שבועות 18a — תלמוד אויף ייִדיש

ואי בעם הארץ

אנו עוסקים, שהוא אינו יודע על איסור הפרישה משנטמאה, ומשום כך אינו מזיד על הפרישה אלא אומר מותר הוא, וחייב הוא חטאת עליה; הרי תיקשי: כיון שעם הארץ הוא, נמצא שאינו יודע גם מה שאמרו חכמים [לקמן יח ב] שחייב אדם לפרוש מאשתו באותה עונה [יום או לילה] שהיא אמורה לראות, ואם כן נמצא שאף כשנודע לו שנטמאת, סבור הוא שלא נתחייב חטאת על הכניסה, כי סבור הוא שהוא אנוס ולא היה לו להעלות על דעתו שתיטמא, ואם כן:

אידי ואידי

[זה וזה, הכניסה והפרישה] כמי ש

אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא!

כי כל שלא נודע לו שנתחייב על הראשונה בין עבירה אחת לחברתה אין הוא מתחייב בשתי חטאות. ואף זה, הרי לא נודע לו שנתחייב בכניסתו, כי עם הארץ סבור שאנוס הוא על הכניסה.

ואלא ב

כגון שבא עליה כ

שאין סמוך לוסתה

-

ובמאן?

אילימא בתלמיד חכם

, כך אי אפשר לומר, שהרי:

ולא חדא ולא מיחייב

, הרי אפילו על אחת מהן אינו חייב, כי:

אכניסה

אינו חייב משום ד

אנוס

הוא, כי לא ידע ולא היה צריך להעלות בדעתו שתראה -

ואף

אפרישה

אינו חייב משום ד

מזיד

הוא שהרי תלמיד חכם הוא, ויודע שאסור לפרוש באבר חי.

אי בעם הארץ

שאינו יודע על האיסור לפרוש באבר חי, אף כך אי אפשר לומר, כי:

מכל מקום

חדא

בלבד

הוא דמחייב

והיינו

אפרישה

, אבל על הכניסה אינו חייב שהרי אנוס הוא; ואם כן באיזה אופן אמרו שהוא חייב שתים!?

הדר אמר רבא: לעולם, ב

כגון שבא עליה

סמוך לוסתה, ובתלמיד חכם

שיודע הוא מה שאמרו חכמים דחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה, ויודע הוא משנטמאת שהוא חייב חטאת, ואינו אנוס, ויש לו ידיעה בין עבירה לחברתה; ודקשיא לך: אם כן אפרישה לא ליחייב שהרי יודע הוא את האיסור לפרוש באבר חי, ומזיד הוא -

לא תיקשי:

ו

ב

תלמיד חכם לזו

, לחיוב פרישה סמוך לוסתה,

ואין תלמיד חכם לזו

, לאיסור פרישה באבר חי.

אמר רבא: ותרוייהו

שני חיובי חטאת אלו -

תנינהו

[כבר שנאום חכמים]:

כניסה תנינא

, ו

פרישה

נמי

תנינא

.

פרישה תנינא: דקתני

במשנתנו:

היה משמש עם הטהורה ואמרה לו

"

נטמאתי

",

ופירש מיד, חייב

חטאת כיון שלא ידע איסור הפרישה באבר מת.

כניסה תנינא

במשנה במסכת נדה [יד א]: דתנן, דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים [עדי בדיקה], אחד לו ואחד לה [לקנח בהם אחר תשמיש] -

נמצא

דם

על

עד

שלו

שקינח בו את האבר,

טמאין

היא משום נדה, והוא משום בועל נדה -

וחייבין בקרבן

.

הרי מבואר שחייב בקרבן אם נטמאת בשעת תשמיש.

מאי לאו, ב

כגון שבא עליה

סמוך לוסתה

, שאינו אנוס,

ואכניסה

הוא שמתחייבים קרבן. הרי תנינא לכניסה.

אמר ליה רב אדא בר מתנה לרבא: לעולם אימא לך

שהמשנה בנדה מיירי אפילו

ב

כגון שבא עליה

שלא סמוך לוסתה

.

ו

לא אכניסה הוא מתחייב, כי אנוס הוא, אלא

אפרישה

הוא מתחייב, לפי שפרש באבר חי, וכגון שאמרה לו "נטמאתי", ובעם הארץ שאינו יודע איסור הפרישה. ועדיין כניסה בסמוך לוסתה לא תנינא.

וכי תימא

: אם על פרישה מחייבתו המשנה,

פרישה למה לי

לרבי, מסדר המשניות, ללמדנו שהוא חייב קרבן?

הא

כבר

תנא ליה

לפרישה במשנתנו שהוא חייב.

יש לומר,

הא

את הסיפא של אותה משנה,

איצטריך לאשמועינן

, ששנינו שם:

נמצא [דם] על [עד] שלה "אותיום" [שבדקה מיד לאחר בעילה], טמאין שניהם, [היא משום נדה, והוא משום בועל נדה], וחייבין בקרבן -

נמצא

[דם]

על שלה

לאחר זמן [שלא בדקה מיד], הרי הם

טמאים בספק

, כי לא נודע אם בועל נדה הוא, כי שמא אחר תשמיש ראתה,

ופטורין מן הקרבן

.

ואיידי דבעי מיתנא

[אגב ששנה התנא] "

נמצא על שלה

", ולחלק בין אותיום לאחר זמן,

תנא נמי

"

נמצא על שלו

", ואף שכבר למדנו דין זה ממשנתנו.

אמר

תמה

ליה רבינא לרב אדא

בר מתנה:

מי מצית לאוקמה לההיא

דמסכת נדה,

בשלא סמוך לוסתה, ו

חיוב הקרבן הוא

אפרישה

, כי אמרה לו "נטמאתי" קודם שפרש!?

והא

"

נמצא

על שלו טמאין וחייבין בקרבן"

קתני

התם,

ו

"

נמצא

",

לבתר הכי

[לאחר תשמיש]

משמע

, שקינח לאחר תשמיש ועליו נמצא הדם, ומזה יודעים אנו שנטמאת -

ואי אפרישה

הוא דמחייב ומשום שאמרה לו "נטמאתי", הרי

מעיקרא כי פריש ליה

[בתחילה כשפירשה לו "נטמאתי"],

מעיקרא, הויא ליה ידיעה;

ואילו מן המשנה הרי משמע שלא נודע לו נדותה אלא לאחר תשמיש!?

אמר ליה רבא

לרב אדא בר מתנה:

ציית מאי דקאמר רבך

[הסכת ושמע לדברי רבינא רבך שתמה על דבריך]!

אמר ליה

רב אדא בר מתנא לרבא:

היכי מצית

לפרשה אכניסה ודוקא כשבא עליה סמוך לוסתה,

ד

הא

תניא עלה

דההיא משנה בנדה:

זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין

בית דין

עליה

-

ואם איתא

דכוונת המשנה היא לחייבו על הכניסה, הרי

מצות לא תעשה היא

שלא לבוא על הנדה, ואין בה עשה; ובהכרח דעל הפרישה באה המשנה לחייבו, שהיא מצות עשה, וכמו ששנינו במשנתנו!?

אמר

תירץ

ליה

רבא לרב אדא בר מתנה:

אי תנית

[אם שונה אתה ברייתא כפי שהבאת]

חסר

אותה

ותני הכי

[כשאר "חסורי מחסרא והכי קתני"]:

זו

הנשנית במשנתנו שהוא חייב כשנמצא על שלו -

היא מצות לא תעשה

שבנדה שחייבין

בית דין

עליה

.

ואם

היה משמש עם הטהורה ואמרה לו

"

נטמאתי

",

ופירש מיד, זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין

בית דין

עליה

.

אמר מר

במשנתנו: היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, ו

פירש מיד, חייב

:

שואלת הגמרא

היכי עביד

[כיצד צריך הוא לעשות]?

אמר רב הונא משמיה דרבא: נועץ עשר צפרניו בקרקע

, כלומר: יעמיד עצמו בלא דישה של האבר עד שימות -

וטוביה

[ואשריו] אם יעשה כן.

אמר רבא

: משנתנו ששנינו: "פירש מיד, חייב", דמשמע: הפורש באבר מת פטור -

זאת אומרת

כי

המשמש

באבר

מת בעריות

הרי הוא

פטור

-

דאי סלקא דעתך

דלעולם המשמש באבר מת נמי

חייב

ואף כשממתין עד שימות האבר עובר הוא איסור, אם כן בהכרח ד

הכא

כשפורש באבר מת

מאי טעמא

הוא

פטור

מחטאת -

משום

דמיירי כשאינו סמוך לוסתה

דאנוס הוא

כי לא היה לו לעלות בדעתו שתיטמא - והרי

אי אנוס הוא

, שבא עליה שלא בסמוך לוסתה, וזה הוא טעם פטורו כשפירש באבר מת ואף שאיסור הוא,

כי פירש באבר חי, נמי ניפטר

מחטאת, מאותו טעם עצמו, שהרי

אנוס הוא

, ומה לי עשה באונס איסור זה מעשה באונס איסור אחר!?

אלא ודאי מוכרח, שאינו אנוס, כי בא עליה סמוך לוסתה. וטעם פטורו באבר מת הוא משום שאינה ביאה כלל, ולכן כשפירש באבר חי הוא חייב; ומכאן, שכל המשמש באבר מת אינו חייב.

אמר ליה אביי

לרבא לדחות את ראייתו מן המשנה שהמשמש מת בעריות, פטור:

לעולם אימא לך: המשמש מת בעריות חייב, והכא

כשפרש באבר מת -

מאי טעמא פטור

הוא מחטאת

משום דאנוס הוא; והא דאמרת

להוכיח לא כן, ומשום דתיקשי:

כי פריש מיד אמאי חייב

, והרי אנוס הוא, אימא לך:

לכך הוא חייב, כי

היה לו לפרוש בהנאה מועטת

באבר מת,

ופירש בהנאה מרובה

באבר חי.

אמר ליה רבה בר חנן לאביי: אם כן

כדבריך, שאף פרישה באבר מת ביאה היא, ובהכרח צריך הוא לעבור איסור, אלא שצריך הוא לפרוש באבר מת משום שהיא הנאה מועטת ואיסורה קל, ולא לפרוש באבר חי משום שהיא הנאה מרובה ואיסורה חמור - הרי

מצינו

חילוק בין "דרך

ארוכה

ל"דרך

קצרה

"

בנדה

כשם שמצינו במי שנטמא בעזרה -