סוטה 18b — תלמוד אויף ייִדיש

ושומרת יבם

וכנוסה

, כלומר, אם יבמה משקה אותה אחר שכנסה, הרי הוא מגלגל עליה שבועה שלא זינתה כשהיתה שומרת יבם, והיא נבדקת על זה. ומפרשת המשנה את אשר שנינו "אמן על האלה, אמן על השבועה", דהיינו: "

אמן

"

שלא נטמאתי

, והוא אמן על השבועה, שבאמירת האמן היא נשבעת בכך שאכן לא נטמאה.

ו

"אמן" ש

אם נטמאתי, יבואו בי

המים, והוא אמן של קבלת האלה על עצמה.

רבי מאיר

מוסיף ו

אומר

[ולא הודו לו חכמים]: "

אמן

"

שלא נטמאתי

, "

אמן

"

שלא אטמא

. כלומר, הרי הוא מגלגל עליה שבועה שלא תיטמא תחתיו בעתיד, ולכשתיטמא, יבדקוה המים ששתתה עכשיו.

הכל

רבי מאיר וחכמים -

שוין

בדין זה,

שאין מתנה עמה לא על קודם שתתארס

, אינו מגלגל עליה שבועה על זנות שקודם אירוסין.

ו

אף

לא על אחר שתתגרש, ותסתר לאחר, ותיטמא, ואחר כך יחזירנה

-

לא היה מתנה עמה

.

זה הכלל: כל שתבעל ולא היתה אסורה לו, לא היה מתנה עמה

, והיות שאם זינתה קודם שתתארס אינה אסורה לו, או אם זינתה אחר שתתגרש אינה אסורה לחזור לו, שהרי לא אסרה תורה להחזיר גרושתו אלא משנישאת לאחר, ולא כשזינתה, לפיכך אינו יכול לגלגל עליה שבועה על מעשי זנות אלו.

גמרא:

אמר רב המנונא: שומרת יבם שזינתה

כשהיא שומרת יבם, ועברה על "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", הרי היא

אסורה ליבמה

, כאשה שזינתה תחת בעלה.

ומפרשינן:

ממאי

, מנין לרב המנונא דין זה?

מדקתני

במשנתנו: "אמן שלא שטיתי

שומרת יבם וכנוסה

", הרי שהוא מגלגל עמה על זנות שזינתה בהיותה שומרת יבם.

ובהכרח ששומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה. כי

אי אמרת בשלמא

שאם אכן זינתה כשהיא שומרת יבם, היא

אסירה

ליבמה,

משום הכי מתנה בהדה

[לכן מגלגל עליה שבועה על אותה זנות], שכן יכול הוא לגלגל עליה שבועה על כל זנות האוסרת אותה עליו.

אלא אי אמרת

שאפילו אם זינתה כשהיא שומרת יבם

לא אסירה

ליבמה -

היכי מתנה בהדה

[איך יכול לגלגל על זנות זו]!?

והתנן

במשנתנו:

זה הכלל: כל שאילו תיבעל ולא תהא אסורה לו, לא היה מתנה עמה!

אלא בהכרח, שאם זינתה בהיותה שומרת יבם הרי היא אסורה ליבמה, ולפיכך מגלגל עליה שבועה על זנות זו.

אמרי במערבא

[בארץ ישראל]:

לית הלכתא כרב המנונא

.

ושמא תאמר,

אלא

, הלוא תיקשי,

הא דקתני

במשנתנו "

שומרת יבם וכנוסה

", ומשמע שהיא אסורה לו אם זינתה, וכדדייקינן!

לא תיקשי: כי יש לומר,

הא מני

, משנתנו בשיטת

רבי עקיבא היא, דאמר: אין קדושין תופסין בחייבי לאוין

[אין קדושין תופסים לאשה שהיא אסורה על המקדש בלאו],

ומשוי לה

לחייבי לאוין,

כי

כמו

ערוה

, שאין בה תפיסת קידושין.

ונמצא לדעת רבי עקיבא, שכל ביאה האסורה בלאו, היא כביאת ערוה [היינו חייבי כריתות שאין תופס בהן קדושין]; ולכן אם זינתה תחת יבמה, הרי היא כאשה שזינתה תחת בעלה שהיא ביאת ערוה. אבל לדעת חכמים החולקים על רבי עקיבא, וסוברים שקדושין תופסים בחייבי לאוין, הרי שאין זנות של יבמה חשובה כערוה שזינתה, ואם כן לשיטתם אינה אסורה על יבמה.

בעי רבי ירמיה

:

מהו שיתנה אדם על נישואין הראשונים

שלו עמה?

כלומר, אדם שגירש את אשתו, ושוב החזירה, וקינא לה, ונסתרה בנישואין אלו, האם יכול הוא - כשמשקה הוא אותה - לגלגל עליה שבועה שלא זינתה תחתיו בנישואין הראשונים, שהרי אם אכן זינתה תחתיו, הרי היא אסורה לו לעולם ואף לאחר שגירשה? ועוד בעי רבי ירמיה:

על

זנות היבמה בשעת

נישואי אחיו

, שאת אשתו ייבם,

מהו

שיתנה היבם שכנסה, כי אם אכן זינתה תחת אחיו, הרי היא אסורה אף ליבם, לפי שהסוטה נאסרת גם על הבועל גם על הבעל, וגם על היבם?

תא שמע

ראיה שמתנה הוא על שני אלו, ממה ששנינו במשנתנו:

זה הכלל: כל שתיבעל ולא תהא אסורה לו, לא היה מתנה עמה

.

הא

אם

אסורה

היא לו,

הכי נמי דמתנה!

והרי נשים אלו אסורות לו אם אכן זנו, ואם כן יכול הוא להתנות על כך.

ומסקינן: אכן

שמע מינה

שיכול להתנות על מעשי זנות אלו.

שנינו במשנה:

רבי מאיר אומר: אמן שלא נטמאתי

, אמן שלא אטמא:

תניא

:

לא כשאמר רבי מאיר

[לא עלתה על דעתו של רבי מאיר כשאמר] "

אמן שלא אטמא

",

שאם תיטמא

בעתיד,

מים בודקין אותה

כבר

מעכשיו

.

אלא לכשתיטמא

, אז ה

מים

ששתתה עכשיו,

מערערין אותה

[חוזרין לה לתוך גרונה],

ובודקין אותה

.

בעי רב אשי

:

מהו שיתנה אדם על נישואין האחרונים?

כלומר, האם לדעת רבי מאיר, שהוא מתנה על העתיד, יכול הוא גם לגלגל על זנות שתזנה לכשיגרשנה, ויחזור וישאנה?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

האם נאמר:

השתא, מיהא, לא אסירא ליה?

כלומר: בנישואין שהיא נשואה לו עתה לא תיאסר עליו, ואינו יכול להתנות על איסור של נישואין אחרים.

או דילמא: זימנין דמגרש לה, והדר מהדר לה

[פעמים שהוא מגרש אותה ושוב מחזיר אותה]?

כלומר, כיון שאם יגרשנה ותחזור אליו תיאסר עליו, הרי זה בכלל: כל שתיבעל ותהא אסורה לו - מתנה עמה.

תא שמע

ראיה ממשנתנו, שיכול הוא להתנות על נישואין אחרונים:

דהרי שנינו:

הכל שוין, שלא היה מתנה עמה לא על קודם שתתארס, ולא על אחר שתתגרש ותיסתר לאחר ותיטמא, ואחר כך יחזירנה, לא היה מתנה

.

הרי משמע:

הא

להתנות לכש

יחזירנה ותיטמא, הכי נמי ד

אליבא דרבי מאיר -

מתני

.

ומסקינן: אכן

שמע מינה!

תנו רבנן

:

נאמר בפרשת סוטה: "

זאת תורת הקנאות

", ומשמע: תורה אחת לכל הקנאות, שבכולן יעשה לה כתורה הזאת -

מלמד: שהאשה שותה

פעם אחת,

ושונה

לשתות שוב אם קינא לה בעלה ונסתרה פעם שניה לאחר השתייה הראשונה, ומפרש לה הגמרא ואזיל.

רבי יהודה אומר

: הואיל ונאמר "

זאת

", הרי זה מיעוט, ללמדנו "זאת ולא אחרת",

שאין האשה שותה, ושונה

.

אמר רבי יהודה: מעשה והעיד לפנינו נחוניא חופר שיחין

[חופר בורות להכניס מים לעולי רגלים בשדות ובדרכים],

ש

כך קיבל:

האשה שותה, ושונה!

וקיבלנו עדותו

רק

בשני אנשים

[בשני בעלים], שגירשה הראשון או מת אחר ששתתה, והלכה ונישאת לאחר וקינא לה השני ונסתרה, ומשום שריבתה התורה "תורת הקנאות".

אבל לא באיש אחד

[בבעל אחד], שהוא אינו יכול להשקותה שוב, ומשום שמיעטה התורה: "זאת".

וחכמים אומרים

[היא שיטה שלישית]:

אין האשה שותה ושונה, בין באיש

[בעל]

אחד, בין בשני אנשים

[בעלים].

ומקשינן:

ו

ל

תנא קמא נמי

, כיון שלפי דעתו אפילו באיש אחד היא שותה ושונה,

הכתיב

"

זאת

", ומה זה בא למעט!?

ו

עוד תיקשי ל

רבנן בתראי

[חכמים האחרונים, היא השיטה השלישית]

נמי

, כיון שלפי דעתם אף בשני אנשים אין היא חוזרת ושותה,

הא כתיב

"

תורת

", ומה זה בא לרבות!?

אמר

פירש

רבא

:

באיש

[בעל]

אחד ובועל אחד

, שקינא לה בעלה שנית מאותו אדם -

דכולי עלמא

, כל שלשת התנאים -

לא פליגי, דאין האשה שותה ושונה

.