סוכה 39b — תלמוד אויף ייִדיש

ובא

לביתו,

ואוכלן

לאותם פירות שחילל עליהן את המעות -

בקדושת שביעית.

כלומר, משתמש בהן להנאות המותרות לעשות בפירות שביעית, כגון, אכילה שתיה סיכה והדלקת הנר.

במה דברים אמורים

שמזון ג' סעודות מותר למסור בידם לכתחילה,

בלוקח מן המופקר.

שראה אותו חבר שליקט אותו עם הארץ את הפירות בשדה הפקר, שלא נשמר בשביעית. דהואיל ולא ראינוהו שעבר להדיא על איסורי שביעית אין אנו חושדים אותו בסכום כה מועט, אולם מעות מרובים מאלו אין נותנים לו, שמא מחמת שהם מרובים תהא עינו צרה בהם להצניעם.

אבל בלוקח מן המשומר,

שהיתה אותה שדה משומרת בגדר ומנעול, הרי אותו עם הארץ נחשד בכך שאינו מפקיר שדהו כמצוות התורה, ומה שמוכר את הפירות מעט מעט שלא כדרך סחורה אין אלא הערמה בעלמא, ולפיכך

אפילו בכחצי איסר

אסור

לקנות ממנו.

מתיב רב ששת: ומן המופקר

רק כדי שיעור

שלש סעודות

מותר ליתן לו

ותו לא?

ורמינהי: הפיגם, והירבוזין, והשיטים, וחלגלוגות, והכוסבר שבהרים, והכרפס שבנהרות, והגרגיר של אפר

[כולם מיני עשבים או קטניות הם],

פטורין מן המעשר

כל השנים, והטעם בזה כפי שיתפרש שאין דרך בני אדם לשומרם ולהחשיבם, ומפקירין אותם לכל. והפקר פטור מן המעשר, דכתיב: "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך", ודרשינן, דוקא בדבר שאין לו חלק ונחלה עמך זיכתה לו תורה מעשר [שהלוים אין להם חלק בירושת הארץ]. אבל הפקר לקט שכחה ופיאה שמופקרים לכל, יש לו חלק ונחלה עמך ולפיכך אינו נוטל מהם מעשר.

ו

כן

ניקחין

עשבים אלו

מכל אדם בשביעית,

ואין לחוש שמא עשו בהם מלאכת איסור בשביעית,

לפי שאין כיוצא בהן נשמר

שאין דרך בני אדם להחשיבם ולשומרם. [עצם זה שדרך להפקירם אין זו סיבה להתירם בשביעית, דקדושת שביעית נוהגת גם בפירות הפקר]. ומכל מקום מבואר, שדבר המופקר נקנה מכל אדם בשביעית לרבות עם הארץ, אף שמוסר לו על ידי כך מעות הקדושות בקדושת שביעית, ולא הגבילו זאת לכדי שיעור ג' סעודות?!

מתרצת הגמרא:

הוא

[רב ששת]

מותיב לה

לההיא קושיא,

והוא

עצמו

מפרק לה

[מישבה]: אכן מה ששנינו שם וניקחין מכל אדם בשביעית,

בכדי מן

[בכדי מזונותיו]

שנו

ולא יותר, והיינו מזון ג' סעודות.

וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכדי מן שנו.

ו

מאי משמע דהאי "מן" לישנא דמזוני הוא?

דכתיב

[דניאל א ה]:

"וימן להם המלך וגו'".

ואיירי שם בעניני סעודה.

מקשה הגמרא:

אי הכי,

שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, מדוע אמרו דין זה רק לגבי אתרוג,

לולב נמי

לא נקנה ממנו, שהרי גם בלולב יש קדושת שביעית וכמו שיתבאר להלן? מתרצת הגמרא:

לולב

זה,

בר ששית הנכנס לשביעית הוא.

כלומר, הרי על כרחך לא גדל הלולב באותם ט"ו יום שבין ראש השנה לחג הסוכות, שהרי קיימא לן דבאילן אזלינן אחר החנטה, וכיון שחנט הלולב בשנה השישית אין בו קדושת שביעית.

מקשה הגמרא:

אי הכי,

גבי

אתרוג נמי בת ששית הנכנסת לשביעית היא,

שהרי האתרוג אף הוא מפירות האילן ויש ללכת בו אחר החנטה?!

מתרצת הגמרא: לא! גבי

אתרוג בתר לקיטה אזלינן.

דחלוק הוא משאר אילנות, ודינו כירק שהלכו בו אחר הלקיטה.

והיינו, משום שטעם החילוק בין אילן לירק הוא, שפירות האילן גדלים על ידי מי הגשמים בלבד, ואחר שיורדים רוב הגשמים דרך האילנות לחנוט פירותיהם ולגדלם על ידי יניקת אותם מים. נמצא שעיקר גידול הפרי נקבע בזמן חניטתו. אבל ירק גדל על כל מים ולא רק על ידי מי הגשמים, נמצא שכל זמן שלא נלקט ועדיין משקים אותו לא נגמר גידולו, ולפיכך נקבעת שנתו לפי זמן לקיטתו. ובזה דומה אתרוג לירק שאף הוא גדל על כל מים, ולפיכך בתר לקיטתו עישורו.

מקשה הגמרא: היאך אתה אומרים שהולכים באתרוג אחר זמן לקיטתו כירק,

והא בין

לשיטת

רבן גמליאל ובין

לשיטת

רבי אליעזר לענין שביעית אתרוג בתר חנטה אזלינן?!

דתנן: אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים, ולירק בדרך אחד.

שוה לאילן בשלשה דרכים: לערלה,

שיש בו דין ערלה כשאר אילנות ולא כירק שלא נאמרה בו הלכה זו.

ו

כן

ל

ענין

רבעי, ולשביעית.

שלענין שביעית אזלינן בו בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטתו.

ו

שווה

לירק בדרך אחד

: