שבועות 46b — תלמוד אויף ייִדיש

ואמר

הנוטל: כלים אלו,

לקוחין הן בידי,

לפי שקניתי אותם ממנו - אינו נאמן, ואפילו בשבועה.

ולא אמרן

שאינו נאמן לומר לקוחין הם בידי,

אלא

כאשר -

א. מדובר

בבעל הבית שאינו עשוי למכור כליו. אבל,

אם

בעל הבית העשוי למכור

את

כליו

-

נאמן

לומר הנוטל 'לקוחין הם בידי'! כיון שמסתמא קנאם מידי בעל הבית.

ב.

ו

אף בבעל הבית

שאין עשוי למכור את כליו, נמי לא אמרן

שאינו

נאמן

לומר לקוחין הם בידי,

אלא

כאשר נטל

דברים שאין דרכן

של הדברים

להטמין

אותם תחת כנפי הבגד.

וכיון שהוא הטמין, מוכח שנטלן שלא כדין, ומשום כך מסתיר את החפצים האלו.

ולפיכך, בהצטרף שני החסרונות הללו אצל הנוטל, א. שנטל מבעל הבית שאינו עשוי למכור, ב. שנטל דברים שאין דרך להטמינם - אינו נאמן!

אבל,

אם נטל

דברים שדרכן להטמין

תחת כנפי הבגד -

נאמן.

כיון שנהג כדרך שבני אדם נוהגין, ולא ניכר מתוך מעשיו שנטל שלא כדין.

ג.

ו

כלים

שאין דרכן להטמין,

[ונתבאר לעיל שאם הטמינם אינו נאמן]

נמי לא אמרן

שלא נאמן מחמת שהטמינם, אלא כאשר הנוטל הוא

איניש דלא צניע,

כלומר, שדרכו להלך בשוק כאשר חפצים מגולים בידיו, ואינו נוהג להצניעם. וכאן, כשהצניע את החפצים שנטל, הרי מוכח שלא כדין נטלם, ומשום כך הצניעם.

אבל,

כאשר הנוטל הוא

איניש דצניע,

ודרכו להצניע חפציו, הריהו נאמן לומר לקוחין הם בידי. כיון ש

היינו אורחיה

זוהי דרכו להחזיק את חפציו כאשר מוצנעים הם אצלו. ואם כן, אין לראות בהצנעתו, שנוטל את הכלים שלא כדין.

ד.

ולא אמרן

שאין הנוטל נאמן [אף כאשר אין בעל הבית עשוי למכור כליו, ואף כאשר אין דרך הדברים להצניעם, ואף כאשר הוא, אין דרכו להצניע חפצים],

אלא

כאשר

זה,

בעל הבית,

אומר שאולין

הן אצל הנוטל. שלא מכרתים לו אלא השאלתים לו.

וזה

הנוטל

אומר לקוחין

הם בידי, ולא שאולים.

אבל ב

אם טוען בעל הבית

גנובין

הם, שגנבת אותם ממני,

לאו כל כמיניה,

אין בעל הבית נאמן. משום ש'

לאחזוקי איניש בגנבי'

להחזיק את האיש כגנב -

לא מחזקינן!

ה.

ולא אמרן

שאין הנוטל נאמן לומר בכל אלו, לקוחין הם בידי,

אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר.

וטוען בעל הבית שהשאילם לו ולא מכרם. ובאופן זה אינו נאמן. כיון שמוכח שכלים אלו, שאולין הם אצלו. ולא מכורין.

אבל,

אם מחזיק הנוטל,

דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר, נאמן

הנוטל - אף שטמונים הם. ואף שהוא איניש דאינו צניע.

ואין בעל הבית יכול לטעון כנגדו, השאלתים לו.

ומביא רב יהודה ראיה לדבריו:

דשלח רב הונא בר אבין

: מי שמחזיק בידו

דברים העשוין להשאיל ולהשכיר.

והתובע הרוצה להוציא ממנו את אותם הכלים, טוען שהשאילם לו. והוא, המחזיק

אמר: לקוחין הם בידי

-

אינו נאמן!

כי הא דרבא אפיק זוגא דסרבלא [רבא הוציא מספרים של סורקי בגדים],

וספרא דאגדתא

[וספרי אגדה] -

מיתמי.

לפי שטען התובע שהשאיל לאביהם את הכלים הללו, ואף הביא עדים שהם היו שלו. והוציאם רבא מידי היתומים, משום שהיו הדברים האלו,

דברים העשוין להשאיל ולהשכיר.

ומוכח מכך שאביהן של היתומים לא היה נאמן לטעון לקוחין הם בידי, אפילו בשבועה. שאם כן היה נאמן, היינו טוענין אנחנו ליתמי, שלקוחין הדברים על ידי אביהם, ופוטרים אותם.

ומוכח שדברים העשויין להשאיל ולהשכיר - אין המחזיק בהם נאמן לטעון לקוחין הם בידי.

אמר רבא

: הדין ששנינו לעיל שהנגזל נשבע ונוטל, אינו אמור דוקא כלפי הנגזל שרק הוא יכול להישבע וליטול.

אלא

אפילו שומר

הבית שראה את הגזילה -

נשבע

על כך, ודי בשבועתו של השומר, על מנת להוציא את הדברים מידי הגזלן.

וכן

אפילו אשתו של שומר נשבעת!

בעי רב פפא: שכירו,

פועל קבוע אצל בעל הבית.

ו

כן

לקיטו

שהוא פועל זמני, ושניהם דרים בבית בעל הבית אך אין הם אחראים על חפציו.

מאי?

האם אף הם יכולים להישבע כנגד הגזלן ולהוציא מידו?

ומסיקה הגמרא:

תיקו!

אמר ליה רב יימר לרב אשי: טענו

בעל הבית לגזלן

ב

טענה: לקחת ממני

כסא דכספא,

כוס של כסף ששוויה רב.

מאי?

האם גם כלים יקרים כאלו, נאמן התובע ליטול בשבועה?

ענה לו רב אשי:

חזינא, אי

בעל הבית

איניש דאמיד הוא, או

ש

איניש דמהימן הוא

וכיון שכך

דמפקדי אינשי גביה,

מפקידים אנשים אצלו כלים יקרים וסומכין עליו מחמת מהימנותו, הרי ש

משתבע ושקיל. ואי לא

אם אינו אמיד ואינו מהימן ומופקד על נכסי אחרים -

לא!

שנינו במשנתנו:

נחבל, כיצד?

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו

שצריך הנחבל להישבע על מנת להוציא דמי חבלתו מן החובל -

אלא

אם היתה

במקום

בגופו,

שיכול לחבל בעצמו.

ומשום כך יתכן שהוא חבל בעצמו. ועל כן אינו נוטל את דמי החבלה - אלא בשבועה.

אבל,

אם היתה החבלה

במקום שאינו יכול לחבל בעצמו, נוטל שלא בשבועה!

שואלת הגמרא:

ו

גם אם היתה החבלה במקום שאינו יכול לחבול בעצמו, מדוע נוטל שלא בשבועה,

ניחוש דלמא בכותל נתחכך,

ועל ידי כך נחבל, ולא על ידי החובל?

והתירוץ:

תני רבי חייא,

מדברת משנתנו באופן שהיתה החבלה כך:

היו מעידין אתו שנכנס לתוך ביתו שלם, ויצא חבול כגון

שעלתה לו נשיכה בגבו, ובין

[או בין]

אצילי

[מרפקי]

ידיו.

ואין אפשרות לתלות שחבלה זו נגרמה על ידי החיכוך בכותל. ובאופן זה נוטל שלא בשבועה!

ומקשה הגמרא:

ודלמא אחר עביד ליה

חבלה זו ולא מי שהוא תובע?

והתירוץ:

דליכא אחר

אלא הוא! שנינו במשנתנו:

וכשנגדו חשוד

על השבועה

ואפילו שבועת שוא.

ושואלת הגמרא:

מאי אפילו שבועת שוא?

והתירוץ:

לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא

אלו החשודן על

הנך,

על השבועות הללו המוזכרות במשנה, שבועת העדות ושבועת הפקדון -

דאית בהו כפירת ממון,

שהנשבע שבועות אלו, מלבד מה שנשבע שבועת שקר, הריהו כופר בממון. שהרי הכופר בשבועת העדות,

[כלומר, שנשבע לחברו שאינו יודע להעיד לו עדות. ומתוך כך מפסיד מחברו ממון. וכן הכופר בפקדון, כלומר, שתובעו חברו על ממון שהפקיד אצלו והוא כופר בו ונשבע על כך ומפסידו ממון] -

הרי שלא רק הנשבע בשבועות אלו לשקר, חשוד ולא ישבע בשנית,

אלא אפילו

חשוד על

הא

על שבעות שוא [כגון הנשבע על אבן שהיא זהב, זוהי שבועת שוא] -

נמי

פסול הוא לשבועה. על אף

דכפירת דברים בעלמא הוא

, ולא הזיק ממון אלא נשבע סתם, שוב

לא מהימן

החשוד מחמת שבועה זו.

ואם כן, שואלת הגמרא:

ליתני נמי,

שאף החשוד על שבועת בטוי פסול לשבועה [כגון שנשבע שיאכל, או שנשבע שלא יאכל ועבר על שבועה זו].

ומתרצת הגמרא:

כי קתני

במשנה החשוד על השבועה, היינו

שבועה

כזו

דכי קא משתבע,

בשעה שנשבע, ידוע לו לנשבע כי

\-

בשקרא קא משתבע

[כגון שבועת העדות, שבשעה שנשבע יודע שיכול הוא להעיד, ובכל אופן נשבע שאינו יודע עדות.

ובשבועת הפקדון, יודע הוא שהפקדון אצלו, ובכל אופן נשבע שאינו אצלו. וכן בשבועת שוא יודע שעל שקר הוא נשבע].

אבל שבועת בטוי דאיכא למימר

שבשעה שנשבע

ד

אכן

בקושטא

באמת

קא משתבע,

ואין כונתו לשקר בשבועתו, שהרי יכול לקיים ולעשות את אשר נשבע. ואילו רק אחר כך יצרו הטעהו לעבור על שבועתו. ושבועה כזו שאין היא שקר מתחילתה -

לא קתני

במתניתין, ואף אם עבר עליה - עדיין אין הוא חשוד על השבועה! אך קשה:

תינח

כאשר נשבע שבועת ביטוי להבא. כלומר נשבע

"אוכל" ו

[או]

"לא אוכל"

שכאשר נשבע, יתכן שהיה בדעתו לקיים את שבועתו.

אך כאשר נשבע על שעבר

"אכלתי" ו

[או]

"לא אכלתי",

שהרי כבר בשעה שנשבע יודע הוא שנשבע לשקר -

מאי איכא למימר?

מדוע לא הוזכר במשנה שנחשד הוא על ידי שבועה זו?