שבת 80a — תלמוד אויף ייִדיש

תנא

: המוציא דיו, שיעורו הוא בשיעור כתיבת

שתי אותיות

כשהוא מוציאו

בדיו

יבש. או בשיעור

שתי אותיות

בדיו ש

בקולמוס

. או שמוציא דיו הראוי לכתיבת

שתי אותיות, בקלמרין

, בקסת הסופר;.

בעי רבא

: הוציא דיו בשיעור

אות אחת, בדיו

יבש ו

אות אחת בקולמוס ואות אחת בקלמרין

-

מהו?

האם מצטרפין שלשת סוגי הדיו לשיעור שתי אותיות?

ומסקינן:

תיקו!

אמר רבא: הוציא

דיו בשיעור

שתי אותיות

לרשות הרבים,

וכתבן כשהוא מהלך

, הרי על אף שלכאורה הוא לא עשה הנחה ברה"ר, שהרי הוא עצמו לא נח [ולא היה מצב שבו ניתן לומר ש"הנחת גופו הוי כהנחת החפץ"], אפילו הכי הוא

חייב

משום הוצאה, [לבד מהכתיבה] היות ו

כתיבתן

של האותיות בדיו -

זו היא הנחתן!

שזו היא עיקר צורת ההנחה של הדיו, כאשר מניחים אותו על הנייר בתורת כתב.

ואמר רבא: הוציא

דיו בשיעור

אות אחת וכתבה, וחזר והוציא

דיו בשיעור

אות אחת וכתבה

-

פטור

מחטאת משום הוצאה, ואפילו אם עשה זאת בהעלם אחד.

מאי טעמא?

משום ד

בעידנא דאפקא לבתרייתא

, לדיו של האות השניה -

חסר לה לשיעורא דקמייתא

. שכבר נתייבש הדיו של האות הראשונה, ונמצא שבגמר ההוצאה, כשאנו באים לצרף את שתי האותיות, אין כאן שיעור של שתי אותיות.

ואמר רבא: הוציא חצי גרוגרת אחת

מרשות היחיד

והניחה

ברשות הרבים,

וחזר והוציא חצי גרוגרת אחת, והניחה

ברשות הרבים, הרי חצי הגרוגרת

הראשונה

-

נעשה כמי שקלטה כלב

בפיו, ולא נעשית ההנחה מכוחו,

או

כמי

שנשרפה

קודם הנחת חצי הגרוגרת השניה, שאז אין שני חצאי הגרוגרות ראויים לצירוף,

ופטור.

והוינן בה:

ואמאי

פטור?

הא מנחה

חציה של הגרוגרת הראשונה בעת הנחת חציה השניה, והרי לא נקלטה המחצית הראשונה בפי כלב ולא נשרפה, אלא שתיהן מונחות עתה יחד בגמר ההוצאה במלוא השיעור של גרוגרת, ולמה לא יצטרפו לשיעור גרוגרת? ומדוע אמרינן שהמחצית הראשונה "נעשה כאילו קלטה כלב או נשרפה"? ומתרצינן:

הכי קאמר

רבא:

ואם קדם והגביה

את

הראשונה

ממקום הנחתה

קודם הנחת

ה

שניה

-

נעשית

ה

ראשונה כמי שנקלטה

על ידי כלב [קודם הנחה, דפטור כדתנן לקמן קב א הזורק וקלטה כלב פטור, דלא נעשתה ההנחה מכחו, ואין כאן הנחה. רש"י]

או שנשרפה, ופטור

. לפי שגם כאן, בשעת גמר ההוצאה, כבר בטלה ההנחה הראשונה.

ואמר רבא: הוציא חצי גרוגרת והניחה, וחזר והוציא חצי גרוגרת, והעבירה דרך עליה

, מעל לחצי הראשונה,

חייב.

והוינן בה:

ואמאי

חייב -

הא לא נח

החצי השני?

ומתרצינן:

כגון שהעבירה

למחצית הגרוגרת השניה

תוך שלשה

טפחים סמוך לקרקע שמונחת עליה מחצית הגרוגרת הראשונה, והרי הוא כמי שהונחה, מדין לבוד.

ומקשינן:

והאמר רבא

: הזורק חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים או זרקו למרחק של ארבע אמות ברשות הרבים, ולא נח החפץ ברשות הרבים, הרי הוא פטור. ואפילו עבר החפץ

תוך שלשה

לקרקע רשות הרבים הוא פטור

לרבנן

, דסברי קלוטה [דבר הנמצא "קלוט" באויר הרשות] לאו כמי שהונחה דמי. אלא

צריך

שתהיה

הנחה

של החפץ

על גבי משהו

. ולא אמרינן דבתוך שלשה מודו רבנן דהוי כהונח החפץ על הקרקע, אלא צריך שינוח ממש! [ומכל מקום, לא צריך הנחה על גבי מקום של ד' טפחים על ד' טפחים, כבכל הנחה, הואיל והוא בתוך שלשה לקרקע].

ומתרצינן:

לא קשיא

.

כאן

, דצריך הנחה על גבי משהו -

בזורק

את החפץ ולא נח ברשות הרבים.

כאן

, שמספיק כדי לחייב העברה תוך שלשה, ואפילו בלא הנחה -

במעביר

את החפץ בידו, שאז אין צורך בהנחה הואיל והחפץ מונח בידו, וידו סמוכה לקרקע.

דזה שמונח החפץ ביד חשיב כנח על גבי מקום כל שהוא. חזו"א סי' ס"ב ס"ק כג.

תנו רבנן: הוציא חצי גרוגרת, וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד

, שהיה שוגג מתחילה ועד סוף, ולא נודע לו באמצע שחטא -

חייב

חטאת.

אבל, אם הוציאן

בשתי העלמות

, שנודע לו בין שני החצאים שחטא, ושוב שכח, והוציא את החצי השני -

פטור

. כיון שהידיעה שבאמצע מחלקת את שתי האכילות, ולא מצטרפים שני החצאים יחד לשיעור המחייב חטאת.

רבי יוסי אומר

: אפילו הוציאן

בהעלם

אחד,

הרי דוקא אם הוציא את שני החצאים

לרשות אחת

, כלומר, לאותה רשות הרבים -

חייב

. אבל אם הוציא את שני החצאים

לשתי רשויות

הרבים נפרדות, משני צידי רשות היחיד, כשכל חצי הוא הוציא לרה"ר אחרת -

פטור

.

אמר רבה: והוא

, בתנאי,

ש

ההפרדה בין שתי רשויות הרבים היא דוקא באמצעות רשות היחיד, שאז

יש

רשות של

"חיוב חטאת

" המפרידה

ביניהם

.

כי רק רשות היחיד המפסקת בין שתי רשויות הרבים גורמת לחיוב חטאת [שאם הוציא או הכניס מאחת מרשויות הרבים הללו לאותה רשות המפסקת ביניהם, חייב חטאת], ורק אז הן נחשבות לשתי רה"ר נפרדות אשר מחלקות את ההוצאות אליהן כמעשים נפרדים, ולכן כדי לחייב על כל הוצאה צריך שיעור הוצאה שלם בפני עצמו.

אבל

אם מפסיקה ביניהם רק

כרמלית

-

לא

הוי הפסק לחלק בין הרשויות ולהחשיב את ההוצאות אליהן כמעשים נפרדים, אלא הן נחשבות כרה"ר אחת, שאפילו אם הוציא חצי גרוגרת אחת לרה"ר זו וחצי גרוגרת שניה לרה"ר זו - חייב.

ואילו

אביי אמר: אפילו כרמלית

הוי הפסק.

אבל פיסלא

, גזע עץ השוכב לכל רוחב רה"ר -

לא

הוי הפסק, ואם הוציא חצי גרוגרת לצד זה של הגזע וחצי גרוגרת לצד זה, חייב.

ורבא אמר: אפילו פיסלא

הוי הפסק.

ואזדא רבא לטעמיה

:

דאמר רבא: רשות שבת

-

כרשות גיטין דמיא

. ולגבי גיטין מצינו שפיסלא חולקת רשות בפני עצמה. והוא הדין לענין שבת, שמפסקת בין שתי רשויות הרבים.

המעשה בגיטין היה כשהבעל זרק גט לאשתו בחצרו, והגט נפל על פיסלא, שהדין הוא שאינה מגורשת. כי אעפ"י שהבעל השאיל לאשתו את חצירו לצורך קניית הגט, את מקום הפיסלא הוא לא השאיל, לפי שהוא מקום בפני עצמו. ואמרינן אין אדם משאיל רק מקום אחד, ולא שנים.

שנינו במשנה: המוציא

כחול

-

כדי לכחול עין אחת.

והוינן בה: המוציא כחול בשיעור כדי לכחול בו אמאי חייב? והרי

עין אחת, הא לא כחלי

אינשי, אלא שתי עינים, ולמה שיערו חכמים בעין אחת? ומתרצינן:

אמר רב הונא: שכן

נשים

צנועות כוחלות עין אחת

בלבד, שמכסות את פניהן ואינן מגלות אלא עין אחת כדי לראות, וכוחלות אותה עין. הילכך כחול כדי לכחול בו עין אחת נמי חשיב.

מיתיבי

לרב הונא: הא תניא:

רבי שמעון בן אלעזר אומר: כחול, אם

הוא עומד

לרפואה,

שיעורו הוא

כדי לכחול

בו

עין אחת

.

ו

אם

עומד

לקשוט,

שיעורו הוא כדי לכחול בו

בשתי עינים.

וקשיא לרב הונא, שלדבריו אפילו בלקשט סגי בעין אחת?

ומתרצינן:

תרגמא

, העמידה,

הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני: כי תניא ההיא

-

בעירניות

, בנות הכפרים, [ועיין במסורת הש"ס המביא את דברי רש"י במקום אחר שהכונה היא לבנות כרך קטן], שאינן צריכות לנהוג בצניעות כל כך, לפי שאין שם אנשים רבים, וגם אין מצוי שם שחוק וקלות ראש. והן כוחלות שתי עיניהן, ולכן לגביהם זהו השיעור לענין שבת.

שנינו במשנה:

שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן.

תנא: כדי ליתן על פי נקב קטן של

הפקק שעל צלוחית ה

יין

, ולא של שמן או דבש. שהיין יוצא דרך נקב קטן יותר לעומת הנקב העשוי להוצאת שמן ודבש.

שנינו במשנה:

דבק כדי ליתן בראש השפשף.

תנא: כדי ליתן בראש שפשף

, נסר קטן,

שבראש קנה של ציידין

, שצריך לשים שם הרבה דבק כדי שהעוף ידבק כשישב שם.

שנינו במשנה:

זפת וגפרית כדי לעשות

נקב.

תנא: כדי לעשות נקב קטן

[עיין במשנה].

שנינו במשנה:

חרסית כדי לעשות פי כור

של צורפי זהב. רבי יהודה אומר: כדי לעשות פטפוט.

והוינן בה:

למימרא

וכי תאמר

דשיעורא דרבי יהודה נפיש

גדול משיעורא דרבנן? שהרי השיעור בכדי לעשות פטפוט הוא יותר מלעשות פי כור.

ו

הא קיימא לן

לגבי שיעור הוצאה של דבר אחר

דשיעורא דרבנן נפיש

מדרבי יהודה?

ד

הרי

תנן

במתניתין בשיעור הגמי:

רבי יהודה אומר: כדי ליטול הימנו מדת מנעל לקטן

, שהוא פחות משיעור של רבנן, כדי לעשות תלאי.

הרי שרבי יהודה מחמיר מרבנן, ולמה כאן הוא מקל יותר מהם?

ומתרצינן:

אימא

בדברי רבי יהודה:

כדי לסוד

, לטייח את הבקעים של

פטפוט

רגל של

כירה קטנה

, שהוא פחות מלעשות פי כור זהב.

[

סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב

].