביבה עליו עד למאוד, שאפילו בשעת התפילה,

צלויי קא מצלי ביה

היה מתפלל כשהלולב בידו.

מתיבי

[מקשה עליו הגמרא מהא דשנינו בברייתא]:

לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בחיקו ויתפלל,

כיון שטרוד במחשבתו שמא יפלו מידו ויבואו לידי בזיון, ואינו יכול לכוון בתפילתו כראוי.

ולא ישתין בהן מים,

מפני הכבוד.

ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי,

שמא יפלו מידו בתוך שנתו.

ואמר

על כך

שמואל: סכין

שחושש הוא שמא יפול מידו וינזק,

וקערה

מלאה תבשיל שחושש שמא ישפך,

ככר

שחושש שמא יפול מידו וימאס,

ומעות

שחושש שיתפזרו,

הרי אלו כיוצא בהן.

שלא יתפלל כשאוחזן בידו, שלא תטרד כוונתו.

ואם כן קשה, כיצד התפלל אמימר כשהלולב בידו, הרי ודאי היה מקפיד שלא יפול ויפסל, ובמה נשתנה דינו מסכין וכיוצא בזה שאין נוטלים ביד בשעת התפילה שמא תטרד כונתו?!

מתרצת הגמרא:

התם

גבי סכין וכיוצא בזה,

לאו מצוה נינהו

שאין מצוה באחיזתן [ואפילו בתפילין אין מצוה שהרי איירי כשאוחזן בידו ולא כשמונחות כדין],

ו

לפיכך

טריד בהו

ששמירתן עליו לטורח ומשא, וחפץ להפטר מאחיזתן.

אבל

הכא

גבי לולב,

מצוה נינהו,

ושמח הוא לטרוח בשמירתו,

ולא טריד בהו.

תניא, רבי אלעזר בר צדוק אומר: כך היה מנהגן של אנשי ירושלים: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע

ומתפלל ולולבו בידו.

אבל כשהיה

קורא ב

ספר ה

תורה

שצריך לגוללו ולפותחו,

ו

כן כהן בשעה שהיה

נושא את כפיו,

שאינו יכול לאחוז את הלולב בידו אותה שעה,

מניחו על גבי קרקע,

ולאחר מכן חוזר ונוטלו.

היה

הולך לבקר חולים ולנחם אבלים, לולבו בידו.

אבל כשהיה

נכנס לבית המדרש

שאינו יכול לאחוז בידו את הלולב, שמא יטרד מלימודו מחמת אחיזתו, היה

משגר לולבו

לביתו

ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו.

מאי קא משמע לן

בסיפור זה?

להודיעך כמה היו זריזין במצות.

שנינו במשנה:

רבי יוסי אומר, יום טוב

הראשון של חג שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים, פטור מפני שהוציאו ברשות.

אמר אביי

: