שבת 98a — תלמוד אויף ייִדיש

אבל אם העביר

פחות מארבע אמות

, הרי זה

פטור

.

ומקשינן:

מאי קא משמע לן!?

איתא לעיל [פ א]: תנו רבנן: הוציא חצי גרוגרת [שהוא חצי שיעור לחיוב הוצאה], וחזר והוציא חצי גרוגרת: בהעלם אחד, חייב. בשתי העלמות פטור.

רבי יוסי אומר: בהעלם אחד לרשות אחד, חייב [כלומר, אם הוציא את מחצית הגרוגרת השניה, לאותה רשות הרבים שהוציא את המחצית הראשונה, כי אז הוא חייב], לשתי רשויות, פטור [כלומר, אם הוציא את המחצית הראשונה לרשות הרבים אחת, ואילו את המחצית השניה הוציא לרשות הרבים אחרת, וכגון שיש הפסק רשות אחרת ביניהם, כמבואר שם, אינו חייב].

ומשנינן:

הא קא משמע לן

:

א. הרישא באה ללמדנו: שתי

רשויות

הרבים

מצטרפות

להשלמת שיעור ארבע אמות על ידי שתיהן. ודלא כרבי יוסי, הסובר שאין שתי רשויות משלימות לשיעור אחד. והיינו דאמרינן "ארבע אמות, חייב".

ב. הסיפא באה ללמדנו:

ולא

אמרינן "קלוטה כמי שהונחה

דמיא". כי אם קלוטה כמי שהונחה דמיא, היה מתחייב גם כשלא העביר ארבע אמות, משום הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד שבאמצע, ומשום הוצאה מרשות היחיד שבאמצע לרשות הרבים השניה. והיינו דאמרינן "פחות מארבע אמות, פטור".

אמר רב שמואל בר יהודה, אמר רבי אבא

,,

אמר רב הונא אמר רב: המעביר ארבע אמות ברשות הרבים

שהיא

מקורה

[מכוסה]

פטור, לפי שאינו דומה לדגלי מדבר

[מחנה ישראל שהיו שוכנים לדגליהם במדבר].

א. בני מררי היו נושאים את ארבעים ושמונה קרשי המשכן, בארבע עגלות שנתן להם משה. שנים עשר קרשים לכל עגלה.

ב. רוחב חלל העגלה היה שתי אמות ומחצה, וכן ל"צידי העגלה" היה רוחב של שתי אמות ומחצה. ב"צידי העגלה" נכללים: עובי דפנות העגלה, הריוח שבין הדפנות לאופנים, ועובי האופנים. ובסך הכל, חמש אמות רוחב לכל עגלה על צידיה.

ג. עשר אמות אורך הקרש, ואמה וחצי האמה רוחב הקרש האחד, ועוביין אמה. ובסוגייתנו מובאת מחלוקת תנאים: אם אותו עובי אמה היה לכל אורך הקרש, או שהיה נעשה צר עד שבראש הקרש לא היה עוביו אלא אצבע.

ד. הקרשים היו נתונים על העגלה כשאורכם לרוחב העגלה. בסוגייתנו יתבאר אם היו שוכבים על רחבם או על עוביים. ובכל אופן, אין שנים עשר קרשים יכולים להיות שוכבים על העגלה עצמה, אלא היה סדר אחד של קרשים למטה, וסדר קרשים אחר מעליו, וכן הלאה כפי הצורך.

ה. כיון שאורך הקרש הוא עשר אמות, ואילו רוחב העגלה [על צידיה], אינו אלא חמש אמות, היו בולטים הקרשים מכל צד שתי אמות ומחצה.

ו. העגלות היו מהלכות שתי עגלות זו ליד זו, ומאחריהן שתי עגלות נוספות זו ליד זו.

ומקשינן:

איני!?

והא עגלות, דמקורות הויין

על ידי הקרשים, כלומר, רשות הרבים שמתחת העגלות והקרשים, הרי היתה מקורה על ידי הקרשים,

ו

מכל מקום

אמר רב משום רבי חייא: עגלות: תחתיהן, וביניהן

[בין אופן עגלה זו לאופן העגלה שלצידה],

וצדיהן

של כל עגלה ועגלה, היינו, עובי הדופן עם הריוח שבינו לבין האופן ועם עובי האופן עצמו, הכל

רשות הרבים

היא. הרי מבואר, שאף על פי שרשות הרבים שתחת הקרשים היתה מקורה על ידי הקרשים, מכל מקום, רשות הרבים היא!?

ומשנינן:

כי קאמר רב: בדראתא

[בריוח שבין הקרשים]. כלומר, אין הקרשים שוכבים זה ליד זה ממש, אלא ריוח יש ביניהן, ותחת אותו ריוח הוי רשות הרבים, כי שם אין היא מקורה.

ומקשינן עלה: הרי אין הריוח שבין הקרשים מגיע לשלשה טפחים, ואם כן, הרי הוא כאילו כולו מקורה, כי אנו אומרים "לבוד": וכך הוא החשבון:

מכדי,

הרי

אורכא דעגלה כמה הואי

[אורך כל עגלה כמה היה]? הלוא

חמש אמין

[חמש אמות] היה -

ו

פותיא דקרש כמה הואי

[רוחב כל קרש כמה היה]?

אמתא ופלגא

[אמה וחצי].

כמה מותיב

[כמה קרשים שרוחבם נתון לאורך העגלה, יכול אתה להושיב על עגלה אחת], הלוא

תלתא

קרשים. וכיון שהיה יכול להושיב כן, מסתמא כך עשו.

נמצא, דלא

פש ליה

אלא

פלגא דאמתא

[נמצא עודף אורך העגלה על הקרשים לא יותר מחצי אמה]. ו

כי שדי ליה מר ביני וביני

[כאשר תחלק עודף זה בין שלשת הקרשים השוכבים עליה], לא יהיה רוחב של שלשה טפחים בין קרש לקרש אלא רבע אמה, שהוא טפח וחצי [לפי חשבון ששה טפחים לאמה]. ואם כן

כלבוד דמי

, וכדין רשות הרבים מקורה היא!?

ומשנינן:

מי סברת קרשים אפותייהו הוה מנח להו

[וכי סבור אתה שהיו הקרשים שוכבים על רחבן]!? לא כן היה, אלא

אחודן מנח להו

[על עוביים היו שוכבים הקרשים].

ואכתי מקשינן:

סוף סוף, סומכא דקרש כמה הוי

[עובי הקרש היה אמה אחת],

וכמה הוה מותיב

[כמה קרשים ניתן להשכיב לאורך העגלה]? הלוא

ארבעה

קרשים. ומאחר שאפשר להשכיב מספר זה, מסתמא היו עושים כן. ואם כן,

פשא לה אמתא

[לא נותרה אלא אמה אחת] לשלשת הרווחים שבין הקרשים.

וכי שדי לה מר ביני וביני

[כשתחלק עודף זה לשלשה רווחים שוים בין ארבעת הקרשים השוכבים על העגלה], לא יהיה בין קרש לקרש שלשה טפחים, אלא שני טפחים בלבד. ואם כן, אכתי

כלבוד דמי!?

ומוסיפה הגמרא לבאר את קושייתה:

הניחא למאן דאמר "קרשים, מלמטן עוביין אמה

,, והיה רוחבם משופע עד ש

מלמעלן כלין והולכין עד כאצבע

" [שהיה עובי הקרשים מצטמצם והולך עד שבגובה עשר אמות לא היה העובי אלא אצבע אחת בלבד],

שפיר

יש לומר שהיה ריוח ביניהם יותר משלשה טפחים כשהיו שוכבים על עוביים.

שהרי היה עובי הקרשים מתקצר והולך עד העובי העליון, שהיה בולט מצידה החיצוני של העגלה ברבע אמה. נמצא, שהיה רווח גדול בין הקרשים מחמת הצמצום של עוביים, בנוסף לרווח של שני הטפחים שהיה בין כל קרש לקרש בתחילתו.

אלא, למאן דאמר כשם שמלמטן עוביין אמה, כך מלמעלה עוביין אמה, מאי איכא למימר?

הרי אין ביניהם ריוח אלא שני טפחים בלבד כשם שהיו בתחילתם, ואין ביניהם שיעור שיוציאם מתורת לבוד.

אמר

[תירץ]

רב כהנא: באטבי.

כלומר, את שנים עשר הקרשים שהיו משכיבים על כל עגלה, לא השכיבו באופן שהיו שלשה קרשים זה על גב זה, וביניהם ריוח, ושוב שלשה קרשים וריוח ביניהם וכן הלאה, כי אין הקרשים יציבים על גבי העגלה באופן זה, מאחר שמושב כל קרש הוא אמה אחת בלבד [שהרי על עוביים היו נתונים], וסופם שיפלו. ומוכרחים היו להצמיד לשלשת הקרשים הנתונים זה על גבי זה עוד שלשה קרשים הנתונים זה על גבי זה, ובאופן זה מחזיקים אלו את אלו. וכשם שעשה לששה קרשים מצידה האחד של העגלה, כך היה עושה לששה קרשים מצידה השני של העגלה. נמצא, שהקרשים אינם תופסים אלא שתי אמות מזה ושתי אמות מזה, וריוח אמה באמצע.

ואכתי מקשינן:

אטבי היכא מנח להו אגבא

דעגלה

. כלומר, אותם קרשים כפי שהסברנו את אופן סידורם שיהיה ריוח ביניהם, אכן מיישבים מדוע אין גב העגלה מקורה בקרשים, אך אכתי תיקשי,

עגלה גופא מקורה הואי

, הרי מסתמא היה תחתית העגלה אטום כולו כשאר עגלות שנושאים בהם חול ועפר, ואם כן רשות הרבים שתחתיה מקורה היא, ולמה חשובה היא רשות הרבים!?