טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
שבת 81a — תלמוד אויף ייִדיש
שבת 81a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — שבת 81a
מתניתין:
המוציא
עצם
שיעורו הוא
כדי לעשות
ממנו
תרווד
כף.
רבי יהודה אומר: כדי לעשות ממנו חף
מפתח.
זכוכית
-
כדי לגרור
לחדד
בו ראש הכרכר
, שבט שמשתמשים בו האורגים בשעת האריגה וראשו חד.
צרור או אבן
-
כדי לזרוק בעוף
להבריחו.
רבי אלעזר בר יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה
. שאין אדם טורח להרים אבן כדי להבריח עוף היות שהוא יכול לעשות זאת בגערה בלבד. ואינו חייב אלא על שיעור צרור ואבן גדול יותר - כדי לזרוק בבהמה.
גמרא:
שנינו במשנה: המוציא עצם כדי לעשות ממנה תרוד. רבי יהודה אומר כדי לעשות ממנו חץ.
והוינן בה:
למימרא, דשיעורא דרבי יהודה נפיש
גדול מדרבנן. שהרי מפתח הוא גדול יותר מתרווד. ותיקשי, ד
הא קיימא לן דשיעורא דרבנן נפיש?
ומתרצינן:
אמר עולא
: חף דרבי יהודה היינו
חפי פותחת
שיני המפתח בלבד שהוא פחות מתרווד.
תנו רבנן: חפי פותחת
, שיני המפתח -
טהורין
אינם מקבלים טומאה לפי שאינם ראויים לשימוש בפני עצמם ואין עליהם תורת כלי.
קבען בפותחת
במפתח -
טמאין,
שמעתה הם כלי.
וכל זה אמור במפתח של שידה או תיבה.
ו
מפתח
של גל
, של דלת בית או שער החצר,
אף על פי שחיברן בדלת וקבען במסמרים
[עיין ביאורו בעיונים ] -
טהורין
. לפי שהמפתח מחובר לדלת והדלת מחוברת לקרקע. ו
כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע
, שאינה מקבלת טומאה.
שנינו במשנה:
זכוכית כדי לגרור בו
ראש הכרכר.
תנא: סכוכית
[זכוכית, ונקראית זכוכית על שם שהיא זכה. וכן נקראת סכוכית על שם שסוכין [מסתכלין] בה. רש"י] -
כדי לפצוע
לנתק
בה שני נימין
חוטין
כאחת.
שנינו במשנה:
צרור או אבן כדי לזרוק בעוף. רבי אלעזר
בר יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה.
אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: והוא שמרגשת בה
הבהמה בצרור ובאבן בהכאתם.
וכמה שיעורו?
תניא: רבי אלעזר בן יעקב אומר: משקל עשרה זוז.
זונין
[שם אדם]
על לבי מדרשא, אמר להו: רבותי! אבנים של בית הכסא
שמקנחים בהם -
שיעורן בכמה
, להתחייב עליהם משום הוצאה לרה"ר, או בתוך החצר, שהתירו חכמים איסור מוקצה משום כבוד הבריות - כמה מהם מותר לטלטל?
ושתי השאלות תלויות בשיעור אחד, שהשיעור הראוי לקינוח הוא השיעור שחייבין עליו משום הוצאה, והוא שהתירו בטלטול מצד מוקצה.
אמרו לו: כזית, כאגוז וכביצה
. בשלש גדלים של אבנים מקנחים, בזו אחר זו.
בתחילה באבן קטנה כזית, ואח"כ באבן בשיעור של כאגוז, ובסוף בכביצה.
אמר להו
זונין:
וכי טורטני
משקולת
יכניס
לבית הכסא לשקול שם האבנים?!
נמנו וגמרו: מלא היד
. ואפילו ארבע או חמש אבנים, כל שיש בין כולם כמלא היד.
תניא: רבי יוסי אומר: כזית כאגוז וכ ביצה.
רבי שמעון ברבי יוסי אומר משום אביו: מלא היד.
תנו רבנן: ג' אבנים מקורזלות
מחודדות וראויות לקינוח
מותר להכניס לבית הכסא
בשבת ואין בזה איסור מוקצה [ובמקום שאין איסור הוצאה כגון בתוך החצר או בתוך ארבע אמות ברה"ר].
וכמה שיעורן?
רבי מאיר אומר: כאגוז
, כל אחת מהאבנים.
רבי יהודה אומר: כביצה.
אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: כמחלוקת
רבי מאיר ורבי יהודה
כאן
-
כך מחלוקת באתרוג
. שרבי מאיר סבר שיעור אתרוג כאגוז ורבי יהודה סבר כביצה.
והוינן בה: כיצד תלה רב חסדא את המחלוקת באתרוג במחלוקת באבנים? והרי
התם
, באתרוג -
מתניתין
היא במסכת סוכה, שנחלקו בה רבי מאיר ורבי יהודה, ואילו
הכא, ברייתא
היא, והמשנה ידועה יותר מהברייתא, וכיצד תולה רב חסדא את הידוע בשאינו ידוע?
ומתרצינן:
אלא
אימא:
כמחלוקת באתרוג כך מחלוקת כאן
. ורב חסדא נתן סימן, שאם ישכחו הברייתא יזכרו על ידי המשנה שכך היא המחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה.
אמר רב יהודה: אבל לא
התירו לטלטל
את הפאייס
לצורך קינוח.
ומבארינן:
מאי פאייס?
אמר רבי זירא: כרשיני בבלייתא
. רגבי אדמה שאינם ראויים לקינוח משום שהם נפרכים. [ונקראים "בבלייתא" היות ובבל היא ארץ לחה, והמחרישה מעלה רגבים].
אמר רבא: אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול
כדי לפתוח נקב פי הטבעת, למי שיש לו עצירות.
מתקיף לה מר זוטרא
: וכי
ליסתכן!?
שיכול לבא לידי סכנה אם לא ימשמש!
ומתרצינן: אין כונת רבא שלא ימשמש כלל בשבת. אלא שלא ימשמש כדרך שהוא עושה בחול, כיון שהוא משיר נימין [שערות]. אלא ימשמש
כלאחר יד
, בשינוי. כגון שיאחוז הצרור בשתי אצבעותיו.
אמר רבי ינאי: אם יש מקום קבוע לבית הכסא
מכניס אבנים כ
מלא היד
, כדי שאם ישארו מהאבנים ישתמש בהם פעם אחרת באותה שבת. ו
אם לאו
, לא יכניס אלא
כהכרע
שלש אבנים. דהיינו, שתהיינה שלשת האבנים כל אחת כאגוז, שהוא ה"מכריע" [האמצעי] בין כזית וכביצה.
מדוכה קטנה של בשמים
שהיא מוקצה, לפי שמלאכתה הוא מלאכת איסור בלבד -
אמר רב ששת: אם יש עליה עד
, היינו שכבר קנח בה פעם אחת,
מותר
לטלטלה לקינוח. שהרי הקינוח מעיד על המדוכה שמעתה היא עומדת רק לכך.
מיתיבי
להא דרב ששת: תניא:
עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות
, טחורים.
ואלו הן: האוכל עלי קנים, ועלי גפנים, ולולבי גפנים
.
ומוריגי בהמה
, בשר בהמה שיש בו חריצים, כגון החיך והלשון,
בלא מלח
.
ושדרו של דג
.
ודג מליח שלא בישל כל צרכו. והשותה שמרי יין
.
והמקנח
בסיד ובחרסית
או
בצרור שקינח בו חביר ו.
ויש אומרים: אף "התולה" עצמו בבית הכסא
, שאינו יושב אלא נשען על ברכיו, שעל ידי כן נפתחין הנקבים יותר מדאי.
הרי, שאין מקנחין במה שקינח חבירו, וכיצד אמר רב ששת שמשתמשין במדוכה כמה פעמים לקינוח?
ומתרצינן:
לא קשיא: הא בלח
, בעודו לח אינו ראוי לקינוח חוזר.
הא ביבש
, לאחר שנתייבש מקנחין בו שוב.
ואיבעית אימא: כאן מצד אחד
באותו צד שכבר השתמשו שוב אין מקנחין,
וכאן משני צדדין
, שבצד האחר הוא ראוי לקינוח.
ואיבעית אימא: הא דידיה
במה שהוא עצמו קינח משתמש שוב.
הא דחבריה
מה שחבירו קינח אינו ראוי לשימוש עבורו.
אמר ליה אביי לרב יוסף: ירדו עליה גשמים
על המדוכה
ונשטשטשו
רושם הקינוח -
מהו
לטלטל את המדוכה? האם לאחר שנהייתה המדוכה נקיה בטל בכך יחודה לצורך קינוח?
אמר ליה
רב יוסף:
אם היה
עדיין
רישומו ניכר
-
מותר
. כיון שהוא מאוס ואינו ראוי עוד לבשמים, ומבטלו לגמרי לצורך בית הכסא.