סוטה 31a — תלמוד אויף ייִדיש

שנאמר

"

במקהלות

[כשנקהלו על הים]

ברכו אלהים ה' ממקור ישראל

", אפילו אותם שבמקור אמן.

והוינן בה: [

והא לא חזו

, הרי העוברים לא ראו קריעת ים סוף, וכיצד אמרו שירה?

ומשנינן:

אמר רבי תנחום: כרס

של אמן

נעשה להן כאספקלריא המאירה, וראו

].

שנינו במשנה:

דרש רבי יהושע בן הורקנוס שלא עבד איוב

אלא מאהבה שנאמר "הן יקטלני לו אייחל", ועדיין הדבר שקול לו אני מצפה או איני מצפה.

והוינן בה: מדוע הדבר שקול?

וליחזי האי

"

לא

"

אי בלמ"ד אל"ף כתיב

"

לא

"

הוא

.

אי בלמ"ד וי"ו כתיב

"

לו

"

הוא?

ומשנינן:

ו

כי

כל היכא דכתיב בלמ"ד אל"ף

, "

לא

"

הוא?

אלא מעתה

"

בכל צרתם לא צר

",

דכתיב בלמ"ד אל"ף, הכי נמי ד

"

לא

"

הוא

, ומשמעו שאינו חושש לצרתם?

וכי תימא הכי נמי?

והכתיב

"

ומלאך פניו הושיעם

"!

אלא

, על כרחך,

משמע הכי ומשמע הכי

, אפשר לפרשו גם כאילו כתוב בוי"ו, והוא הדין כשכתוב בוי"ו אפשר לפרשו כאילו כתוב באל"ף [פיהמ"ש לרמב"ם], ועל כן גם בענין איוב הדבר אינו מוכרע אם עבד מאהבה או מיראה.

תניא: רבי מאיר אומר: נאמר

"

ירא אלהים

"

באיוב, ונאמר

"

ירא אלהים

"

באברהם

בעקידה "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה".

ודרשינן

מה

"

ירא אלהים

"

האמור באברהם

-

מאהבה

.

אף

"

ירא אלהים

"

האמור באיוב

-

מאהבה

.

והוינן בה:

ואברהם גופיה, מנלן

שמאהבה עבד?

ומשנינן:

דכתיב

"

זרע אברהם אוהבי

".

והוינן בה:

מאי איכא בין עושה מאהבה לעושה מיראה

מה ההבדל ביניהם?

ומשנינן:

איכא, הא דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה

.

שזה

העושה מיראה זכותו

תלוי

להגן על צאצאיו רק עד

לאלף דור

.

וזה

העושה מאהבה זכותו

תלוי

עד

לאלפים דור

.

והראיה, ד

הכא

, בעושה מאהבה,

כתיב

"ועשה חסד

לאלפים לאהבי ולשומרי מצותי

".

והתם

, בעושה מיראה,

כתיב

"שומר הברית והחסד לאהביו

ולשומרי מצותיו לאלף דור

". ו"שומרי מצותיו" היינו מיראה.

ומקשינן:

התם נמי כתיב

"

לאוהביו

ולשומרי מצותיו לאלף דור

", ומשמע שגם מאהבה רק לאלף דור?

ומתרצינן:

האי לדסמיך, והאי לדסמיך ליה

.

ה"אלפים" סמוך ל"לאהבי", ואילו האלף סמוך ל"ושומרי מצותיו".

הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרבא

.

חד אמר ליה

לרבא:

אקריון בחלמאי

הקרו לי בחלומי את הפסוק "

מה רב טובך אשר צפנת ליראיך

".

וחד אמר ליה: אקריון

לי

בחלמאי

"

וישמחו כל חוסי בך, לעולם ירננו ויעלצו בך אוהבי שמך

".

אמר להו

רבא:

תרוייכו רבנן צדיקי גמורי

אתון! מר

שהקרו לו "ויעלצו בך אוהבי שמך", עובד

מאהבה

.

ו

אילו

מר

שהקרו לו "אשר צפנת ליראיך", עובד

מיראה

.

הדרן עלך פרק כשם שהמים

--- title: "חברותא - סוטה — פרק שישי - מי שקינא" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02354.html#HtmpReportNum0005L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0005L5" --- פרק שישי - מי שקינא

Оригинал главы פרק שישי - מי שקינא

מתניתין:

מי שקינא לאשתו,

בעל שהתרה באשתו בפני שני עדים, ואמר לה: אל תסתרי עם איש פלוני

! ונסתרה

עמו. הרי -

אפילו

אין עדים שנסתרה, אלא הבעל

שמע

כן

מעוף הפורח,

כלומר, ממי שאין ראוי לסמוך עליו, ודבריו הם כדברי עוף הפורח באויר, כגון עבד ושפחה הפסולים לעדות -

הרי היא אסורה עליו עד שתשתה.

ואם אינו רוצה להשקותה,

יוציא

אותה בגט,

ויתן כתובה.

שאין לה להפסיד כתובתה, כיון שיכול להשקותה,

דברי רבי אליעזר.

וכדבריו בתחלת המסכת 'מקנא על פי שנים ומשקה על פי עצמו', שאין צריך עדות שנסתרה.

רבי יהושע אומר

: אין אשה שותה אלא על פי שני עדים, וכדבריו בתחלת המסכת 'מקנא על פי שנים ומשקה על פי שנים', ולכן לא תצא אשה בעדות מי שאין ראוי לסמוך עליו.

עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה.

עד שישיחו נשים הטוות לאור הלבנה בפריצותה (מוזרות - שוזרות), שאף על פי שאין כאן עדות שנסתרה, ואין בה דין שתיה, בכל זאת, כיון שנושאות ונותנות הנשים אודות פריצותה, מכוער הדבר, ותצא.

קינא לה בעלה ונסתרה, ו

אמר עד אחד: אני ראיתיה שנטמאת

באותה סתירה.

לא היתה שותה.

כי כבר התבררה טומאתה על ידי העד .

ולא עוד, אלא אפילו

היה אותו עד

עבד, אפילו שפחה,

הפסולים לעדות -

הרי אלו נאמנין

שלא תשתה, ו

אף לפוסלה מכתובתה.

אף על פי שבדרך כלל צריך שני עדים להעיד בממון, במקרה זה האמינה תורה לעד אחד שנטמאה, לפי שיש רגליים לדבר, כיון שקינא לה ונסתרה.

וכשם שנאמן לטמאותה, נאמן להפסידה כתובתה.

חמותה,

אם בעלה,

ובת חמותה,

אחות בעלה,

וצרתה,

אשה אחרת הנשואה לבעלה,

ויבמתה,

אשת אחי בעלה שאין לו בנים,

ובת בעלה

מאשה אחרת שהעידו עליה שנטמאת,

הרי אלו נאמנות

.

ולא

אמרנו שנאמנות לענין

להפסידה מכתובתה,

שחמש נשים אלו חזקתן ששונאות אותה וחשודות להעיד עדות שקר לרעתה,

אלא

נאמנות לענין

שלא תשתה

בלבד.

עתה מפרשת המשנה מנין למדנו שעד אחד נאמן להעיד שנטמאת.

שהיה בדין

שלא יהא עד אחד נאמן בה.

שכך היה ראוי לדון:

ומה אם עדות ראשונה,

שנסתרה,

שאין אוסרתה

עדות זו

איסור עולם

אלא עד שתשתה.

בכל זאת,

אינה מתקיימת בפחות משנים,

וכשיטת רבי יהושע לעיל, שצריך שני עדים שנסתרה כדי לאוסרה עד שתשתה.

עדות אחרונה,

שנטמאת,

שאוסרתה איסור עולם,

שמונעת אותה מלשתות, ואסורה על בעלה עולמית,

אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים.

תלמוד לומר "ועד אין בה".

ככתוב (במדבר ה, יג) "ונסתרה והיא נטמאה, ועד אין בה, והיא לא נתפשה".

כל עדות שיש בה.

שכונת התורה כך, ונסתרה והיא נטמאה, אף שעדות גמורה של שנים שנטמאה אין בה, אלא כל עדות שיש בה שנטמאה אפילו אחד ואפילו פסול, אם לא נאנסה, הרי היא אסורה.

קל וחומר לעדות הראשונה מעתה.

כיון שלמדנו שעד אחד נאמן שנטמאת היה ראוי לדון קל וחומר שעד אחד נאמן שנסתרה.