שקלים 4b — תלמוד אויף ייִדיש

ומאליהן הן באין

ומותר הנסכים מאיליו הוא נופל

לכלי שרת

.

וכיון שכן, מקבלין מהם בין לרבי יוחנן, דלא חשיב כהאי גוונא דבר המסוים כיון שהוא עצמו לא נדב דבר המסוים אלא ממילא נתגלגל כך. ואף לריש לקיש, דסבירא ליה דאף דבר שאין מסוים אין מקבלין, היכא דלא נדב בהדיא לבדק הבית - מקבלין מהם.

מה עבד לה רבי שמעון בן לקיש?

כלומר מהו טעמו של ריש לקיש הסובר שאין מקבלין נדבה מנכרי אף בסוף?

ומבארינן:

פתר לה

ריש לקיש: כך משמע מהכתוב בספר עזרא שהובא במשנתינו:

"לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו"

.

ומשמע שאסר הכתוב כל שותפות עם נכרי בבית אלוהינו, בין בתחילת הבנין ובין בסוף לאחר בנייתו.

רבי חזקיה אמר: סימון שאל

[כל מקום שהוזכר בירושלמי "שאל" אינו לשון שאלה ואבעיא, אלא שהיה ברור כן בעיניו, ושאל לבני בית המדרש אם מסכימים גם הם על שיטתו, הנכונה בעיניו - כן ביאר בתקלין חדתין דף ב]:

מעתה

, שלמדים אנו מקרא זה שאין לקבל מנכרי כל נדבה לבנין הבית, אם כן יש לנו ללמוד ש

אין מקבלין מהן

נדבה

ל

תיקון ובניית

אמת המים ולחומות העיר ומגדלותיה

של ירושלים.

על שם

, היות שנאמר בנחמיה [פרק ב] "ואנחנו עבדיו נקום ובנינו.

ולכם אין חלק

וצדקה וזכרון בירושלים". וכיון דכתיב שאין להם חלק בירושלים יש לנו ללמוד מכאן שאין מקבלין מהם נדבות לצורך ירושלים, ולא רק לצורך המקדש.

שנינו במשנתינו: ואם שקל על ידו ועל יד חברו חייב בקלבון אחד, ורבי מאיר אומר שני קולבונות.

והוינן בה:

מאי טעמא דרבי מאיר

[גירסת הגר"א] שמוסיף שני קולבונות?

אם מפני הפסד החלפת המעות, הרי די בכך שיוסיף קולבון אחד, וכדאמרי רבנן.

ומשנינן: משום

דאמר רבי מאיר: כשם ששקלו

מחויב הוא ליתנו דבר

תורה

-

כך

תוספת

קלבנו

חייב הוא בכך דבר

תורה!

קסבר רבי מאיר

שאף

בנותן שקלו שלם

, שנתן מטבע אחת של מחצית השקל ללא כל החלפת מטבע אצל השולחני,

שהוא חייב

גם כן

בקלבון

.

דאמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש

של מחצית השקל

הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא כבודו, והראהו למשה

.

ואמר לו "זה יתנו"

-

כזה יתנו.

ומזה שהקפיד ה' להראות למשה מטבע של מחצית השקל, ואמר לו "כזה יתנו", משמע שרצה לומר לו שלעולם לא יגרע ממחצית השקל שהיה בימי משה.

ולכן, מן התורה חייב כל אחד הוסיף לכל חצי שקל מטבע קטנה הנקראת קלבון, כי שמא אין הכסף עתה מזוקק דיו כמו שהיה בימי משה. וכאשר שני אנשים שוקלים שקל שלם אחד, הם צריכים להוסיף עליו שני קלבנות, קלבון לכל אחד, שהתחייבו בו דבר תורה.

שנינו במשנתינו:

נתן סלע

כדי

ליטול

עודף

שקל

-

חייב שני קולבנות.

אמר רבי אלעזר

: משנתינו - אליבא

דרבי מאיר היא

, שלפיו ב' קולבנות הוא חייב כאן:

אחד לשקל שהוא נותן

, שהרי בידו היה סלע, והחליפו אצל ההקדש, וצריך ליתן להכרע קלבון אחד כדי שלא יפסיד ההקדש בפריטת הסלע לשני שקלים.

ו

קלבון

אחד

הוא צריך ליתן

לדברי תורה

. שכל השוקל מחצית השקל צריך להוסיף קלבון גם בלי החילוף, וכמו שנתבאר.

ואילו לתנא קמא די בקלבון אחד, עבור החילוף.

ואם כן, משנתינו שחייבה את הנותן סלע כדי ליטול עודף שקל בשני קולבונות - רבי מאיר היא.

ורב אמר

: זה ששנינו הנותן סלע כדי ליטול עודף שקל חייב שני קלבנות -

דברי הכל הוא

.

כי לדברי הכל הנותן סלע ליטול שקל חייב להוסיף קלבון

אחד

עבור ה

שקל שהוא נותן

להקדש בתורת מחצית השקל. כי היות והוא נותן לשולחני של הקדש סלע במקום שקל, צריך הוא להוסיף קלבון אחד ל"הכרע".

ו

קלבון

אחד

נוסף הוא צריך ליתן עבור ה

שקל שהוא נוטל

.

כיון שהוא נוטל מן ההקדש עודף שקל, שוב צריך הוא להכריע להקדש על שקל זה, כדי שלא יבא לידי מעילה, שמא שקל זה יתר הוא קצת.

על דעתיה דרב

[לדעתו של רב] דאמר שאפילו לתנא קמא צריך במקרה של קבלת עודף מהקדש ב' קולבנות, אם כן לרבי מאיר במקרה שכזה

שלשה קולבנות נינהו

.

כיון שלדעתו צריך ליתן גם קלבון מן התורה, ככל הנותן מחצית השקל בלא החלפה.

וכן כי

אתא רבי ירמיה רב שמואל בר רב יצחק

אמרו כן

בשם רב, דשלשה קולבנות אינון

לרבי מאיר:

אחד

ל

שקל שהוא נותן

.

ואחד

ל

שקל שהוא נוטל

.

ואחד לדבר תורה.

שנינו במשנתינו:

האחין השותפין שחייבין בקלבון ופטורין ממעשר בהמה

. וכשחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון.

ומפרשינן: אימתי חייבין האחין היורשין בקלבון ופטורים ממעשר בהמה?

בשחלקו

הנכסים

וחזרו ונשתתפו

באותם הנכסים. דבכהאי גוונא הרי הם ככל שני שותפים שאם שוקלים שקליהם יחד צריכין להוסיף קלבון. וממעשר בהמה הם פטורים כיון שעדר של שותפים פטור ממעשר בהמה כדילפינן מקרא.

והא דקתני

שחייבין במעשר בהמה ופטורין מן הקלבון

, היינו

בשלא חילקו

האחים את נכסי הירושה, שאז חייבין הם במעשר בהמה כיון דלא הוו כשותפין, שנחשבים הנכסים כאילו עדיין הם נמצאים ברשותו של אביהם.

ופטורין מן הקלבון אם שקלו יחד, דכיון שהנכסים עדיין לא נחלקו וכברשות אביהם הם, הוי כמי ששקל אביהם עבור שניהם, שאין צריך ליתן קלבון.

אמר רבי לעזר

: הא דאמרינן דכשחלקו האחין בטל דין "תפוסת הבית" מהם, ונעשו כסתם שותפים,

הן

דווקא כ

שחלקו

בשומא

גדיים כנגד תיישים

זקנים,

ותיישים כנגד גדיים,

וכן כל כיוצא בזה, שחילקו ביניהם מין אחד כנגד מין אחר. דכיון שמשעה שירשו היה לכל אחד מחצה בכל מין ומין, ועתה חלקו גדיים לזה ותיישין לזה, על כרחך ביטלו תורת הירושה ונעשו כלקוחות.

אבל אם חלקו גדיים כנגד גדיים, ותיישים כנגד תיישים

, שכן הוא משפט הירושה שלכל אחד יש חלק בכל מין ומין, אמרינן "יש ברירה", והוברר ש

הוא חלקו המגיעו משעה הראשונה

שמת האב ונפלה הירושה אליהם.

והלכך אין להם תורת "לקוחות" [שפטורים ממעשר בהמה וכמו שיבואר לקמן, אלא חייבין במעשר כאילו ירשו ישירות מאביהן]. וגם אם חזרו ונשתתפו חזרה "תפוסת הבית" למקומה.

אמר רבי יוחנן

: לא כן הוא.

אלא

אפילו חלקו גדיים נגד גדיים, ותיישים נגד תיישים

-

כלקוחות הן

. ומשום דסבירא ליה לרבי יוחנן "אין ברירה", ולא אמרינן שמה שחילקו זה היה חלקו משעה ראשונה.

הלכך, לעולם כשחולקים נכסי אביהם "תורת לקוחות" עליהן, ו

פטורין מן המעשר

מטעם "לקוח".

כההוא דתנינן תמן

[ששנינו במסכת בכורות]:

הלקוח

, ומה

שניתן לו

לאדם

במתנה

-

פטור ממעשר בהמה.

רבי חייא אמר רבי ירמיה בעי: ולמה לית

א

נן אמרין

[ולמה אין אנו אומרים] במשנתינו שישנם

פעמים שהן

האחים השותפים,

חייבין

בין

בזה

[בקלבון]

ו

בין

בזה

[במעשר בהמה].