סוטה 44a — תלמוד אויף ייִדיש

ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב

:

מת תופס ארבע אמות לטומאה,

שגזרו חכמים שכל הנמצא בתוך ארבע אמות סמוך למת יהיה טמא, בכדי שלא יתרגלו אוכלי טהרות להתקרב אליו ממש, ויש לחשוש שמא בלא לשים לב יאהילו ידיהם עליו וייטמאו בלא שיהיו מודעים לכך.

ותנא תונא

[וכן שנה התנא] שלנו במשנה הנשנית במסכת טהרות (אהלות פט"ו מ"ח):

חצר הקבר

שלפני המערה,

העומד בתוכה

טהור,

אפילו אם המרחק בינו לבין המת הטמון במערה הוא פחות מארבע אמות.

שלא גזרו חכמים שהמתים שבתוך המערה יטמאו בשטח שמחוץ למערה אפילו בקירוב ד' אמות, כיון שהמערה חלוקה מהחצר, ומחיצותיה ניכרות,

ורק במת המוטל באויר וכגון למעלה אצל גג המערה גזרו רבנן שמטמא ארבע אמות, כדי להרחיק את האדם מלהאהיל על הטומאה, אבל במערה יש היכר.

והוא שיהו בה

בחצר הקבר

ארבע אמות

על ארבע אמות, שרק באופן זה החצר חשובה, ונחשבת כמקום נפרד ממערת הקבר, והעומד בתוכה טהור,

אבל אם היא פחותה מזה, היא בטלה אצל המערה ולא נחשבת להיות מקום לעצמה.

דברי בית שמאי,

בית הלל אומרים

: די שיהיו בה

ארבעה טפחים,

שבכך כבר נחשבת החצר למקום חשוב ונפרד ממערת הקבר.

אבל

במה דברים אמורים

שדי שיהיו בה ארבעה טפחים, דווקא באופן

שפתחה

של החצר

מלמעלה

שאין מדרון עם מדרגות לרדת אל החצר, אלא קופצים לתוכה מלמעלה, וכשעולים מתוכה מטפס ויוצא, ובאופן זה יש פחות חשש שיאהיל על המת,

אבל

אם

פתחה מן הצד

שיש מדרון לרדת אל החצר,

דברי הכל

שצריך שיהיה בה

ארבע אמות

כדי שתחשב מקום נפרד מהקבר.

ומקשינן:

כלפי לייא

[לאן הדברים אמורים?], והרי ההיפך הוא המסתבר:

אדרבה,

אם היה הפתח במדרון

מן הצד,

כיון שלא גזרו חכמים ארבע אמות, אם כן מספיק מחיצות ניכרות גם בחצר של ד' טפחים, והעומד בתוכה טהור,

שאין לנו סיבה לטמאו, שהרי בכדי לצאת מן החצר אינו צריך לטפס ולפשוט זרועותיו עד שיאהיל בכנפיו על חלל הפתח, אלא

מידריד ונפיק

[נשמט ויוצא] בקלות בלא להתקרב לטומאה,

מה שאין כן כשהפתח

מלמעלה,

שצריך לטפס בכדי לצאת מן החצר,

אם החצר הוא רק ארבעה טפחים,

אי אפשר דלא מאהיל

על הקבר תוך כדי טיפוס ויציאה מן החצר.

אלא

כך צריך לומר:

במה דברים אמורים

שדי שיהיו בה ארבעה טפחים, דווקא באופן

שפתחה

של החצר

מן הצד, אבל

אם

פתחה מלמעלה

שצריך לטפס כדי לצאת ממנה, אז צריך שיהיו בה

ארבע אמות

בכדי שהעומד בתוכה יהיה טהור.

ו

מכך שהוצרכה המשנה להשמיע לנו בחצר הקבר שהעומד בתוכה טהור,

משמע ש

הני מילי

[שדברים אלה] שיכול אדם להיות סמוך למת, אמורים ב

חצר הקבר דמסיימא מחיצתא

[שמחיצותה מוגדרות],

אבל מת בעלמא

שאינו נמצא במקום מוגדר בגבולות, בודאי

תפיס

ארבע אמות סביבו,

שאם לא גזרו חכמים על מת בעלמא שתופס ארבע אמות, מדוע היתה צריכה המשנה להשמיע לנו שהעומד בחצר טהור.

אם כן יש סיוע מהמשנה, לדברי רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב, שאמר שמת תופס ארבע אמות לטומאה:

שנינו במשנה: "

מי האיש אשר ארש אשה

ולא לקחה ילך וישוב לביתו" (דברים כ, ז):

תנו רבנן

בברייתא:

"אשר ארס"

-

בין

אחד המארס את הבתולה,

ו

בין

אחד המארס את האלמנה,

ו

בין

אחד

שיש לו

שומרת יבם

שהוא עצמו לא קידשה, אלא מכח אחיו היא באה לו,

ואפילו

היו

חמשה אחין ומת אחד מהם במלחמה

וצריך אחד האחים הנותרים לייבם את אשתו, הדין ש

כולן חוזרין

בשבילה.

ועוד, היה יכול לומר

"לא לקח"

ונאמר

"ולא לקחה"

הרי זה נכתב למעט:

א.

פרט לאלמנה לכהן גדול,

ב.

גרושה וחלוצה לכהן הדיוט,

ג.

ממזרת ונתינה לישראל,

ד.

בת ישראל לממזר ולנתין,

שכל אלה הם עוברי עבירה וחייבים לגרש את נשותיהם, ואינם חוזרים.

והוינן בה:

לימא

ברייתא זו

דלא כ

שיטת

רבי יוסי הגלילי,

דאי

כ

רבי יוסי הגלילי, הא אמר "הירא ורך הלבב"

(שם ח) זה המתיירא מעבירות שבידו,

ואם כן אלו שנשאו נשים בעבירה הרי הם חוזרים מן המלחמה בתור עבריינים?

ומבארינן:

אפילו תימא

[אפשר לומר] שהברייתא כשיטת

רבי יוסי הגלילי,

ובכל זאת, אלו שנשאו נשים אלו שנתמעטו מ"ולא לקחה" אינם חוזרים משום שעברו עבירה,

כיון שבשעת האירוסין עדיין לא עברו על איסור,

כדרבה, דאמר רבה לעולם

אין עבירה בקידושין של כסף ושטר לאשה האסורה לו, ו

אינו חייב

מלקות

עד שיבעול

ויביא את זרעו או את האשה לידי חילול, ואפילו באלמנה לכהן גדול שכתוב "לא יקח", וקיחה היינו קידושין, מחדש רבה שאין עבירה בקידושין,

מה טעם

הדבר?

משום שנאמר בכהן גדול "אלמנה גרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וגו' ולא יחלל זרעו בעמיו" (ויקרא כא, יד - טו), הרי שנאסר ב

"לא יקח" משום "לא יחלל

זרעו

", משום הכי אינו לוקה עד שיבעול,

שהרי אין היא וזרעה מתחללים עד שיבוא עליה.

תנו רבנן

בברייתא:

סדר הכתובים הוא: קודם

"אשר בנה"

ו

"אשר נטע"

ואחר כך

"אשר ארש".

לימדה תורה דרך ארץ

לאדם:

ש

קודם

יבנה אדם בית ויטע כרם, ו

רק

אחר כך ישא אשה

.

ואף שלמה אמר בחכמתו

"הכן בחוץ מלאכתך, ועתדה בשדה לך

(ונצבה בשדה מלאכתך)

אחר ובנית ביתך"

(משלי כד, כז)

"הכן בחוץ מלאכתך"

-

זה בית,

"ועתדה בשדה לך"

-

זה כרם,

"אחר ובנית ביתך"

-

זו אשה

.

דבר אחר

: נדרש הכתוב לענין לימוד התורה:

"הכן בחוץ מלאכתך"

-

זה מקרא,

"ועתדה בשדה לך"

-

זה משנה,

"אחר ובנית ביתך"

-

זה גמרא

, כלומר לתת סברא ולהבין בטעמי המשנה, ולפסוק הלכה כמי.

דבר אחר

:

"הכן בחוץ מלאכתך"

-

זה מקרא ומשנה,

"ועתדה בשדה לך"

-

זה גמרא

"אחר ובנית ביתך"

-

אלו מעשים טובים

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר

:

"הכן בחוץ מלאכתך"

-

זה מקרא ומשנה וגמרא,

"ועתדה בשדה לך"

-

אלו מעשים טובים

כלומר מעלות ומידות ,

"אחר ובנית ביתך"

-

דרוש וקבל שכר,

שאז יכול לדרוש וללמד תורה לאחרים :

שנינו במשנה:

ואלו שאינן חוזרין הבונה בית שער כו',

ורבי יהודה אומר: אף הבונה בית על מכונו אינו חוזר:

תנא

בברייתא:

אם הוסיף בו דימוס

[נידבך, שורה של אבנים],

אחד

יתר על הבית הקודם, או בגובה או בעובי, שוב אינו נקרא "על מכונו", ו

חוזר,

שכבר נקרא בית חדש:

שנינו במשנה:

רבי אליעזר אומר אף הבונה בית לבנים בשרון לא היה חוזר

:

תנא

בברייתא:

מפני שמחדשין אותו פעמים

בשבוע

[בשבע שנים], שאינו מתקיים, ואם כן אין זה בנין של קבע:

שנינו במשנה:

ואלו שאין זזין ממקומן בנה בית חדש וחנכו וכו'

:

תנו רבנן

בבריתא:

כתוב בתורה "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר" (דברים כד, ה)

"אשה חדשה"

אין לי

ללמוד משם

אלא אשה חדשה

שהיא בתולה שנישאה לו, אבל נשא

אלמנה וגרושה

(מאיש אחר)

מנין

שגם הוא בכלל.

תלמוד לומר "אשה" מכל מקום,

לרבות אפילו אשה שאינה בתולה.

אם כן מה תלמוד לומר "אשה חדשה"

למעט,

שדווקא

מי שחדשה לו

בכלל,

יצא מחזיר גרושתו שאין

היא

חדשה לו.

תנו רבנן

בבריתא:

כתוב:

"לא יצא בצבא"

יכול

הייתי לומר שרק

בצבא הוא דלא יצא, אבל יספיק מים ומזון

לאנשי הצבא,

ויתקן הדרכים,

תלמוד לומר "ולא יעבור עליו לכל דבר"

יכול שאני מרבה אף הבונה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארס אשה ולא לקחה

שגם הם לא יעשו דבר,

תלמוד לומר "עליו"

למעט,

שדווקא

עליו אי אתה מעביר

שום עבודה,

אבל אתה מעביר על אחרים.

ומקשינן:

ומאחר דכתב

בקרא

"לא יעבור"

שנפטר מכל שעבוד, אם כן

"לא יצא בצבא" למה לי?

ומתרצינן:

לעבור עליו בשני לאוין,

שאם יוצא לצבא עובר גם על "לא יעבור" וגם על "לא יצא":

מתניתין:

כבר נתבאר לעיל, שהיו שלושה חלקים בדברים שנאמרו אל העם: חלק ראשון, כהן משוח מלחמה אומר וכהן אחר משמיע. חלק שני, כהן משוח מלחמה אומר ושוטר משמיע, ומשנתינו עוסקת בחלק השלישי, ששוטר אומר ושוטר משמיע.

"ויספו השוטרים לדבר אל העם,

ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (שם כ, ח) נחלקו תנאים במשמעות הלשון "הירא ורך הלבב":

רבי עקיבא אומר: "הירא ורך הלבב" כמשמע ו,

שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה

כשמתקשרים לעמוד צפופים שלא יפרידום אויבים

ולראות חרב שלופה,

מפני שנופלת עליו אימה.

רבי יוסי הגלילי אומר: "הירא ורך הלבב", זהו

גם

המתיירא מן העבירות שבידו,

ואפילו עבר רק על דברי סופרים,

וכיון שהירא מעבירות שבידו חוזר,

לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו

הסיבות שבגללן נפטרים מלצאת לצבא, משום בית וכרם וכיוצא בהם,

כדי

שיחזור בגללן,

שלא ידעו הכל שהוא חוזר משום עבירות שבידו ויחשבו שחוזר משום אחת הסיבות האחרות, ולא יתבייש לחזור .

רבי יוסי אומר

: דווקא הירא מעבירות של תורה שבידו, כגון

אלמנה

שנישאה

לכהן גדול,

או

גרושה וחלוצה

שנישאה

לכהן הדיוט,

או

ממזרת ונתינה

שנישאה

לישראל,

או

בת ישראל

שנישאה

לממזר ולנתין, הרי הוא

בכלל

"הירא ורך הלבב"

שחוזר לביתו, אבל משום עבירות שמדברי סופרים אינו חוזר.

"והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם"

ו

כמו כן פקדו שרי צבאות

בעקיבו של עם

בסוף המחנה, שלא יברחו האחרונים,

ששני קצות העם נקראים "ראש",

וכיצד פקדו שרי הצבאות?

היו

מעמידין זקיפין

[בני אדם גבורים ולוחמים]

לפניהם,

לזקוף את הנופלים ולחזקם בדברים: שובו אל המלחמה ולא תנוסו ,

ו

זקיפין

אחרים

מעמידים

מאחוריהם, וכשילין

[כמין קרדומות]

של ברזל בידיהן

כדי לשמור על החיילים שלא ינוסו,

וכל המבקש לחזור

מן המערכה, גורם לכל המחנה שיפול על ידו , לכן

הרשות בידו

של הזקיף

לקפח את שוקיו

.