שבת 93b — תלמוד אויף ייִדיש

דתנן:

רבי יוסי אומר: הסוס מטמא על

ידיו

. שאם היה הזב רוכב על סוס וטלית תחת אחת מרגליו הקדמיות, הנקראת יד, הרי היא טמאה.

החמור

מטמא

על רגליו

האחוריות, אבל לא להיפך.

מפני

שמשענת הסוס

היא

על ידיו

וחמור

נשען

על רגליו

[והא דלעיל שכל ארבעת רגליו אינן מטמאות, דלא כרבי יוסי].

ודייק רבא:

ואמאי

אין הסוס מטמא על רגליו והחמור על ידיו? שאף שאין עיקר משענתם עליהם -

הא קא מסייע בהדי הדדי?

אלא

לאו, משום דאמרינן: מסייע

-

אין בו ממש!

אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא

:

רבי אליעזר אומר

: כהן שעבד במקדש כש

רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה,

או

רגלו אחת על האבן

שאינה מרצפת המקדש

ורגלו אחת על הרצפה

-

רואין כל שאילו ינטל הכלי ותינטל

האבן

ועדיין

יכול לעמוד על רגלו

ה

אחת

שעל הרצפה, הרי

עבודתו כשרה

שאז נחשב כאילו עומד רק על אותה רגל.

ואם לאו

-

עבודתו פסולה

. משום שהכלי והאבן חוצצים בין רגלו לרצפת העזרה, וילפינן מקרא שהעבודה נפסלת בכך.

ודייק רב אשי:

ואמאי

כשרה העבודה כשיכול לעמוד על אותה רגל שעל הרצפה?

הא קא מסייע

הרגל השניה

בהדי הדדי

לרגל השניה, והרי הוא כעומד גם עליה?

אלא

לאו, משום דאמרינן: מסייע אין בו ממש!

אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא

:

כהן ש

קיבל

את הדם של הקרבן

ב

יד ימין,

ו

יד

שמאל מסייעתו, עבודתו כשרה,

ואעפ"י שעבודה הנעשית בשמאל פסולה, הכא עיקר העבודה נעשתה בימין.

ודייק רבינא:

ואמאי

כשירה עבודתו?

הא קא מסייע

השמאל

בהדי הדדי

דימין?

אלא

לאו, משום דאמרינן: מסייע אין בו ממש!

ומסקינן:

שמע מינה!

אמר מר: זה יכול וזה יכול, רבי מאיר מחייב

.

איבעיא להו

: האם

בעינן

לרבי מאיר דמחייב בזה יכול וזה יכול, שיהיה

שיעור

של הוצאה

לזה ושיעור

הוצאה

לזה

. כגון אם הוציאו ביחד דבר מאכל, האם צריך שיהא בו שתי גרוגרות.

או דילמא

סגי ב

שיעור אחד לכולן?

פליגי בה

רב חסדא ורב המנונא: חד אמר: שיעור לזה ושיעור לזה, וחד אמר: שיעור אחד לכולן.

אמר רב פפא: אף אנן נמי תנינא

דשיעור אחד לכולן:

דתנן:

היה יושב על גבי מטה וארבע טליות תחת ארבע רגלי המטה, טמאות. מפני שאין יכולה לעמוד על שלש.

ואמאי

טמאות,

ליבעי שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה?

שכל טלית יכביד עליה זב אחר.

לאו, משום דאמרינן: שיעור אחד לכולן!

דסגי בזב אחד כדי לטמאות במדרסו את כל הטליות.

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא: צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו

את הבית,

חייב

משום צידה. שבנעילה זו צד את הצבי.

נעלו שנים, פטורין

כדאמרינן בהוצאה ששנים שעשאוה פטורין, והוא הדין לכל מלאכות שבת.

לא יכול אחד לנעול

את הבית

ונעלו שנים, חייבים,

כדין זה אינו יכול וזה אינו יכול, דשניהם חייבים.

ואמאי

חייבים שניהם?

ליבעי שיעור צידה לזה ושיעור צידה לזה

דהיינו שני צבאים?

לאו, משום דאמרינן: שיעור אחד לכולן!

אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא: השותפין שגנבו וטבחו חייבין

בתשלומי ד' וה'.

ואמאי

חייבים?

ליבעי שיעור טביחה לזה ושיעור טביחה לזה

, דהיינו שתי בהמות?

לאו, משום דאמרינן: שיעור אחד לכולן!

ואמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא: שנים שהוציאו קנה של גרדי

אורג, שנתון עליו חוט הערב שעולה ויורד בשתי,

חייבין

.

ואמאי, ליבעי שיעור הוצאה לזה ושיעור הוצאה לזה?

לאו, משום דאמרינן: שיעור אחד לכולם!

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: דילמא

מיירי

דאית ביה

בקנה

כדי לבשל ביצה קלה לזה וביצה קלה לזה

שהוא שיעור הוצאה של עצים? אמר ליה רב אשי:

אם כן, לישמעינן קנה דעלמא

שעומד להסקה, ששיעורו בכך,

מאי שנא

דנקט קנה

דגרדי

ששיעורו כדי אריגה, אלא ודאי לאשמעינן דסגי בשיעור אחד לשניהם, [דסלקא דעתין דלא שייך בקנה דגרדי יותר משיעור אחד].

ומקשינן:

ודילמא דאית ביה כדי לארוג מפה לזה וכדי לארוג מפה לזה?

ומסקינן:

אלא מהא ליכא למשמע מיניה.

תני תנא קמיה דרב נחמן: שנים שהוציאו קנה של גרדי פטורין, ורבי שמעון מחייב.

ומקשינן:

כלפי לייא

כלפי היכא נהפך דבר זה, שהרי רבי שמעון פוטר יותר מכולם בשנים שעשאוהו?

ומתרצינן:

אלא אימא

: שנים שהוציאו קנה של גרדי

חייבין

דמיירי בקנה כבד, דהוי ליה זה אינו יכול וזה אינו יכול.

ורבי שמעון פוטר

כדאמרינן לעיל, דרבי שמעון פוטר גם בזה אינו יכול וזה אינו יכול.

מתניתין:

המוציא אוכלין פחות מכשיעור

הוצאתן, והוציאן

ב

תוך

כלי

-

פטור אף על

הוצאת

הכלי

, מפני

שהכלי טפלה לו

, לאוכל. שהרי עיקר כונתו בהוצאה זו אינה בשביל הכלי אלא בשביל האוכלין.

הוציא

את

האדם

החי במטה

, הואיל ואינו חייב על הוצאת אדם חי, מפני שהחי נחשב כאילו הוא נושא את עצמו ומיקל מהמשא -

פטור אף על המטה, שהמטה טפלה לו.

הוציא

את המת במטה

-

חייב

על הוצאת המת.

וכן

המוציא

כזית

בלבד

מן המת, וכזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ, חייב

. שהואיל והם מטמאים בשיעור זה, הוצאה חשובה היא, שהרי הוא מציל עצמו מהטומאה ע"י הוצאה זו.

ורבי שמעון פוטר

אפילו במוציא מת שלם. משום שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה. שהרי אין לאדם צורך בהעברת המת מביתו אל מקום אחר משום שהוא צריך את המת במקום האחר.

אלא כל הצורך שלו הוא רק בהוצאתו מביתו, שרצונו לסלק את המת מביתו. ויותר היה נוח לו אילו לא היה לו מת כלל, ולא היה צריך לעסוק בהוצאתו.

וסובר רבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, דלא הוי בכלל "מלאכת מחשבת", אלא אם צריך את ההוצאה, בכך שהוא צריך את החפץ במקום שהוא מוציא אותו אליו.

גמרא:

תנו רבנן: המוציא אוכלין כשיעור

הוצאת אוכלין:

אם

הוציא

בכלי, חייב על האוכלין ופטור על הכלי

. כיון שהכלי טפל לאוכל.

ואם היה כלי צריך לו

שרוצה להשתמש בכלי עצמו במקום שהוציאו לשם -

חייב אף על הכלי.

ותמהינן: האם

שמע מינה

: ה

אוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד

שלא נודע לו באמצע

חייב שתים

חטאות?

שהרי הברייתא מחייבת שתים על הוצאת האוכלין והכלי אף שהיו בהעלם אחד, שהרי הוציאם בבת אחת.