שבועות 42a — תלמוד אויף ייִדיש

אמר ליה

הלווה:

ו

כי

לא פרעתיך

חוב זה, על ידי שנתתי לך עבורו סחורה של

מאה קבי

עפצי

[חומר לעיבוד עורות]

דקיימי

[אשר היה מחירם]

בשיתא שיתא?

ששה זוזים?

[כל קב מחירו ששה זוזים, ונמצא שפרעתיך באותם מאה קבי עפצי סך של שש מאות זוז שהייתי חייב לך]

אמר ליה

המלוה:

לאו! בארבעה ארבעה

זוזים

הוו קיימי

כל קב מאלו העפצים.

ולכן, גם לדבריך שנתת לי העפצים, הרי לא פרעת לי אלא בשווי ארבע מאות זוז, ועדיין הנך חייב לי מאתים.

אתו תרי סהדי

להעיד על מחיר העפצים כמה היה שוה בשעה שנתנו לו, ואמרו:

אין, בארבעה ארבעה

זוזי לכל קב

הוו קיימי!

ונמצא, שפרע רק ארבע מאות. ועומד המלוה ותובע את המאתים שנותרו בחובו. ואילו הלווה אומר פרעתיך הכל. ואמנם, אם לא פרעתיך בעפצים, פרעתיך במעות. ומכל מקום פרעתיך הכל!

אמר רבא

: אין הלווה נאמן כעת לומר פרעתיך הכל כיון ש

הוחזק כפרן!

שהרי הכחישו שני עדים את טענתו שפרע עפצי בשיווי ששה זוזים לקב.

וכיון שהוחזק כפרן, שוב איננו נאמן לטעון "פרעתי" בחוב ממון זה, וזוכה התובע כדין, וישלם הלוה את יתרת המאתים.

אמר רמי בר חמא

: לא הוחזק כפרן בכהאי גונא כי

הא אמרת

-

כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה,

וזה הלוה לא היה מוטל עליו לזכור באיזה אופן פרעו, אלא זכר את ענין הפירעון בכללותו. ולא ירד לפרטים.

ולכן, בשעה שתבעו אמר מחיר משוער וסבור היה שכך הוא השער [כיון שבכל אופן עיקר הפירעון - על ידי העפצים הוא].

אמר

ליה

רבא: קיצותא דתרעא

קביעות שער המכירה

מידכר דכירי אינשי

ונמצא ששיקר בטענתו [כיון שהוכחש על ידי עדים] ולכן הוחזק כפרן לממון זה.

ההוא דאמר ליה לחבריה: הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך

שאתה חייב לי

והא שטרא

לראיה על חובך.

אמר ליה

הנתבע:

פרעתיך

בפני עדים

! אמר ליה

התובע: הנהו זוזי שפרעת לי -

סיטראי נינהו,

עבור פירעון חוב אחר שהיית חייב לי קיבלתים ממך. ואילו את החוב שבשטר זה - עדיין לא פרעת.

אמר רב נחמן: איתרע שטרא,

נפסל כוחו של השטר לגבות חוב זה. היות והודה המלוה בפירעון כל שהוא ואינו נאמן לומר "לא פרעת אלא סיטראי נינהו".

רב פפא אמר לא איתרע שטרא

, שהרי לא הודה המלוה בפירעון שטר זה.

ומקשה הגמרא:

לרב פפא

הסובר שלא איתרע שטרא,

מאי שנא

מקרה זה

מההוא דאמר ליה לחבריה

-

הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך

בהלואה

והא שטרא

לראיה על חובך.

אמר ליה

הנתבע:

לאו אתורי יהבת לי?

האם כסף זה לא נתתו לי כדי שאקנה בו שוורים כדי לשוחטם ולמכור בשרם ונחלוק בריוח?

ו

עוד טען לו חבירו: לא זו בלבד שנתת לי הכסף כדי שאקנה בו שוורים, אלא

אתית ואיתיבת אמסחתא.

באת וישבת במקום שמקצבים את הבשר ומוכרים אותו לקונים

וקבילת זוזך

מדמי מכירת בשר השוורים!

ואמר ליה

התובע:

הנהו

זוזי שנטלתי מדמי הבשר לא לקחתים עבור השקעתי בשוורים אלא

סיטראי נינהו,

עבור חוב אחר שהיה לי עליך נטלתים,

ואמר רב פפא: איתרע שטרא.

אותו שטר שנכתב על הכסף שניתן עבור קניית השוורים - הורע. ואין צריך הנתבע לפרוע.

וקשה, ומאי שנא לעיל במלוה דסבר רב פפא דנאמן התובע לטעון הנהו סיטראי נינהו?

ומתרצת הגמרא: שאני

התם

-

כיון דקאמר

הנתבע

אתורי יהבת לי

והודה לו התובע שנתן לו את המעות עבור רכישת השוורים. וכן אמר לו

ומתורי שקלת,

ממעות מכירת הבשר לקחת, וגם על כך הודה לו התובע, אלא שטוען שנטל את דמי בשר השוורים בפרעון חוב אחר, וכיון שכך -

איתרע

שטרא.

אבל

הכא

בשטר חוב הרי אף על פי שהודה המלוה בפירעון,

אימור סיטראי נינהו

, ובעבור פירעון חוב אחר הודה. שהרי אין כל הוכחה שעבור חוב זה היה הפירעון.

מאי הוי עלה

על מחלוקת רב נחמן ורב פפא בטענת סיטראי?

רב פפי אמר: לא איתרע שטרא

לא הורע השטר אם הודה בו המלוה ואמר שסיטראי הוא

! רב ששת בריה דרב אידי אמר: איתרע שטרא!

והלכתא

-

איתרע שטרא!

והני מילי

דאיתרע שטרא ואין המלוה נאמן, הוא רק היכן

דפרעיה

הלוה למלוה

באפי

סהדי,

אלא ש

לא אידכר ליה שטרא,

שלא הזכיר הלוה למלוה שיש לו שטר אצלו, ועליו להחזירו - ורק באופן זה אינו נאמן. כיון שיש עדים שפרעו כדין.

אבל,

פרעיה בין דידיה לדידיה

בינו לבין עצמו ללא עדים, נאמן המלוה.

כי

מיגו

, מתוך

דיכול

המלוה

למימר לא היו דברים מעולם

ולא נפרע חובי כלל,

יכול נמי למימר

שפירעון זה שפרעת לי -

סיטראי נינהו,

ואילו השטר שבידי טרם נפרע.

ו

דין זה הוא

כ

מעשה

דאבימי בריה דרב אבהו

שפרע חובו שלא בפני עדים ולא נטל שטרו, ולאחר מכן טען המלוה שנפרע ממנו עבור חוב אחר והיה נאלץ לפורעו שנית.

ההוא

לוה

דאמר ליה לחבריה,

המלוה לו:

מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרענא!

נאמן אתה עלי כל זמן שאתה אומר שלא פרעתיך ולא קיבלת ממני, ואילו אני לא אוכל לומר כנגדך שפרעתיך.

ואמר לו זאת בשעת ההלואה ובנוכחות עדים, כדי שתהיה לנאמנות זו תוקף.

אזל

הלווה

פרעיה

לחובו

באפי סהדי.

וכעת טוען המלוה שלא נפרע, וטוען שהוא נאמן על כך, מכח הנאמנות שהאמינו הלוה בשעת ההלואה ובנוכחות עדים.

אביי ורבא דאמרי תרוייהו

נאמן המלוה אפילו נגד עדות שני העדים שפרעו, כי

הא הימניה!

ונאמנות זו גוברת על עדות העדים, לפי שזוהי משמעות נאמנותו, שרק הוא יהיה נאמן על הפירעון. למעט אפילו עדים, שלא יהיו נאמנים כמותו.

מתקיף לה רב פפא: נהי

אמנם

דהימניה

הלוה למלוה

טפי מנפשיה,

יותר ממה שהאמין את עצמו. שהרי אמר לו מראש שכל עוד יאמר המלוה שלא פרע - יהיה נאמן כנגדו.

אולם

טפי מסהדי

-

מי הימניה!?

הלוא אין במשמעות דבריו לתת למלוה נאמנות מוחלטת אפילו יותר משני עדים - הלכך פטור מלפורעו שנית.

ההוא

לוה

דאמר ליה לחבריה

המלוה לו:

מהימנת לי כבי תרי

כשני בני אדם

כל אימת דאמרת לא פרענא. אזל

הלוה

, פרעיה באפי תלתא

בפני שלשה. וכעת טוען המלוה שלא פרעו.

אמר רב פפא: כבי תרי הימניה, כבי תלתא לא הימניה,

שהרי נתן תוקף לנאמנותו של המלוה רק כשניים ולא יותר. ולכן כאשר ישנם שלשה האומרים שלא כמו המלוה - נאמנים השלשה כנגד המלוה. שהרי הוא המלוה, אינו נאמן אלא רק כשנים.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: אימור דאמרי רבנן דאזלינן בתר רוב דעות

ותינתן עדיפות למספר רב יותר של דעות בני אדם, ונאמין לשלשה יותר מאשר לשניים -

הני מילי

רק

לענין אומדנא

, כלומר, כאשר רוצים לאמוד ולשום ערכו של חפץ כמה הוא שוה, ומעט בני אדם אומרים ששוה כך ואילו הרוב אומרים ששוויו הוא אחר,

הרי

דכמה דנפישי

מרובים -

בקיאי טפי.

יותר מסתבר שערך הדבר הוא כדעת הרוב.

אבל לענין עדות,

כאשר האמין הלוה את המלוה כשני עדים,

מאה כתרי ותרי כמאה.

ואין זה תלוי במספר האנשים האומרים שפרע או לאו, אלא תלוי בכח הנאמנות שנתנה התורה לעדים!

ובזה אין חילוק בין תרי למאה. ומשום כך, ברגע שהאמין הלוה את המלוה כשנים, הרי שנתן לו כח נאמנות של שני עדים ואין הבדל בין שנים לשלשה.

לישנא אחרינא: ההוא

לוה

דאמר ליה

לחבריה

המלוה -

מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא.

אזל

הלוה

ופרעיה באפי תלתא.

אמר רב פפא:

כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה!

מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע

-

תרי כמאה ומאה כתרי.

אבל,

ואי אמר ליה

הלוה למלוה: נאמן אתה עלי

כבי תלתא, ואזל

ו

פרעיה הלוה באפי בי ארבעה

שוב לא נאמן המלוה.

כי

כיון דנחית

הלוה

ל

מספר של

דעות,

כלומר למספר בני אדם שרק כמספר זה הוא מאמין את המלוה, הרי לא האמינו כעדים, שהרי בעדים אין נפקא מינה בין שנים לשלשה, ודקדק הלווה במנין הדעות. ונתן לטענת המלוה תוקף של שלש "דעות" בלבד -

נחית לדעות!

ולפיכך, אם פרעו בפני ארבע "דעות", עדיפי ארבעת הדעות על השלשה. ואין המלוה נאמן כנגדן.

שנינו במשנתנו:

אין נשבעין על טענת חרש

שוטה וקטן. ואין משביעין את הקטן.

ודנה הגמרא: מאי טעמא אין נשבעין על טענתן?

אמר קרא

בפרשת מודה במקצת

"כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור

ונקרב בעל הבית אל האלהים [לשבועה] "

ודרשינן מכאן, שרק נתינת איש גדול מחייבת שבועה ולא נתינת איש קטן,

ו

משום ש

אין נתינת קטן

נחשבת

כלום!

ולכן, גם אם יטען הקטן טענת ברי [ודאי] שנתן לרעהו הלואה או פקדון [ואפילו יטען זאת אחר שיגדיל] והלה יודה לו במקצת, לא יתחייב הנתבע שבועה, משום שהנתינה שנתן לו הקטן, אינה כלום.

עוד שנינו במשנה:

אבל נשבעין לקטן ולהקדש!

ומקשה הגמרא:

והא אמרת רישא

-

אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן?!

אמר רב

: הסיפא, האומרת שנשבעין לקטן, מדובר בה

ב

אופן ש

בא

הקטן ותובע

ב

כח

טענת אביו.

כגון, שבא יורש קטן, וטוען שאביו נתן לנתבע הלואה או פקדון. וכיון שבנתינת אביו אין חיסרון של נתינת קטן, ועתה הקטן בא ותובע מכח ירושת אביו, לפיכך חייב הנתבע להישבע על טענתו.

ואילו הרישא מדברת בבא הקטן בטענת עצמו, על דבר שהוא נתן, ועל כך אין הנתבע נשבע, לפי שאין נתינת קטן נחשבת לכלום.

ו

זה שהסיפא אומרת שנשבעין על טענת קטן הבא בטענת אביו, בשיטת

רבי אליעזר בן יעקב היא.

אבל לפי רבנן, אין נשבעים על טענת קטן בכל ענין, אפילו בא בטענת אביו.

דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע

שבועת מודה במקצת

על טענת עצמו,

ולא על טענת התובע.

כיצד

נשבע על טענת עצמו?

אמר לו

הלוה לבנו של המלוה, מבלי שתבעו הבן:

מנה לאביך בידי, והאכלתיו פרס.

לויתי מאביך מאה, והחזרתי לו רק חמישים [שהם חלק מהתביעה, כמו פרוסה הנפרסת מן הככר השלם], ועדיין חייב אני חמישים,

הרי זה נשבע

שבועת מודה במקצת.

וזהו שנשבע על טענת עצמו!

[ולכן, לפי רבי אליעזר בן יעקב, חייבים להשבע גם על תביעת קטן הבא בטענת אביו, שהרי לא גרעה תביעת קטן מאשר מודה במקצת הנשבע על טענת עצמו, בלא שיש כלל תובע, ובכל זאת נשבע עליה. ולכן, גם טענת קטן מכח נתינת אביו, מחייבת שבועה].

וחכמים אומרים

: אין אדם נשבע לעולם על טענת עצמו, שהרי

אינו אלא כמשיב אבידה,

שהודה מבלי שיתבע,

ופטור.

דהיינו, תיקנו חכמים שהמוצא מציאה, ומחזירה לבעליה, אם יתבע המאבד את המוצא בטענה שהיה באבידה יותר מאשר החזיר לו המוצא, לא ישבע המוצא, מפני תיקון העולם. כי אם יצטרך המוצא להישבע, הוא לא יחזיר אבדה.

והוא הדין לגבי הנשבע על טענת עצמו, אם נחייב שבועה את המודה במקצת מעצמו, שוב לא יודה אפילו על מקצת.

ולכן, לפי חכמים, גם על טענת קטן אין נשבעים. כיון שאין ממש בטענת קטן, והרי זה כאילו שאין תובע כלל, ופטור הוא משבועה מפני תיקון העולם, ולכן יש להעמיד את משנתנו בשיטת רבי אליעזר בן יעקב.

ודנה הגמרא:

וכי רבי אליעזר בן יעקב, לית ליה,

אינו סובר את התקנה שתקנו חכמים, ש

משיב אבדה פטור,

משבועה מפני תיקון העולם?

אמר רב

: רבי אליעזר בן יעקב מדבר

בשטענו

יתום

קטן,

ולפיכך לא נחשבת הודאתו במקצת טענתו של הקטן כמשיב אבידה, כיון שלא מעצמו הודה, אלא רק לאחר שתבעו הקטן. אך יחד עם זאת, עדיין הוא נחשב כמי שנשבע על "טענת עצמו" כי אין תביעת קטן [ואפילו בא בטענת אביו], מחייבת שבועה מצד טענת הקטן.

ומקשה הגמרא: קטן!? איך יתכן להעמיד את דברי רבי אליעזר בן יעקב, בשטענו קטן?

והאמרת: אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן?!

ומתרצת הגמרא:

לעולם

מדבר רבי אליעזר בן יעקב בטוענו

גדול.

ואמאי קרו ליה "קטן",

כמו שאומרת הגמרא שמדובר ב"קטן הבא בטענת אביו"? - משום

דאפילו גדול, לגבי מילי דאבוה

-

קטן הוא!

דהיינו, על אף שגדול הוא, כיון שאינו בקי בעניני אביו, נחשבת תביעתו כתביעת קטן, שאינו בקי בטענותיו, ולכן החשיב רבי אליעזר בן יעקב את שבועת הנתבע כנגד טענה שכזאת, כמי ש"נשבע על טענת עצמו".

אולם יחד עם זאת, לדעתו, אין המודה במקצת לטענה זו נחשב כ"משיב אבדה", כיון שבכל זאת באה הודאתו רק אחר תביעתו של גדול.

ותמהה הגמרא:

אי הכי,

שמדובר בגדול הבא בטענת אביו, מדוע מחשיב רבי אליעזר בן יעקב את הנשבע על טענה זו כנשבע על

"טענת עצמו"?

הלוא תביעת הגדול

, "טענת אחרים" היא!?

ומבארת הגמרא, שכך היתה כוונתו של רבי אליעזר בן יעקב לומר: לפעמים אדם נשבע על

טענת אחרים והודאת עצמו.

והוא נקט בלשונו "פעמים שנשבע על טענת עצמו", משום שחיוב השבועה באופן הזה, שגדול תובעו בטענת אביו, אינו מכח טענת התובע כשלעצמה, אלא מחמת הודאתו של הנתבע.