סוטה 38b — תלמוד אויף ייִדיש

שנאמר

: "

אמור להם

", ודרשינן: "להם" כמו "שלהם", ללמד:

אמירה

, היא אזהרת הכהנים לשאת את כפיהם -

משלהם

[משל כהנים]

תהא!

והילכתא כוותיה דאביי

האומר שאין קוראים "כהן" לאחד.

ולית הלכתא כוותיה דרב חסדא

, האומר שהכהן מקריא.

סימן

למימרותיו הבאים של רבי יהושע בן לוי: א.

מתאוה;

ב.

לברכה;

ג.

דוכן;

ד.

בעבודה;

ה.

כוס;

ו.

מכיר;

ז.

נהנה;

ח.

בעגלה

.

אמר רבי יהושע בן לוי

:

א. מתאוה:

מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים

-

שנאמר

: "

ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם

", הרי שתלה הכתוב את הדבר בבני ישראל להיות ברכת כהנים שימת שמו על בני ישראל, ולא עשאה צורך ישראל, אלא צורך מקום.

ואמר רבי יהושע בן לוי

:

ב. לברכה:

כל כהן שמברך

, הרי הוא

מתברך, ו

כהן

שאינו מברך אין מתברך

-

שנאמר

: "

ואברכה מברכיך

".

ואמר רבי יהושע בן לוי

:

ג. דוכן:

כל כהן שאינו עולה לדוכן

לברך,

עובר בשלשה עשה

:

"

כה תברכו

את בני ישראל".

"

אמור להם

".

"

ושמו את שמי

על בני ישראל".

רב אמר: חוששין שמא בן גרושה או חלוצה הוא

[שהוא חלל, ואין כהונתו עליו].

ולא פליגי

, כי אף רבי יהושע בן לוי סובר, שיש לחוש שמא חלל הוא; ובהכי פליגי:

הא דסליק לפרקים

, שפעמים עולה הכהן לדוכן בחגים ובמועדים.

הא דלא סליק

הכהן אפילו

לפרקים

, כי אז חוששין שמא חלל הוא.

ואמר רבי יהושע בן לוי

: ד. בעבודה:

כל כהן שאינו עולה בעבודה

[אינו עולה לדוכן קודם שיסיים שליח ציבור את "רצה"],

שוב אינו עולה

-

שנאמר

: "

וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד

[אחר כך]

מעשות החטאת והעולה והשלמים

".

מה להלן

בירך אהרן את ישראל

ב

שעת

עבודה

שהרי אחר כך סיים את העבודה,

אף כאן

צריך שיעלה

בעבודה

.

ומקשינן:

איני

[והרי אין הדבר כך], שהרי:

והא רבי אמי ורבי אסי סלקי

[עלו] לדוכן לאחר רצה!?

ומשנינן:

רבי אמי ורבי אסי, מעיקרא

קודם שסיימו רצה

הוו עקרי כרעייהו

[היו עוקרים את רגליהם לעבר הדוכן], ורק

ממטא לא הוו מטו התם

[לא הגיעו לדוכן] עד לאחר רצה.

וכדתני רבי אושעיא

ברייתא:

לא שנו אלא שלא עקר את רגליו

בעבודה,

אבל עקר את רגליו

בעבודה, הרי זה

עולה

.

ותנן נמי

משנה במסכת ברכות:

"העובר לפני התיבה, אם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו", שמא לא יוכל לחזור לתפלתו, לדעת לכוין להתחיל ב"שים שלום", שדעתו מטורפת מאימת הציבור; "ו

אם הבטחתו

[אם בטוח הוא]

שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו

, כי בטוח הוא שאין דעתו מיטרפת מאימת הציבור,

רשאי

" לישא את כפיו.

והוינן בה

[והקשו על זה בבית המדרש]:

והא לא עלה בעבודה

לדוכן!?

אלא דעקר פורתא

[עקר רגליו מעט בעבודה],

הכא נמי

[אף כאן]

דעקר פורתא

.

ואמר רבי יהושע בן לוי

:

ה. כוס:

אין נותנין כוס של ברכה

[ברכת הזימון]

לברך, אלא לטוב עין

, שונא בצע וגומל חסד בממונו.

שנאמר

: "

טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל

".

אל תיקרי

"

יבורך

"

אלא

"

יברך

".

ואמר רבי יהושע בן לוי

:

ו. מכיר:

מנין שאפילו עופות מכירים בצרי העין

, ואין אוכלים משלהם?

שנאמר

: "בני אם יפתוך חטאים אל תבא. אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם. נבלעם כשאול חיים, ותמימים כיורדי בור כל הון יקר נמצא נמלא בתינו שלל. גורלך תפיל בתוכנו כיס אחד יהיה לכולנו", הרי שהכתוב מדבר בצרי עין אוהבי בצע.

ואומר הכתוב: "

כי חנם מזורה הרשת

[דרך ציידים לזרות חטים ושעורים ברשתם כדי שיבואו העופות לאכול]

בעיני כל בעל כנף

", כלומר: צרי העין לחינם מאבדים את מה שהם נותנים על הרשת, כי אף בעלי הכנף מכירין בהם, ואינן נהנין מאותן מזונות.

ואמר רבי יהושע בן לוי

:

ז. נהנה:

כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו

.

שנאמר

: "

אל תלחם את לחם רע עין

ואל תתאו למטעמותיו.

כי כמו שער

[שין קמוצה ועין פתוחה]

בנפשו כן הוא

[מירר והשעיר האוכל בנפשו של צר העין; כי]

אכול ושתה יאמר לך

[צר העין], ולבו בל עמך".

רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין

:

א. "

אל תלחם

את לחם רע עין".

ב. "

ואל תתאו

למטעמותיו".

ואמר רבי יהושע בן לוי

: ח. בעגלה:

אין עגלה ערופה באה, אלא בשביל צרי העין

.

שנאמר

: "וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל, ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל.

וענו ואמרו, ידינו לא שפכו את הדם הזה

ועינינו לא ראו".

וכי על לבנו עלתה, שזקני בית דין

["זקני העיר"]

שופכי דמים הם

, עד שצריכים הם לומר שאין הם כאלו!?

אלא

"ידינו לא שפכו את הדם הזה", היינו:

לא בא לידינו ופטרנוהו

.

"ועינינו לא ראו", היינו:

ולא ראינוהו והנחנוהו

.

ומפרשת הגמרא:

לא

נהרג על ידינו, כש

בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות

, והוצרך ללסטם את הבריות, ונהרג על ידי מי שבא ללסטם ממנו את מזונותיו; וזו היא צרות עין שבאה עגלה ערופה עליה.

לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה

, בלי חבורה שילך הוא עמהם.

אמר אדא אמר רבי שמלאי: בית הכנסת שכולה כהנים, כולן עולין לדוכן

.

ו

למי מברכין?

אמר רבי זירא

: מברכין

לאחיהם שבשדות

.

ומקשינן:

איני

[והרי אין הדבר כן], שהרי:

והתני אבא בריה דרב מנימין בר חייא: עם שאחורי כהנים

שאינם עומדים פנים כנגד פנים

אינו בכלל ברכה

, וכמבואר לעיל לח א; והרי העם שבשדות אינו עומד פנים כנגד פנים והאיך הם מתברכים!? ומשנינן:

לא קשיא

:

הא

דאמר רבי זירא שמברכין לאחיהן שבשדות, היינו באופן זה דוקא,

ד

הרי

אניסי

[אנוסים הם].

הא

דאמרינן בעם שאחורי הכהנים שאינם בכלל ברכה, הוא משום

דלא אניסי

[אינם אנוסים] מלבוא כנגד הכהנים להתברך מהם פנים כנגד פנים, אלא שאין הברכה חשובה עליהם לטרוח בשביל כך.

תו מקשינן:

והתני רב שימי מבירתא דשיחורי

[שם מקום]:

בית הכנסת שכולה כהנים, מקצתן

של הכהנים

עולים

לדוכן,

ומקצתן עונין אמן;

הרי שאין כולם עולים לדוכן.

ומשנינן:

לא קשיא

:

הא

דמקצתן עולים ומקצתן עונים אמן - בכגון

דאישתייר בי עשרה

כהנים מלבד העולים לדוכן, כי אז חשובים הם העשרה להתברך לבדם.

הא

דכולם עולים, בכגון

דלא אישתייר בי עשרה

אם יעלו חלק מהם לדוכן, והיות ואינם חשובים להתברך לבדם, לכן מברכים כולם לעם שבשדות.

גופא: תנא אביי בריה דרב מנימין בר חייא: עם שאחורי כהנים, אינן בכלל ברכה

.

ומבארת הגמרא דהא

פשיטא

, הדין הבא פשוט הוא ואין בו ספק:

אריכי באפי גוצי לא מפסקי

[אדם ארוך אינו הפסק בין הכהנים לבין ישראל גוץ שמאחוריו], שאם כן אין לדבר סוף.

וכן פשוט הוא ש

תיבה

[בימה] שמניחין עליה ספר תורה,

לא מפסקא

[אינה מפסקת] ואפילו גבוהה יותר מקומת אדם ורחבה ויש לה מחיצות, ומשום שתשמיש בית הכנסת היא.

ומה שיש להסתפק הוא:

מחיצה מאי

דינה להפסיק בין ישראל לבין הכהנים?

תא שמע: דאמר רבי יהושע בן לוי

:

אפילו מחיצה של ברזל, אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים

.

איבעיא להו

:

ישראל העומדים מן ה

צדדין

של הכהנים,

מהו

שיהיו בכלל ברכה?

אמר אבא מר בר רב אשי: תא שמע

מהא

דתנן

במסכת פרה:

אם

נתכוון

המטהר את האדם או הכלים שהם טמאי מת -

להזות

ממי פרה

לפניו

,