שבועות 40a — תלמוד אויף ייִדיש

ומוכיחה הגמרא:

תדע

, שחוץ מהתובע ליטרא זהב, שרק שם התביעה היא בדוקא, כל משנתנו דנה היכן שתובעו שוה,

דקא תני

ב

סיפא

של משנתנו:

דינר זהב

יש

לי בידך, אין לך בידי אלא דינר כסף

[או]

וטריסית

[או]

ופונדיון

[או]

ופרוטה

[כל אלו מיני מטבעות הן] -

חייב,

משום

שהכל מין מטבע אחת הן!

ומכאן מוכיחה הגמרא:

אי אמרת בשלמא שוה

תובעו,

משום הכי חייב,

כיון שמודה בחלק משווי הדינר.

אלא אי אמרת דוקא

קתני,

אמאי חייב

להישבע? והרי אם תבעו דינר זהב דוקא והודה לו בדינר כסף דוקא, אין הודאתו ממין הטענה!? אלא בהכרח, שמשנתנו מדברת בתובעו "שוה" ולא בתובעו "דוקא". ומוכח כרב.

אמר רבי אלעזר

: אין זו ראיה לרב! כי לעולם משנתנו מדברת בשתבעו דוקא ולא בתבעו שוה,

אולם, במקרה זה, שתבעו דינר זהב והודה לו בדינר כסף, מדובר

בשטענו בדינר מטבעות.

כלומר, שלא טענו את משקל הדינר, אלא את המטבע הטבועה בדינר. ולפיכך, כשהודה לו בדינר של כסף או בטריסית וכדומה, היתה הודאתו במטבע של דינר כסף או כל מטבע אחרת. והודאה זו נחשבת כהודאת ממין הטענה. כיון שהטענה וההודאה מתייחסין למין אחד - למטבע. והמטבעות, מין אחד הם.

וקא משמע לן

תנא דמתניתין,

דפרוטה בכלל מטבע איתא!

ולכן חייב כשהודה בפרוטה.

דיקא נמי

יש לדייק גם שהנידון במשנתנו הוא כאשר תובעו מטבעות זהב ולא את ערך הזהב, [ולפיכך כאשר הודה במטבע של דינר כסף הרי זו הודאה ממין הטענה של מטבע הזהב,]

דקתני

בטעם הדין שחייב שבועה -

שהכל מין מטבע אחת הן!

וכיון שכך, אין חילוק בין מיני המטבעות, והכל נחשב למין אחד לטענה ולהודאה.

ומקשה הגמרא:

ורב

שהעמיד דברי משנתנו בתובעו "שוה", אמאי קתני "שהכל מין מטבע אחת הן", והלוא מדובר בתובעו שוה, ומשום כך הרי שההודאה והתביעה ממין אחד הן לענין שווין, ולא משום שהן מין מטבע אחד?

ואילו מדברי המשנה "שהכל מין מטבע אחד" מוכח שבדוקא מדובר. ומשום כך צריכה המשנה להסביר שמטבעות דינם שונה משום שהכל מין מטבע אחת, וקשה לרב? ומתרצת הגמרא: רב פירש את דברי המשנה "שהכל מין הטבע" שהכונה בזה היא:

שהכל "דין" מטבע אחת,

והשמיענו תנא דמתניתין שאפילו לפרוטה, הפחותה שבמטבעות, יש דין הודאה לחייבו שבועת מודה במקצת,

ודנה הגמרא להוכיח כשמואל:

ורבי אלעזר

שהעמיד דברי הסיפא של משנתנו כדעת שמואל שב"דוקא" מדובר,

לימא מדסיפא כשמואל מתרץ

את דברי המשנה דדוקא קתני, והמדובר הוא בטוענו בדינר מטבעות,

הרי שה

רישא

"שתי כסף לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה פטור"

נמי כשמואל סבירא ליה

דדוקא קתני. וברישא, הפטור הוא רק משום שפרוטת הנחושת שהודה בה, לא היתה ממין שתי הכסף שטען עליה התובע. אבל אם היה תובעו שוה שתי כסף היה חייב שבועה, וכיון שפטור מוכח כשמואל דדוקא קתני במשנתנו.

ודוחה הגמרא:

לא! סיפא

בהכרח מדובר בתבעו ב

דוקא, דקתני "שהכל מין מטבע אחת",

והמשנה עצמה ציינה שבדוקא קתני.

אבל ה

רישא

יכולה להיות או

כרב או כשמואל

כיון שאין הכרח מן הרישא להעמיד כאחד מהם.

כשמואל אפשר להעמיד - כמו שנתבאר. וכרב אפשר להעמיד שטוענו ברישא שוה, ומה שפטור הוא, משום שסובר רב שצריכה הטענה שתהא לכל הפחות שתי כסף ופרוטה. ולכן כיון שאינו תובעו אלא שני כסף - פטור.

[הגמרא להלן מביאה להוכיח כרב או כשמואל, האם שתי הכסף המוזכרים במשנה מתייחסים לטענה שצריכה להיות [כולל ההודאה והכפירה] שתי כסף - כדברי שמואל, או ששתי הכסף הינם רק הכפירה אך הטענה בכללותה צריכה להיות יותר משתי כסף - וכדברי רב]

תא שמע

: [ברייתא זו שנויה היא בתוספתא]

דינר זהב

-

זהוב

[דינר זהב הטבוע בתור מטבע] יש

לי בידך.

והנתבע אומר:

אין לך בידי אלא דינר כסף

-

חייב

משום שהכל מין מטבע אחד!

ומדייקת הגמרא מלשון הברייתא:

טעמא דאמר ליה זהב זהוב

משום כך חייב. דודאי כונתו למטבע

והכל מין מטבע אחד, הא

אם אמר

סתמא

דינר זהב כגון זה השנוי במשנתנו, הרי שנתכוין ל

שוה

דינר זהב. וזהו ש

קאמר ליה

התובע לנתבע

.

וכיון שמוכח מסיפא דמתניתין שדנה ב"שוה", הרי שהרישא גם כן בשוה שתי כסף דנה. והא דפטור הוא משבועה - היכן שטוענו שתי כסף והודה בפרוטה, - הוא משום שלא תבעו אלא שתי כסף בלבד. ומוכח כדברי רב שכדי להתחייב בשבועה צריכה התביעה להיות בשתי כסף ופרוטה, כדי שתהיה הכפירה בשתי כסף!? ומוכח דלא כשמואל.

אמר רב אשי: הכי קאמר

תנא דברייתא זו:

לא דיברה הברייתא בטוענו ואומר לו דינר זהב זהוב יש לי בידך. אלא כונת הברייתא היא לומר, ש

כל האומר דינר זהב,

הרי הוא

כ

אילו

אומר

ותובע

דינר זהב זהוב דמי,

ולא טען לו אלא דינר זהב.

והיינו, שעל אף שתבעו דינר זהב - אין כוונתו לזהב, אלא לדינר זהב הטבוע בתור מטבע. ולכן אם הודה לו בדינר כסף הוי ממין הטענה, שהכל מין מטבע אחד הן.

ואם כן, אין להוכיח כרב, כיון שאף ברייתא זו דיברה בטוען "סתמא" ולא במפרש שדינר טבוע טובעו. ומשנתנו, אף היא ב"סתמא" מדברת. ומה שפטור המודה בפרוטה, מטעם אחר הוא.

עוד מביאה הגמרא להוכיח:

תני רבי חייא לסיועיה לרב

: תבעו המלווה:

סלע לי בידך.

ענה לו הלוה:

אין לך בידי אלא סלע חסר

פחות

ב' כסף

-

חייב

שבועה כיון שמודה במקצת

.

אבל אם אמר אין לך בידי אלא סלע

חסר מעה

אחת -

פטור

. משום שלא כפר בשתי מעות כסף! ומוכח כדברי רב שצריכה הכפירה, לבד מההודאה, להיות שתי כסף.

אמר רב נחמן בר יצחק אמר שמואל: לא שנו

שאין שבועה בפחות מטענת שתי כסף

אלא

כאשר ההתחייבות באה

בטענת מלוה והודאת לווה,

שהיא שבועת מודה במקצת.

אבל,

כאשר ישנה

טענת מלוה ו

לא הודאת לוה אלא הלוה מכחיש וכופר הכל, אבל ישנה

העדאת עד אחד

כדברי המלוה, המחייבת את הלווה שבועת התורה [שבועת עד אחד] כדי להכחיש את דברי העד, הרי ש

אפילו לא טענו

המלוה

אלא בפרוטה חייב

להישבע! וכל הדין שצריכה הטענה להיות בשתי כסף לשמואל ובשתי כסף ופרוטה לרב, לא נאמר - אלא בשבועת מודה במקצת.

מאי טעמא?

-

דכתיב: "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת",

ודרשינן:

לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם

עד אחד לבדו, לחייב עונשין על עבירות מן התורה.

אבל קם הוא ל

חייב

שבועה!

ותניא: כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה

ושני עדים מחייבין אפילו פרוטה. שהרי עדים מחייבים אותו ממון, ואפילו שוה פרוטה - ממון הוא. ולכן גם עד אחד מחייבו שבועה על פרוטה.

ואמר רב נחמן אמר שמואל: טענו

שחייב לו

חטין ושעורין והודה לו באחד מהן

בחיטין או בשעורין -

חייב

שבועת מודה במקצת!

אמר לו רבי יצחק: יישר, וכן אמר רבי יוחנן

כמוך! ודנה הגמרא: מכך שהזכיר רבי יצחק רק את רבי יוחנן ולא הזכיר שגם ריש לקיש הצטרף והסכים לו -

מכלל

, האם נאמר ונוכיח,

דפליג עליה ריש לקיש.

שהרי היה רבי יצחק משתתף בשיעורו של רבי יוחנן יחד עם ריש לקיש, והיה יודע אם נחלק על רבי יוחנן אם לאו?

ודוחה הגמרא: אין להוכיח כן.

איכא דאמרי

: מכך שלא הזכיר את דברי ריש לקיש הוא משום ש

מישהא הוה שהי ליה

ריש לקיש

ושתיק ליה

עד שהיה רבי יוחנן גומר כל דבריו ורק אז היה משיב וחולק עליו. ובתוך כך יצא רבי יצחק מבית המדרש ולא שמע את דעתו של ריש לקיש. ויתכן כי אחר שסיים רבי יוחנן את דבריו - הסכים עמו.

ואיכא דאמרי: מישתא הוה שתי ליה

ריש לקיש שתה מים באותו הזמן שאמר רבי יוחנן דין זה

ושתיק ליה

משום שהיה באמצע שתייתו בבית המדרש, ולכן לא היה יכול רבי יצחק להביא ראיה משתיקתו.

לימא מסייע ליה

לרב נחמן אמר שמואל שאמר כי אם טענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם - חייב.

והראיה היא מכך:

טענו חטין והודה לו בשעורין פטור ורבן גמליאל מחייב.

כיון שלדעת רבן גמליאל אין צורך שתהא ההודאה ממין הטענה.

ונדייק מדברי רבנן הפוטרים:

טעמא דטענו חטין והודה לו בשעורין

הוא דפטור. אבל,

הא

אם תבעו גם

חיטין ו

גם

שעורין והודה לו באחד מהן, חייב!?

ומוכח כדברי רב נחמן אמר שמואל.

ודוחה הגמרא:

לא!

אין זו ראיה לדבריו. אלא

הוא הדין דאפילו

תבעו

חיטין ושעורין

והודה לו באחד מהם

נמי פטור,

והאי דקמיפלגי

רבנן ורבן גמליאל

ב

תבעו

חיטין

והודה לו בשעורין, ולא נחלקו בתבעו חיטין וגם שעורין, כדי

להודיעך כחו דרבן גמליאל

שמחייב שבועה אפילו אין ההודאה ממין הטענה כלל.

תא שמע

[לדבריו של רב נחמן אמר שמואל]:

טענו כלים וקרקעות,

הרי

שאם הודה בכלים וכפר בקרקעות.

או הודה

בקרקעות וכפר בכלים

-

פטור,