טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
שבועות 25b — תלמוד אויף ייִדיש
שבועות 25b פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — שבועות 25b
תו הוינן בה:
לימא
רב שמואל,
בפלוגתא
דרבי יהודה בן בתירא ורבנן, קמיפלגי
.
דתנן
לקמן [כז א]: ה
נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל
-
פטור
. וכן הנשבע
לקיים את המצוה ולא קיים
אותה -
פטור
, זאת על אף
שהיה בדין
שהנשבע לקיים את המצוה ולא קיים
שיהא חייב, כדברי רבי יהודה בן בתירא
-
דאמר רבי יהודה בן בתירא
: הנשבע לקיים את המצוה, חייב בקרבן על ביטול שבועתו
מקל וחומר
-
ומה אם
הנשבע לדבר
הרשות, שאינו
מושבע עליה מהר סיני
לעשותה,
הרי הוא חייב עליה
כשנשבע לעשותה, ולא עשאה.
הנשבע לקיים
מצוה שמושבע עליה מהר סיני, אינו דין שיהא חייב עליה
גם משום שבועתו?
אמרו לו
חכמים:
לא!
אין זה קל וחומר. כי
אם אמרת בשבועת הרשות
שחייבים עליה, היינו משום
שכן עשה בה
הכתוב
לאו כהן,
שיכול לישבע לעשות וגם שלא לעשות.
תאמר בשבועת מצוה, שכן לא עשה בה
הכתוב
לאו כהן,
שהרי אינו יכול לישבע שלא לעשות מצוה, לכן גם כשנשבע לקיים את המצוה, לא חלה שבועתו. שהרי נאמר "להרע או להיטיב", ומשמע דבר שיש בו לאו והן.
נימא, רב
דמחייב על שבועה לעבר אפילו כשאינה בלהבא
דאמר כרבי יהודה בן בתירא
שאין צריך שהשבועה תוכל לחול ב"לאו והן", ולכן גם אין צריך שתוכל לחול בלהבא ולעבר.
ושמואל דאמר כרבנן
, שצריך שהשבועה תיתכן ב"לאו והן", ולכן הוא אינו מחייב על שבועה לעבר כאשר אי אפשר שתהא בלהבא?
ודחינן:
אליבא דרבי יהודה בן בתירא, כולי עלמא לא פליגי
שחייבים על שבועה לעבר גם כשאינה בלהבא. כי
השתא
, "
לאו והן
"
לא בעי
רבי יהודה בן בתירא, למרות שהוא מפורש בפסוק "להרע או להיטיב". "
להבא ולשעבר
" שאינו מפורש בפסוק [שיש בכלל שבועה לשעבר], מי
בעי!?
כי פליגי
רב ושמואל,
אליבא דרבנן: שמואל
סבר
כרבנן
, שצריך שתהא השבועה ב"לאו והן", והוא הדין שצריך שתהא "להבא ולשעבר".
ורב
סבר:
כי לא מחייבי רבנן
בשבועה שאינה
ב
"
לאו והן
", זה משום
דכתיב
"
להרע או להיטיב
"
בהדיא, אבל
"
להבא ולשעבר
",
דמריבויא דקראי אתו,
כל השבועה על שלעבר אינו מפורשת בפסוק אלא היא נלמדת מדרשא [כמבואר במשנה בדברי רבי עקיבא],
מחייבי
רבנן בשבועה לעבר אפילו כשאינה בלהבא. ולכן, הנשבע שזרק פלוני צרור לים, הוא חייב למרות שהוא אינו יכול לישבע שפלוני יזרוק.
מתיב רב המנונא
לשמואל: תנן לקמן [כט ב]: מי שאמר
לא אכלתי היום
או
ולא הנחתי תפילין היום
ואמר לו חבירו:
משביעך אני
שהנך אומר אמת
! ואמר: אמן!
הרי הוא
חייב,
אם היה זה שקר, כאילו היה נשבע בעצמו.
בשלמא
מה שחייב על מה שנשבע "
לא אכלתי
היום", ניחא, שהרי שבועה זאת
איתיה ב
"
לא אוכל
", שיכול לישבע גם על להבא שלא יאכל היום.
אלא
מה שהוא חייב על שבועת "
לא הנחתי
תפילין היום", קשה:
מי איתיה ב"לא אניח",
וכי הוא יכול לישבע על להבא שלא יניח תפילין היום, והרי זו שבועה לבטל את המצוה? וקשיא לשמואל, הסובר ששבועת ביטוי אינה אלא כאשר תיתכן גם בלהבא?
ומתרצינן:
הוא
רב המנונא עצמו
מותיב לה, והוא
גם
מפרק
[מתרץ]
לה
:
לצדדין קתני.
אמנם השבועה ש
לא אכלתי
היא שבועת ביטוי
ל
חייב עליה
קרבן
, אך השבועה ש
לא הנחתי
תפילין אינה שבועת ביטוי להתחייב עליה קרבן, אלא רק
ל
חייב עליה
מלקות,
משום שנשבע שבועת שקר.
מתיב רבא
לשמואל מהא דתנן לקמן [כט א]:
איזו היא שבועת שוא
[שלוקין עליה אך אין חייבים עליה קרבן] -
נשבע לשנות את
הדבר
הידוע ל
כל
אדם
, כגון אם
אמר
בשבועה
על עמוד של אבן שהוא של זהב
.
ואמר עולא: והוא שניכר לשלשה בני אדם
לפחות, שאותו עמוד הוא של אבן, רק אז נחשב הדבר למפורסם והוי שבועת שוא.
ומדייק רבא:
טעמא דניכר
הדבר לשלשה בני אדם, לכן הוא עובר משום שבועת שוא.
הא לא ניכר
לשלשה בני אדם,
עובר משום שבועת ביטוי,
וחייב קרבן.
ואמאי!? הא
שבועה כזאת אינה בלהבא, שהרי
אינו
יכול להשבע על עמוד של אבן ש
יהא של זהב!?
ומתרצינן:
הוא
, רבא,
מותיב לה, והוא מפרק לה
: וכך צריך לדייק במשנה -
ניכר
העמוד שהוא של אבן,
עובר משום שבועת שוא
, הא
לא ניכר, עובר משום שבועת שקר
.
אמר אביי: ומודה רב באומר לחבירו
"
שבועה שאני יודע לך עדות
"
ואשתכח
[התברר]
דלא ידע ליה
עדות,
דפטור
משום שבועת ביטוי
הואיל וליתיה בכלל
"לאו והן", שהרי אם ישבע "
שאיני יודע לך עדות
" לא יתחייב עליה משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות [ויש לה גדרים מיוחדים, שצריך דוקא שיכפור לו בבית דין ושיהא ראוי להעיד], ולכן גם אם נשבע שהוא יודע לו עדות אינו חייב משום שבועת ביטוי. ובא אביי להשמיענו, כי למרות שרב אינו סובר ששבועת ביטוי צריך שתהא ב"להבא כלעבר", אך הוא מודה שצריך שתהא ב"לאו והן".
הנשבע לחבירו "
ידעתי
לך עדות", או שנשבע "
לא ידעתי
לך עדות" [שאינה שבועת העדות ראה הערה ] הדבר תלוי ב
מחלוקת
שבין רב ושמואל.
רב מחייב, שהרי ישנו ב"לאו והן" שיכול לישבע "לא ידעתי" וגם "ידעתי". ושמואל פוטר, משום שאינו בלהבא, שאינו יכול לישבע לחבירו שאדע לך עדות או שלא אדע לך עדות, שהרי אין הדבר בידו שידע לו עדות בעתיד. וגם אין בידו שלא ידע לו עדות, שלפעמים נודע לאדם דבר בלא כוונה.
וכמו כן הנשבע לחבירו "
העדתי
לך" או "
לא העדתי
לך", תלוי הדבר ב
מחלוקת
רב ושמואל. שאינו בלהבא, לפי שאינו יכול לישבע שיעיד לחבירו בעתיד בבית דין, או שלא יעיד, כי בכך הוא נשבע לקיים את המצוה או לבטלה, שהרי אדם מצוה לבא ולהעיד לחבירו עדות שהוא יודע לו.
והוינן בה:
בשלמא לשמואל, דאמר: מילתא דליתיה בלהבא לא מחייב עליה
גם כשהוא נשבע
לשעבר, להכי אפקה רחמנא לשבועת
עדות מכלל שבועת ביטוי,
שכתבה התורה פרשה מיוחדת לשבועת העדות, למרות שחייבים עליה קרבן חטאת כמו בשבועת ביטוי, כי לולי כן, לא היינו מחייבים את הנשבע לחבירו שאינו יודע לו עדות מצד שבועת ביטוי, שהרי שבועה זו אינו בלהבא, שאינו יכול לישבע שלא ידע לו עדות בעתיד, שזה אינו בידו, ולכן היתה צריכה התורה לחדש פרשה מיוחדת של שבועת העדות.
אלא לרב
, שמחייב משום שבועת ביטוי אפילו כשאינו בלהבא,
למאי הלכתא אפקה רחמנא
את שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי, וכתבה עליה פרשה מיוחדת, והרי בכלל שבועת ביטוי היא?
ומתרצינן:
אמרוה רבנן קמיה דאביי
לתרץ את דעת רב, שלכן כתבה התורה את פרשת שבועת העדות, כדי
לאיחיובי עליה תרתי.
שאם הנשבע היה ראוי להעיד לו, וכפר לו בפני בית דין, הוא יתחייב בשני קרבנות, האחד משום שבועת ביטוי, והשני משום שבועת העדות.
אמר להו
אביי: לחייב
תרתי, לא מציתו אמריתו!
כי לעולם לא יתחייב אלא קרבן אחד.
דתניא
: נאמר בפרשת קרבן עולה ויורד, שנכללו בה שלשה ענינים, שבועת העדות, טומאת מקדש וקדשיו, ושבועת ביטוי, [ויקרא ה ה] "והיה כי יאשם
לאחת מאלה
". ואנו דורשים: כי יאשם
לאחת
, לאחת משלשת הפרשיות הכתובים בפרשת קרבן עולה ויורד [שבועת העדות, שבועת ביטוי, וטומאת מקדש וקדשיו],
אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו שתים!
שאי אפשר לחייב על אותו מעשה משום שתי פרשיות, ואם כן, אי אפשר לומר שעל שבועת העדות חייבים שתים.
והוינן בה:
ולאביי
האומר שאי אפשר לחייב על שבועת העדות שתים
למאי הלכתא אפקיה רחמנא
את שבועת העדות, שהרי קרבן אחד הוא חייב במילא בגלל שבועת ביטוי?
ומתרצינן:
לכדתניא: בכולן
בכל האמורים בפרשת קרבן עולה ויורד מלבד שבועת העדות, דהיינו שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו
נאמר
"
ונעלם
", שמשמע דוקא שוגג,
ו
אילו
כאן
, בשבועת העדות,
לא נאמר
"
ונעלם
" - מכאן אנו למדים
לחייב
קרבן בשבועת העדות
על המזיד כשוגג!
ובשביל החידוש הזה, שחייבים גם במזיד, כתבה התורה בפרשה מיוחדת את דין שבועת העדות.
אמרו ליה רבנן לאביי: אימא
שהמיעוט של "לאחת" אינו בא למעט אלא רק אם נשבע שבועת העדות
במזיד, מיחייב חדא
. שהרי במזיד אין לחייבו רק משום שבועת העדות ולא משום שבועת ביטוי. אבל אם עבר על שבועת העדות
בשוגג,
שאפשר לחייבו גם משום שבועת ביטוי, אכן
מיחייב תרתי
קרבנות?
אמר להו אביי: לאו היינו דאמרי לכו
שהתורה כתבה מיעוט מיוחד "
לאחת
", כדי ללמד, רק
אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו שתים.
ואי
אמרת שהמיעוט הוא רק באופן שהוא נשבע שבועת העדות
במזיד, מי איכא תרתי?
הרי במזיד לא שייך בכלל לחייב אותו בשני קרבנות, כי אין חיוב במזיד אלא רק על שבועת העדות ולא על שבועת ביטוי. ומדוע היתה צריכה התורה לכתוב על זה מיעוט.
ובהכרח, שהמיעוט בא לומר שאפילו בשוגג אינו חייב אלא אחת.
רבא אמר
: אין צריך את המיעוט של "לאחת" כדי ללמדנו שאין חייבים שתים על שבועת העדות,
משום דהוה
פרשת קרבן שבועת העדות
דבר ש
היה
בכלל
שבועת ביטוי
ויצא לידון בדבר החדש
, שנאמרו בו דינים מיוחדים, שרק הראויין להעיד חייבים בו, ושרק כאשר היתה הכפירה [שאינו יודע לו עדות] בבית דין. וכל דבר שהיה בכלל, ויצא לידון בדבר חדש,
אין לך בו אלא חידושו בלבד!
ואינך מחייבו אלא רק בדבר האמור בו. ולכן, אין חייבים בשבועת העדות אלא קרבן שבועת העדות בלבד, ולא קרבן שבועת ביטוי.
ומקשינן:
מכלל
דברי רבא אתה למד,
דאביי,
המצריך לימוד מיוחד של "לאחת" למעט שבועת העדות מתרתי,
סבר
שאין כאן דבר שיצא לידון בדבר החדש שאין לך בו אלא חידושו, אלא, בכל שבועת העדות,
איתה לשבועה בעולם.
יש עליה גם שם של שבועת ביטוי. ורק בגלל המיעוט של "לאחת" הוא פטור משני קרבנות.
ויש בזה נפקא מינה, שאם הנשבע היה פסול לעדות, או שהכפירה היתה מחוץ לבית דין, שאז הוא פטור משום שבועת העדות, שלפחות יהא חייב קרבן משום שבועת ביטוי.
ותקשי,
והאמר אביי: מודה רב באומר
לחבירו
"
שבועה שאני יודע לך עדות
",
ואשתכח דלא ידע ליה, דפטור
משבועת ביטוי,
הואיל וליתיה
לשבועת הביטוי ב"לאו והן", שאם נשבע "
איני יודע לך עדות
", אין זו שבועת ביטוי אלא שבועת העדות.
והרי לפי מה שאמרנו לפי אביי, גם בנשבע שאיני יודע לך עדות יתכן לפעמים שתהא עליה תורת שבועת ביטוי, כגון בפסולין ושלא בבית דין, ואם כן, בנשבע שאני יודע לך עדות, היה לו להתחייב משום שבועת ביטוי, שהרי ישנה ב"לאו והן"?
ומתרצינן:
הדר ביה אביי מההיא
, וסובר שאכן הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות, חייב משום שבועת ביטוי משום שכאמור, ישנה לשבועה זו ב"לאו והן".