סוכה 11a — תלמוד אויף ייִדיש

ומוסיפה הגמרא:

ובית

נמוך

נמי,

ערום המוציא ראשו ממנו, לא יקרא קריאת שמע,

אף על פי שאין גבוה

הבית

עשרה

טפחים,

כיון דקביע

למקומו -

אוהלא הוא. דלא גרע מקינופות,

שנחשבות כאוהל, אף שאינן גבוהות עשרה טפחים.

לעיל אמרה הגמרא בשם שמואל, שכילה אינה קבועה כקינופות, ומשום כך מותר לישן תחתיה אם אינה גבוהה עשרה. עתה מביאה הגמרא לישנא אחרינא בהבנת דברי שמואל, הסוברת ששמואל אמר את דינו בכילת חתנים דוקא, שאין לה גג רחב טפח למעלה, אלא היא עשויה כנקליטין.

לישנא אחרינא: אמרי לה, אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לישן בכילת חתנים בסוכה, לפי שאין לה גג

[שהרי יש לה נקליטין]

אף על פי שגבוהה עשרה.

אבל שאר כילה, שיש לה גג רחב טפח, אסור לישן בתוכה בסוכה, על אף שהיא אינה קבועה כקינופות.

ומקשה הגמרא:

מיתיבי,

שנינו בברייתא,

הישן בכילה בסוכה, לא יצא ידי חובתו.

והניחה הגמרא, שגם כילת חתנים במשמע.

ומתרצת הגמרא:

הכא במאי עסקינן, ב

כילה

שיש לה גג,

ולא בכילת חתנים העשויה כנקליטין.

ומקשה הגמרא:

תא שמע

ממה ששנינו בברייתא:

נקליטין

הם

שנים,

שני עמודים, היוצאין אחד מראש המיטה, והשני למרגלותיה,

וקינופות

הם

ארבעה

עמודים, הנתונים לארבעת רגלי המיטה.

פירס

סדין

על גבי קינופות, פסולה.

כלומר, היושב בתוכה לא יצא ידי חובתו. אבל אם פירס סדין

על גבי נקליטין, כשרה. ובלבד שלא יהו נקליטין גבוהין מן המטה עשרה טפחים.

ומשמע,

הא

אם היו הנקליטין

גבוהין מן המטה עשרה

טפחים,

פסולה,

כלומר, לא יצא ידי חובתו, ו

אף על פי שאין לה גג.

וקשה לשמואל, המתיר לשבת תחת כילת חתנים אפילו היתה גבוהה עשרה טפחים.

ומתרצת הגמרא:

שאני נקליטין, דקביעי

במיטה יותר מכילת חתנים. ולכן, אם גבוהין עשרה, הם נחשבין כאוהל, על אף שאין להן גג. אבל כילת חתנים שאינה קבועה, ואין לה גג רחב טפח, מותר לשבת תחתיה בסוכה, והיא לא נחשבת כאוהל.

ומקשה הגמרא:

אי קביעי

הנקליטין במיטה,

להוי כקינופות,

שנחשבות כאוהל, גם אם אינם גבוהין עשרה טפחים. ומתרצת הגמרא:

לגבי קינופות,

הנקליטין

לא

נחשבים

קביעי,

ולכן, אם אינם גבוהים עשרה, הם לא נחשבים אוהל להפסיק בין היושב בתוכן לחלל הסוכה. אבל

לגבי כילה,

נקליטין נחשבים

קביעי,

ולכן אם גבוהים עשרה דינם כאוהל.

דרש רבה בר רב הונא: מותר לישן בכילה, אף על פי שיש לה גג

רחב טפח,

אף על פי שגבוהה עשרה

טפחים.

ומקשה הגמרא:

כמאן

אמר רבה בר רב הונא את דבריו, האם

כרבי יהודה, דאמר

להלן במשנה, שאוהל עראי אינו מפסיק בין היושב בסוכה לחלל הסוכה, משום ד

לא אתי אהל עראי, ומבטל אהל קבע.

[ולשיטתו סוכה היא אוהל קבע, דסוכה דירת קבע בעינן, כמבואר לעיל דף ו ב].

דתנן, אמר רבי יהודה: נוהגין היינו לישן תחת המטה

בסוכה

בפני הזקנים,

על אף שהיתה המיטה גבוהה עשרה טפחים, וטעם ההיתר הוא, לפי שהמיטה נחשבת כאוהל עראי, הואיל והרגילות היא להזיזה ממקומה ממקום למקום, ולא אתי המיטה שהיא אוהל עראי, ומבטל את הסוכה, שהיא דירת קבע.

אם כן,

ולימא, הלכה כרבי יהודה,

ומדוע אמר הלכה זו בשם עצמו?!

ומתרצת הגמרא:

אי אמר

רבה בר רב הונא

הלכה כרבי יהודה, הוה אמינא

הייתי אומר,

הני מילי מטה,

הוא דמותר לישן תחתיה, והיא לא נחשבת כאוהל, משום

דלגבה עשויה,

לשכב עליה, ואינה עשויה להשתמש תחתיה כאוהל, ועל כן מותר לישן תחתיה. ואין טעמו של רבי יהודה משום דלא אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע.

אבל כילה, דלתוכה עשויה,

להאהיל על הישן תחתיה,

אימא לא,

ואסור לישן תחתיה, על אף שהיא אוהל עראי. לכן

קא משמע לן

רבה בר רב הונא,

דטעמא דרבי יהודה,

משום

דלא אתי אהל עראי, ומבטל אהל

קבע.

ולכן,

לא שנא מטה, ולא שנא כילה,

מותר לישן תחתיה, משום דלא אתי אוהל עראי ומבטל אוהל קבע.

מתניתין:

המשנה מביאה אופן נוסף של סיכוך בסכך פסול הפוסל את הסוכה:

הדלה

העלה

עליה,

על גג הסוכה,

את הגפן,

שסידר חוטים שבאמצעותם תטפס הגפן ותכסה את גג הסוכה,

ו

כן אם הדלה עליה

את הדלעת, ואת הקיסוס,

שהן צמחים המטפסים,

וסיכך

בהן

על גבה,

הסוכה

פסולה.

כיון שאין מסככין בדבר המחובר לקרקע. והלכה זו למדו חכמים, מהפסוק "חג הסוכות תעשה לך, באספך מגרנך ומיקבך" - בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר, שהן תלושים, ולא מן המחובר.

ואם היה

שם

סיכוך

כשר, שהיה

הרבה מהן,

יותר מן הסכך הפסול, בטל הסכך הפסול בסכך הכשר המרובה ממנו, והסוכה כשרה.

או שקצצן

לגפן, הדלעת, והקיסוס, ועשאן תלושין וכשרים לסיכוך, הסוכה

כשרה.

זה הכלל

בפסולי הסכך:

כל

דבר

שהוא מקבל טומאה, ו

כן דבר ש

אין גידולו מן הארץ,

אין מסככין בו. וכל דבר שאינו מקבל טומאה, וגידולו מן הארץ, מסככין בו.

גמרא:

יתיב

[ישב]

רב יוסף קמיה

[לפני]

דרב הונא, ויתיב וקאמר,

שנה לפניו את הנאמר במשנתנו

"או שקצצן כשרה".

והוסיף רב יוסף:

ואמר רב,

אף שאין צריך לסתור את הסכך כולו, מכל מקום,

צריך לנענע

מעט את הסכך שנתן על גבי הסוכה במחובר. אבל אם לא ינענע מעט את הסכך, לא תהיה הסוכה כשרה על יד קציצה גרידא.

לפי שנאמר "חג הסוכות תעשה לך", ומכאן למדו חכמים, שתעשה הסוכה על ידי מעשה, ולא תעשה מאליה. ולכן, כבר בעת עשייתה, צריך שתהיה ראויה למצות סוכה. אבל אם נעשתה הסוכה בפסול, ולאחר מכן תיקנה תיקון מועט, וכגון, מחובר שקצצו, נמצא שנעשתה מאליה. שהרי בשעת עשייתה לא היתה הסוכה כשרה, וכשהוכשרה, כבר היתה עשויה. אבל אם לאחר קציצתה נענע מעט את הסכך, אפילו שלא סתר את הסכך ממש והניחו שנית, הסוכה כשרה. לפי שהנענוע קרוב לסתירה הוא, ודי בזה.

אמר ליה רב הונא

לרב יוסף, שאמר חידוש זה בשם רב:

הא,

חידוש זה,

שמואל אמרה,

שמואל אמרו, ומדוע אתה אומרו בשם רב?!

אהדרינהו רב יוסף לאפיה,

החזיר רב יוסף פניו מרב הונא בכעס.

ואמר ליה

לרב הונא:

אטו מי קאמינא לך דלא אמרה שמואל?

וכי אמרתי לך שלא אמר שמואל הלכה זו. אכן

אמרה רב, ואמרה

גם

שמואל.

אמר ליה רב הונא

לרב יוסף:

הכי קאמינא לך

כך היתה כוונתי לומר,

דשמואל אמרה, ולא רב!

דרב

לא סבר כך, אלא

אכשורי מכשר

את הסוכה בקציצה לבד, ואינו מצריך לנענע את הסכך. ולא חשש רב לפסול סוכה זו, משום "תעשה ולא מן העשוי", היות וסבר שקציצתו של הסכך היא גמר עשיית הסוכה. ונחשב הדבר כאילו נעשתה כל הסוכה בהכשר.

והפסול של "תעשה ולא מן העשוי", נאמר רק כאשר לא נעשה כלל מעשה בסכך כדי להכשירו. וכגון, החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, שהסיכוך נעשה מאליו, על ידי שחפר בגדיש ויצר חלל בתוכו, ולא עשה שום מעשה בסכך. אבל כאן, שעשה מעשה בגוף הסכך, שקצצו, נחשב הדבר כאילו סיכך את הסכך בהכשר.

והראיה לכך שזוהי שיטת רב:

כי הא דרב עמרם חסידא

[רב עמרם החסיד],

רמא תכלתא

הטיל ציצית

לפרזומא דאינשי ביתיה,

לאנשי ביתו, והיינו, בבגדה של אשתו, וכאשר הטילן, נטל חוט ארוך וכפלו לארבעה חלקים, כך שאם יחתכם, יהיו שמונה חוטים, ו

תלאן, ולא פסק,

לא חתך

ראשי חוטין שלהן

מיד שהטילן בבגד כדי לעשותן שמונה חוטין, אלא תחילה עשה את כל הגדילים והקשרים. ונמצא איפוא, שנעשתה הציצית בפסול, שהרי בשעת קשירת החוטין לא היו אלא חוט אחד ארוך. [והלכה זו של תעשה ולא מן העשוי נאמרה גם בציצית. שנאמר "גדילים תעשה לך"].

ו

אתא

רב עמרם חסידא

לקמיה דרב חייא בר אשי,

ושאלו, האם ציצית זו כשרה.

אמר ליה

רב חייא בר אשי,

הכי אמר רב: מפסקן,

חותך את החוטים לאחר הקשירה,

והן כשרין,

ואינם פסולים משום "תעשה ולא מן העשוי".

אלמא,

סבר רב,

פסיקתן זו היא עשייתן.

ואם כן לדעת רב,

הכא נמי

בסוכה, לא צריך לנענע את הסכך לאחר קציצתו, הואיל ו

קציצתן זו היא עשייתן,

ורואין כאילו נעשתה הסוכה כולה בהכשר.

ומקשה הגמרא: כיון שאנו מדמים את קציצת הסכך לפסיקת חוטי הציצית, אם כן, כמו שבסוכה סבר שמואל שלא אומרים קציצתן זוהי עשייתן, ועליו לשוב ונענע את הסכך כולו, אף בציצית צריכים אנו לומר שדעתו של שמואל היא, שלא תועיל פסיקתן, כי לא אומרים פסיקתן זוהי עשייתן, ואם כן קשה:

ו

כי

סבר שמואל, לא אמרינן

לגבי ציצית

פסיקתן זו היא עשייתן?

והא תני שמואל משום רבי חייא: הטיל

ציצית

לשני קרנות

[כנפות הבגד]

בבת אחת,

שעשה מאותו חוט ארוך ארבעה כפלים ארוכים כשיעור שתי ציציות, ותחב ראשם האחד בכנף זה, וראשם השני בכנף אחר,

ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהן,

כלומר, חתכן באמצע, עד שנעשו שמונה חוטים לכל כנף, הרי אלו

כשרין.

מאי לאו,

מדובר באופן

שקושר

את הקשרים ואת גדילי הציצית,

ואחר כך פוסק,

והן כשרים על אף שנעשו בפסול.

ומוכח, שלדעת שמואל אומרים בציצית פסיקתן זוהי עשייתן. שאם לא כן, יפסלו הציציות משום "תעשה ולא מן העשוי". וקשה, אם כן, מדוע בסוכה לא מכשיר שמואל בקציצת הסכך לחוד.

דוחה הגמרא:

לא

מדובר כאשר פירשת, שקושר את הגדילים ואחר כך חותכן, אלא

שפוסק

את החוטין תחילה,

ואחר כך קושר

את הגדילים. ואם כן, היתה עשייתן בהכשר גמור.

ומקשה הגמרא: אם כדבריך, ש

פוסק

את החוטים,

ואחר כך קושר, מאי למימרא?

מה צורך יש לשמואל להשמיענו דין פשוט זה?!

ומתרצת הגמרא:

מהו דתימא,