שבועות 20b — תלמוד אויף ייִדיש

אלא לרבא,

דאמר המתפיס בשבועה אינה שבועה,

קשיא.

שהרי כאן נאמר במפורש שהתפסה בנדר הוי נדר, והוא הדין למתפיס בשבועה דהוי שבועה?

ומתרצינן:

אמר לך רבא

: לעולם הברייתא הזאת אינה מדברת כלל בהתפסה בנדר אלא בעיקר לשון הנדר, שבאה הברייתא להשמיענו שלא חל הנדר אלא אם כן אסר עליו הדבר במפורש, ובנוסף לכך תלה את הנדר בדבר אחר שכבר אסור עליו בנדר, וזה לא נקרא התפסה, אלא אם כן לא פירש את האיסור כלל, שלא אמר "הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין", אלא אמר רק "הרי עלי יום זה כיום שמת בו אבא", והתפסה כזו, אכן אינה בכלל נדר.

ו

תריץ ואימא הכי

בברייתא:

איזהו איסר

[כלומר איסור]

נדר האמור בתורה?

[ואינו מדבר כלל מלשון "איסר" אלא על עצם איסור הנדר] -

האומר: הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו

, או

כיום שנהרג בו פלוני,

שאסר עליו במפורש, וגם תלאו בדבר שאסור עליו מכבר בנדר.

ואמר שמואל: והוא שנדור ובא מאותו היום.

שכאמור, הנדר לא חל אלא אם כן תלאו בדבר הנדור.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא

צריך לתלות הנדר בדבר הנדור, ולא די שיאסור הדבר על עצמו בנדר בלבד?

אמר קרא

[שם ג] "

איש כי ידור נדר לה"

'. ודרשינן -

עד שידור בדבר הנדור

משכבר! ופרכינן: כיון שטעם הברייתא הוא כדמפרש שמואל, שהיה נדור מאותו היום, אם כן, מה ענין "

כיום שמת בו אביו

" שנקטה הברייתא? והרי

פשיטא

שהנדר חל, מאחר שאותו יום היה אסור עליו בנדר, וכי משום שאביו מת באותו יום יגרע? ומשנינן: "

כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם

",

איצטריך ליה

להשמיענו, כי

סלקא דעתך אמינא, כיון דכי לא נדר

שלא לאכול באותו יום,

נמי אסור

לו לאכול, שהרי הוא יום צום, אם כן,

כי נדר

שלא לאכול באותו היום,

נמי לא הויא עליה איסור,

לא חל הנדר כלל, ונמצא ש

האי לאו מיתפיס בנדר הוא,

שהרי ההתפסה צריכה להיות בדבר הנדור ולא בדבר האסור.

קא משמע לן

שבכל זאת הנדר חל, והמתפיס באותו יום, הרי הוא כמתפיס בדבר הנדור.

ואף רבי יוחנן סבר להא דרבא,

דאמר "איסר" הוא לשון שבועה עצמה ולא מתפיס בשבועה [ובתנאי שיאמרו בלשון שבועה].

דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן

: האומר "

מבטא לא אוכל לך

" או שאמר "

איסר לא אוכל לך

" הרי זה לשון

שבועה

.

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן

: הנשבע להבא, "ש

אוכל

",

ו

כן הנשבע "

לא אוכל

", ולא קיים שבועתו, הרי זו שבועת

שקר

.

ואזהרתיה

של שבועת שקר היא

מהכא,

דכתיב [ויקרא יט יב] "

לא תשבעו בשמי לשקר

", שביאורו: אל תשבעו בשמי כדי לשקר לאחר מכן בשבועתכם ולעבור עליה. וכשמתרים באדם זה, צריך להזכיר לו את הלאו הזה.

ואילו הנשבע על העבר, "

אכלתי

" או "

ולא אכלתי

", ואין דבריו אמת, הרי זו שבועת

שוא

.

ואזהרתיה

של שבועת שוא היא

מהכא

דכתיב [שמות כ ז] "

לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא

" שלשון "שוא" היינו שהוא לא כלום, [כמו "לשוא הכיתי את בניכם"]. ואף אדם זה, יצאה שבועה מפיו לבטלה, שהרי נשבע על דבר שאינו אמת. והמתרה באדם זה צריך להתרות בו את הלאו הזה.

והעובר על

קונמות,

שאכל דבר האסור עליו בנדר,

עובר

[במדבר ל ג]

ב

"

לא יחל דברו

". שאף הוא משמע להבא. ומאחר שלענין שבועה להבא כבר למדנו מ"לא תשבעו בשמי לשקר", המקרא הזה של "בל יחל" פנוי לענין קונמות, לומר שלא יחל את דברו שאסר עליו בקונם.

מיתיבי

מהא דתניא: שבועת

שוא ו

שבועת

שקר, אחד הן!

מאי לאו,

האם אין כוונת הברייתא לומר שבכך הם דומים,

מד

שבועת

שוא,

שנשבע על דבר שאינו יכול להיות, שכולם יודעים ששבועה זו אינה כלום, ולכן נקראת "שוא", היא

לשעבר,

שבשעת השבועה עצמה הוא עובר על שבועת שוא,

אף

שבועת

שקר נמי, לשעבר.

שנשבע אכלתי או לא אכלתי [ואין זה "שוא" כי אין הכל יודעים אם זה אמת או שקר]. כי "לא תשבעו בשמי לשקר" פירושו אל תוציאו מפיכם שבועה לשקר, שבשעת השבועה עצמה הוא משקר. ואם כן, שבועה להבא אינה בכלל לאו זה, שהרי הוא אינו משקר בשעת השבועה אלא שאינו עומד בדיבור לאחר מכן. אלא הוא נלמד מ"לא יחל דברו".

אלמא,

"

אכלתי" ו"לא אכלתי

" שבועת

שקר

הוא.

וקשיא לרב דימי אמר רבי יוחנן, הסובר שאכלתי ולא אכלתי, שבועת שוא היא?

ומתרצינן:

מידי איריא!?

וכי הכרח הוא לומר ששניהם לשעבר הן?

לעולם אימא לך

הא

שבועת שקר

כדאיתא,

לעתיד,

והא

שבועת שוא

כדאיתא,

לשעבר.

ומאי

דאמרה הברייתא "

דבר אחד הן

", לומר

דבדיבור אחד נאמרו

שני הלאוין של שבועת שקר ושבועת שוא מפי הקדוש ברוך הוא.

כדתניא

: הדיברה "

זכור

את יום השבת", שהיא לשון הדברות הראשונות,

ו

הדיברה "

שמור

את יום השבת" שהיא הלשון בדברות השניות,

בדיבור אחד נאמרו. מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע

שני דיבורים בבת אחת, אלא שהיה נס.

והוינן בה:

בשלמא התם,

יש נפקא מינה מזה ש

בדיבור אחד נאמרו

להקיש זכור לשמור, וללמדנו שנשים חייבות אף הן במצות קידוש של שבת למרות שהיא מצות עשה שהזמן גרמא.

כדרב אדא בר אהבה

.

דאמר רב אדא בר אהבה: נשים חייבות בקידוש היום

של שבת

דבר תורה

מדין תורה.

דאמר קרא

בדיבור אחד

זכור ושמור

, הקיש הכתוב זכור לשמור ללמדנו -

כל שישנו בשמירה

של שבת,

ישנו בזכירה

של השבת.

והני נשי, הואיל ואיתנהו בשמירה,

שהרי הן מצוות על שמירת הלאו של "לא תעשה כל מלאכה", כי הנשים חייבות בשמירת כל לאוין שבתורה, אפילו בלאוין שהזמן גרמן,

איתנהו נמי בזכירה.

הן מצוות גם על מצות קידוש של שבת, שנלמד מ"זכור את יום השבת" - זכרהו על היין.

אלא הכא,

בשבועת שקר ושוא,

למאי הלכתא מיבעי ליה?

לענין איזה דין הם נאמרו בדיבור אחד?

ומתרצינן:

אלא,

מה שאמרה הברייתא ששבועת שוא ושקר אחד הן, הוא לומר לך,

כשם שלוקה על

שבועת

שוא, כך לוקה נמי על

שבועת

שקר!

ומקשינן:

כלפי לייא

[כלפי היכן אתה פונה? והרי אתה פונה לצד ההפוך!]. שהרי יותר פשוט לחייב מלקות על שבועת שקר מאשר על שבועת שוא. לפי שבשבועת שקר, שהיא להבא, יתכן שיעבור עליה על ידי מעשה כגון שנשבע שלא יאכל, ואכל. ואילו שבועת שוא, שהיא לשעבר, אכלתי ולא אכלתי, לעולם אין בה מעשה. ואם כן, כיצד אתה תולה את דין המלקות של שבועת שקר, שיש בה מעשה, במלקות של שבועת שוא, שאין בה מעשה!? ומתרצינן:

אלא אימא

איפכא:

כשם שלוקה על

שבועת

שקר

באופן שיש בה מעשה,

כך לוקה נמי על

שבועת

שוא

למרות שאין בה מעשה, משום דילפינן לה לקמן מ"לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא", שרק ה' הוא דלא ינקה, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו בכך.

ומקשינן: אם כן,

פשיטא

שלוקין על שבועת שוא כשם שלוקין על שבועת שקר, שהרי

האי לאו והאי לאו

, וזה שבשבועת שוא אין בה מעשה לא איכפת לן, שהרי התורה ריבתה אותה למלקות מלא ינקה ה'?

ומתרצינן:

מהו דתימא

שלא ילקה על שבועת שוא

כדאמר ליה רב פפא לאביי

לקמן, שנפרש "

לא ינקה

" -

כלל

ואפילו לא בבית דין של מטה?