שבת 82b — תלמוד אויף ייִדיש

היה

מקום הכותל

שלו ושל עבודה זרה

, שחצי עובי הכותל היה בתוך רשותו וחציו השני בתוך רשות העבודה זרה -

נידון מחצה על מחצה

. אותו מחצה השייך לו נחשב בתוך הארבע אמות שצריך לכנוס.

אם, למשל, היה עובי הכותל שתי אמות, אינו צריך לכנוס לתוך שלו אלא שלש אמות, מלבד האמה של הכותל ששייכת לו.

אבניו ועציו ועפריו

של אותו הכותל שנפל

מטמאים כשרץ

, שמטמא במגע אך לא במשא.

שנאמר "שקץ תשקצנו"

, נקט הכתוב לשון שקץ לומר שדינו הוא כשרץ.

רבי עקיבא אומר

: מטמאים אף במשא

כנדה

. כשם שהנושא נדה או זב או זבה נטמא, כך הנושא עבודה זרה נטמא.

שנאמר

"תזרם

-

כמו דוה"

. הוקשה עבודה זרה לנדה:

מה נדה מטמאה במשא

את הנושא אותה,

אף עבודה זרה מטמאה במשא.

אמר רבה: "תזרם" דאמר קרא

הכי ביאורו:

נכרינהו

, הרחיקהו

מינך, כזר.

והמשך הכתוב:

"צא תאמר לו"

-

"הכנס" אל תאמר לו

.

ואמר רבה: במשא

-

כולי עלמא לא פליגי דמטמאה

עבודה זרה.

דהא אתקש לנדה

בקרא ד"תזרם כמו דוה".

כי פליגי באבן מסמא

[מלשון "מושמה"], שהיא אבן אשר שמו אותה מעל גבי יתידות, וכלים תחתיה, והעבודה זרה מעל האבן.

והכי פליגי:

רבי עקיבא סבר

: כך אומר לנו ההיקש:

עבודה זרה הרי היא מטמאת

כנדה

.

מה נדה מטמאה באבן מסמא

, שאם ישבה הנדה על האבן, אעפ"י שלא הכבידה על הכלים, טמאים הכלים [דילפינן מזב, דכתיב בו "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו [של הזב] יטמא" ] -

אף עבודה זרה מטמאה באבן מסמא

את הכלים שתחת האבן. לפי שגם הם נחשבים כמצויים מ"תחת לעבודה זרה", על אף שאין העבודה זרה מכבידה עליהם, שהרי היא נמצאת על האבן, והאבן עצמה יושבת על גבי יתידות, ואינה יושבת על הכלים.

ורבנן סברי

: עבודה זרה הרי היא

כשרץ

-

מה שרץ לא מטמא באבן מסמא

את הכלים שתחת האבן,

אף עבודה זרה לא מטמאה באבן מסמא

את הכלים שמתחתיה.

והוינן בה:

ולרבי עקיבא, למאי הלכתא איתקש

עבודה זרה

לשרץ?

ומתרצינן:

למשמשין

. שהכלים המשמשין את העבודה זרה מטמאים רק במגע כשרץ, אך לא במשא, ולא באבן מסמא.

ותו הוינן בה:

ולרבנן

-

למאי הלכתא איתקש

עבודה זרה

לנדה?

ומתרצינן:

למשא

. כדאמר רבה דלכולי עלמא עבודה זרה מטמאה במשא דזה ילפינן מנדה. ומכל מקום, אינה מטמאה לגמרי כנדה, שאין העבודה זרה מטמאת באבן מסמא, שעל זה הועיל ההיקש לשרץ - למעטה מאבן מסמא.

ומקשינן לרבנן:

ולוקשה רחמנא

את העבודה זרה

לנבלה

, שאף היא מטמאה רק במשא ולא באבן מסמא. ושוב לא נצטרך להקיש עבודה זרה לשרץ למעט מאבן מסמא?

ומתרצינן:

אין הכי נמי

. אכן היה אפשר ללמוד שאין עבודה זרה מטמאת באבן מסמא מהיקש לנבילה.

אלא

, לכך הקישה התורה לנדה, כדי ללמד דבר נוסף:

מה נדה אינה

מטמאה

לאברין

, שאם נחתך אבר מהנדה אין עליו טומאת נדה [אלא טומאת אבר מן החי, כאבר הנחתך משאר אדם. וההבדל ביניהם, שאבר הנחתך מהנדה מטמא רק במשא ובאהל, אך לא באבן מסמא] -

אף עבודה זרה אינה

מטמאה

לאברין

. שאם היתה העבודה זרה מורכבת מחלקים חלקים אין כל חלק ממנה בנפרד מטמא, אלא כשהיא שלימה.

ומקשינן:

ואלא הא דבעי רב חמא בר גוריא: עבודה זרה

-

ישנה

, יש לה טומאה,

לאברין או אינה

, אין לה טומאה

לאברין?

תיפשוט ליה מהא

דאמרן

דלרבנן אינה לאברין?

ומתרצינן:

רב חמא בר גוריא

-

אליבא דרבי עקיבא בעי לה

, שהוא מקיש אמנם עבודה זרה לנדה לענין אבן מסמא. אלא שיש להסתפק לפיו האם גם לקולא, לטהרה, שלא תטמא לאברין כנדה, מקשינן לה לנדה, או שמא רק לחומרא מקשינן, ולא לקולא.

ורבי אלעזר אמר: באבן מסמא

-

דכולי עלמא לא פליגי דלא מטמאה

עבודה זרה.

כי פליגי במשא.

רבי עקיבא סבר

: עבודה זרה הרי היא

כנדה

-

מה נדה מטמאה במשא אף עבודה זרה מטמאה במשא.

ורבנן סברי: כשרץ

-

מה שרץ לא מטמא במשא אף עבודה זרה לא מטמאה במשא.

והוינן בה אליבא דרבי אלעזר שהעמיד את מחלוקתם של רבנן ורבי עקיבא רק בטומאת משא ולא באבן מסמא:

ורבי עקיבא, למאי הלכתא איתקש

עבודה זרה

לשרץ?

ומתרצינן:

למשמשין

שאינם מטמאין במשא.

והוינן בה:

ורבנן, למאי הלכתא איתקש

עבודה זרה

לנדה?

שהרי טומאתה לגמרי כשרץ.

ומתרצינן: לומר לך:

מה נדה אינה לאברים אף עבודה זרה אינה לאברים.