סוטה 49b — תלמוד אויף ייִדיש

וחזניא

נהיו

כעמא דארעא

כעמי הארץ,

ועמא דארעא

אזלא ודלדלה,

מתדלדלים ומתנוונים,

ואין שואל ואין מבקש, על מי יש להשען, על אבינו שבשמים.

בעקבות משיחא

בסוף הגלות לפני ביאת המשיח, בזמן שכביכול יראו את עקבותיו,

חוצפא יסגא,

החוצפה תרבה בעולם.

ויוקר יאמיר

יתנשא כראש אמיר,

הגפן תתן פריה, ו

בכל זאת יהיה

היין ביוקר,

כי יהיו הכל עוסקין במשתאות.

ומלכות תהפך למינות,

שיתמכו באפיקורסים ודעותיהם,

ואין תוכחת,

אין אדם שיוכל להוכיחם, כי כולם נכשלו בחטאים, וכשיוכיח איש את רעהו, יאמר לו החוטא, אינך טוב ממני, שגם הנך חוטא.

בית וועד

של חכמים

יהיה ל

בית

זנות,

כי יכלו החכמים, ולא יהיו לומדי תורה, ובית הוועד שעומד מחוץ לעיר יהיה שמם וחרב, ויתגודדו בו בעלי זימה.

והגליל

שהיו בו חכמים וחסידים יותר מבארץ יהודה,

יחרב.

והגבלן -

שם מקום,

ישום.

ואנשי הגבול

הגרים בגבולי ארץ ישראל, [ופירוש נוסף, אנשי גזית הם הסנהדרין],

יסובבו מעיר לעיר

לחזר על הפתחים [או לחזק את המצב הרוחני בעמם]

ולא יחוננו,

לא יתייחסו אליהם.

וחכמת סופרים תסרח,

ויראי חטא ימאסו,

והאמת תהיה נעדרת.

נערים פני זקנים ילבינו,

יביישום ויחפרו פניהם.

זקנים יעמדו מפני קטנים,

לכבדם, כתוצאה מהחוצפה שתרבה בעת ההיא.

בן מנוול אב,

מדבר על אביו דברי נבלה,

בת קמה

לחרף ולגדף

באמה, ו

כן

כלה

קמה

בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו.

פני הדור כפני הכלב,

שיהיו עזי פנים, שלא יתביישו זה מזה, [ויש מפרשים שיהיו דומין ממש לכלב]

הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען, על אבינו שבשמים.

גמרא:

אמר רב לא שנו

שגזרו על עטרות חתנים,

אלא

על עטרות

של מלח וגפרית,

שהיו עושים אותם מגוש מלח שהוא צלול כבדולח, וצובעים אותם בגפרית וצורבים בהם צורות כמו שעושים בכלי זהב וכסף,

אבל

עטרות

של הדס ושל ורד

שקולעים לראש החתן

מותר.

ושמואל אמר אף של הדס ושל ורד אסור,

אבל עטרות

של קנים ושל

צמח ה

חילית

הגדל במים,

מותר.

ולוי אומר, אף של קנים ושל חילת אסור, וכן תני לוי במתניתיה, אף של קנים ושל חילת אסור.

שנינו במשנה,

ועל האירוס.

ומבארינן,

מאי אירוס, אמר רבי אלעזר, טבלא דחד פומא,

פעמון של עינבל אחד, שהיו מצלצלים בו לזמר בבתי המשתה.

רבה בר רב הונא עבד ליה לבריה

הקטן,

טנבורא,

תוף קטן, לתופף עליו,

אתא אבוה

רב הונא אביו של רבה,

תבריה, אמר ליה

לרבה בנו, קולו של התוף

מיחלף בטבלא דחד פומא

ויבואו להכשל ולעשות טבלא שגזרו עליה, לכן במקום התוף

זיל עביד ליה

לבנך הקטן תוף גדול,

אפומא דחצבא,

שיתופף על עור המתוח על פי החבית,

או אפומא דקפיזא,

כלי בגודל שלשה לוגין, שהקול היוצא מהם עב, ואינו דומה שקול הפעמון שגזרו עליו.

שנינו במשנה,

בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות וכו'.

ומבארינן,

מאי עטרות כלות, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, עור של זהב,

עטרה של זהב שמצויירת עליה צורת עיר.

תניא נמי הכי איזהו עטרות כלות, עיר של

זהב. אבל

מותר להיות

עושה אותה כופה של מילת,

כובע צמר לבן לכלה.

תנא, אף על חופת חתנים גזרו,

ומבארינן,

מאי חופת חתנים, זהורית המוזהבות,

טלית בצבע אדום שקבועים בה טסי זהב ומעמידים אותה כמו כיפה,

תניא נמי הכי אלו הן חופת חתנים זהורית המוזהבות,

ואסרו לעשותם מעת שצר טיטוס על ירושלים.

אבל עושה

לחתן,

פפירית

כיפה של חישוקי עץ,

ותולה בה כל מה שירצה,

ואפילו צעיפים יפים וקישוטי זהב.

שנינו במשנה,

ושלא ילמד את בנו יונית.

תנו רבנן כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה,

כשהתקוטטו ביניהם שני האחים הורקנוס ואריסטובלוס, מי מביניהם ימלוך על ישראל,

היה הורקנוס

צר על ירושלים

מבחוץ,

כעזרת חיל רומיים שהביא עמו,

ואריסטובלוס

ישב

מבפנים

במצור.

בכל יום ויום היו משלשלין

אנשי ירושלים

דינרים בקופה

ונטלום מתרומת הלשכה, שתרמו לצורך קניית הכבשים לתמיד. ואנשי הורקנוס היו

מעלין להן

כבשים לצורך הקרבת

תמידין

בעד הכסף שבקופה.

היה שם

בתוך ירושלים

זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יונית, לעז להם

קרא לאנשי הורקנוס שהיו בחוץ

ב

לשון לעז שהיא

חכמת יונית, אמר להן, כל זמן שעוסקים בעבודה

ומקריבים תמידים בבית המקדש,

אין

יושבי ירושלים

ונמסרין בידכם.

כיון ששמעו כך,

למחר,

ואנשי ירושלים

שלשלו להם דינרים בקופה, ו

הם במקום לעלות להם כבשים

העלו להם חזיר. כיון שהגיע

החזיר

לחצי

גובה ה

חומה, נעץ צפורניו בחומה. נזדעזה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה

כי בערה חמת המלך הקב"ה, על חילול שמו.

אותה שעה אמרו, ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יונית,

שמאורע זה בא על ידי אדם שלמד חכמת יונית, ועל ידי החזיר שהעלו בחומה.

ועל אותה שנה

שצר טיטוס בשביל הורקנוס על ירושלים,

שנינו, מעשה ובא עומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר,

שמצוה להביאם ממקום קרוב לירושלים, דכתיב כרמל תקריבו, ודרשינן "כרמל" - כר מלא, דהיינו שיהא הזרע לח, והכר של השבולת מלא ממנו, ואם יביאום ממרחקים, יתייבש ויתמעך הכר ואינו מלא.

ובאותה שנה שצרו חילות טיטוס על ירושלים, החריבו את כל הזרעים סביבות ירושלים, והוצרכו להביא מהמקומות האלו שהיו רחוקים ממנה.

ומקשינן על הא דאמרינן שאסור ללמוד חכמת יונית, ומשמע שהכוונה ללשון יונית שבה דיבר אותו זקן,

איני, והאמר רבי

בטרוניא על המדברים

בארץ ישראל,

ב

לשון סורסי,

שהיא לשון נלעגת,

למה

ידברו בה, והרי לא ראוי לדבר

אלא אי

ב

לשון הקדש אי לשון יונית,

שהוא לשון צח, יון היא הארץ הסמוכה לארץ ישראל, וידברו בלשונם.

ו

כן

אמר רב יוסף

בטרוניא על המדברים

בבבל לשון ארמי, למה

ידברו בה, והרי אין ראוי להם לדבר

אלא או לשון הקדש, או לשון פרסי,

שהיא נאה מארמי, והיא לשון הארץ הסמוכה לבבל. הרי, שאין איסור לדבר בלשון יונית, ואדרבא מעלה היא.

ומתרצינן, שאין קשר בין לשונם לחכמתם. אלא,

לשון יונית לחוד,

שמותר לדבר בה,

וחכמת יונית לחוד,

שאסור ללומדה.

ומקשינן

וחכמת יונית מי אסירא, והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל, מאי דכתיב, עיני עוללה

בבכי

לנפשי מכל בנות עירי,

יש לבכות יותר מכל משפחות העיר, כי

אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות למדו

רק

תורה, וחמש מאות למדו

תורה ו

חכמת יוונית, ולא נשתייר מהם אלא אני כאן, ובן אחי אבא בעסיא,

ומשמע שמותר ללמוד חכמת יונית שהרי אפילו בבית רבן גמליאל למדוה.

ומתרצינן,

שאני בית רבן גמליאל דקרובין למלכות הוו,

והיו צריכים לחכמת יוונית כדי להשתמש בה בקשריהם עם בית המלכות.

וכן מצינו שהתירו להם ללמוד חכמת יוונית מפני שהיו קרובין למלכות,

דתניא, מספר קומי,

הגוזז שער ראשו שלצד הפנים, ומניח בלורית מאחוריו,

הרי זה מדרכי האמורי,

אך ל

אבטולוס בן ראובן התירו לספר קומי

מפני

שהוא קרוב למלכות.

והיה צריך להתנהג בנימוסיהם וגינוניהם בבואו לפני המלכות. וכן

של בית רבן גמילאל התירו להם

ללמוד

חכמת יונית, מפני שקרובין למלכות.

שנינו במשנה,

בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא כלה באפריון,

ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר.

ומבארינן,

מאי טעמא

התירו רבותינו,

משום צניעותא,

שיוצאת וראשה פרוע, ומתביישת שהכל מסתכלין בה.

שנינו במשנה,

משמת רבן יוחנן בטלה החכמה.

תנו רבנן, משמת רבי אליעזר, נגנז ספר תורה,

שהיו סדורות על פיו הרבה הלכות מפי השמועה, בבהירות כאילו כתובות בספר, וכשהסתלק, נגנז ספר תורה זה.

משמת רבי יהושע, בטלה עצה ומחשבה,

שהיה זהיר בדרשות, ובקי בהלכות, ויודע להשיב לאפיקורסים ולהבין כוונותיהם ורמזיהם.

משמת רבי עקיבא, בטלו זרועי

תורה,

שהיה מיוחד בעומק סברא, ויודע לסמוך טעמי ההלכות בתורה שבעל פה, על מדרשי המקראות ואותיות יתרות, ולשונות משתנים במקרא.

ונסתתמו מעיינות החכמה.

משמת רבי אלעזר בן עזריה, בטלו עטרות חכמה,

שהיה חכם ועשיר גדול, ועשירותו היא עטרה לחכמתו

שעטרת חכמים עשרם.

משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה,

שעשה מעשים מופלאים, כפי שהובא בביאור המשנה.

משמת אבא יוסי בן קטונתא, בטלו חסידים, ולמה נקרא שמו אבא יוסי בן קטונתא, שהיה מקטני חסידים.

משמת בן עזאי בטלו השקדנים.

משמת בן זומא בטלו הדרשנין.

משמת רבן שמעון בן גמליאל עלה גובאי

מין ארבה,

ורבו צרות.

משמת רבי הוכפלו צרות.

משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא.

אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תיתני

שבטלה

ענוה, ד

הרי

איכא אנא

שאני ענוותן.

אמר ליה רב נחמן לתנא, לא תיתני

שבטלה

יראת חטא, ד

הרי

איכא אנא,

[עיין רש"י מגילה כ"ח ב'. שרב נחמן היה מחסידי בבל].

הדרן עלך פרק עגלה ערופה וסליקא לה מסכת סוטה