שבת 7a — תלמוד אויף ייִדיש

כגון דאית לה

לבקעה

מחיצות

, ובכגון זו שנינו שהיא רשות היחיד לשבת.

ו

להשמיענו באה המשנה, שמחיצות הבקעה, אף שלא הוקפו לדירה, מחיצות הן, ונעשית הבקעה רשות היחיד לחייב את הזורק לתוכה מרשות הרבים. אם כי אסור לטלטל בה ארבע אמות מדרבנן כמו בכרמלית.

ו

כי הא דאמר עולא אמר רבי יוחנן

: אף שאין לטלטל ארבע אמות במקום ששטחו יותר ממאה על חמשים אמה ["בית סאתים" כשיעור חצר המשכן], ואף שמוקף מחיצות, כל שאין אותו מקום סמוך לבית ומשמש את בני הבית [שאינו "מוקף לדירה"], וכמבואר במסכת עירובין. בכל זאת,

קרפף

[מקום גדול מוקף מחיצות] שהוא גדול

יותר מבית

סאתים שלא הוקף לדירה

, וכגון שעומד חוץ לעיר ומשמש כמחסן עצים,

ואפילו

גדול כבית

כור

[אלף וחמש מאות אמה על חמשים],

ואפילו

כבית

כוריים, הזורק לתוכו

מרשות הרבים הרי זה

חייב

, כזורק לרשות היחיד גמורה.

מאי טעמא?

כי אף שמחיצותיו לא הוקפו לדירה, בכל זאת, מן התורה

מחיצה היא,

ולכן רשות היחיד גמורה היא מן התורה,

אלא שמחוסרת דיורין.

ואסרו חכמים לטלטל בו כמו בכרמלית, ומשום שחששו חכמים: שמא מתוך שאין שם דירה, יבואו להחליפו ברשות הרבים.

ומקשה הגמרא:

בשלמא רב אשי,

שהעמיד את המשנה במסכת טהרות האומרת שבקעה היא רשות היחיד בימות הגשמים, כפשוטה, שהיא אכן רשות היחיד מן התורה, ובכגון שיש לה מחיצות, ומן התורה היא רשות היחיד גמורה, אלא שחכמים אסרו את הטלטול בה כמו בכרמלית, כיון שמחיצותיה לא הוקפו לדירה, שפיר

לא אמר כעולא,

שפירש את המשנה בטהרות שלא כפשוטה, שהתנא קורא לבקעה רשות היחיד על אף שאין לה מחיצות, ואינה רשות היחד מן התורה, וכל כוונתו היא לומר שאינה רשות הרבים.

אלא עולא

עצמו,

מאי טעמא לא אמר כשמעתיה!?

למה לא פירש את המשנה שם על פי שמועתו שלו בשם רבי יוחנן, וכמו שהעמידה רב אשי במוקפת מחיצות, והיא רשות היחיד גמורה, אלא שאסרו חכמים את הטלטול בה כדין כרמלית כיון שהמחיצות לא הוקפו לדירה!?

ומשנינן:

אמר לך

עולא:

אי דאית לה

לבקעה

מחיצות,

וכאשר העמיד רב אשי, וכי

"בקעה" קרי לה

, והרי

"קרפף" היא!?

ובהכרח שאין הבקעה מוקפת מחיצות.

ורב אשי

אמר לך: אי אפשר לפרש כפירושו של עולא, שאינה רשות היחיד, שהרי

"רשות היחיד" קתני

באותה משנה, ואם לא שמוקפת מחיצות, לא היה קורא לה התנא "רשות היחיד".

שנינו בברייתא: אבל ים ובקעה ואיסטוונית

והכרמלית

אינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד:

ומקשה הגמרא על לשון הברייתא "והכרמלית": וכי

אטו כולהו,

האם ים בקעה ואיסטוונית,

נמי לאו כרמלית נינהו

, עד שהתנא מוסיף עליהם את הכרמלית.

כי אתא רב דימי

מארץ ישראל לבבל,

אמר

לפרש את הברייתא בשם

רבי יוחנן: לא נצרכה

"והכרמלית"

אלא ל

הוסיף כרמלית אחרת, והיא,

קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים

[הכניס אדם את ביתו לפנים והניח מקרקעו לרשות הרבים], וללמדנו שאף היא "כרמלית" ולא רשות הרבים.

דאף על גב דזימנין דדחקי ביה רבים ועיילי לגוה

[פעמים שדוחקים הרבים ונכנסים לשם], בכל זאת,

כיון דלא ניחא תשמישתיה

[אינו נוח שם לשימוש הרבים] כי אין יכולים להכנס לשם ישירות דרך הילוכם, לכן אינה כרשות הרבים אלא

כי כרמלית דמי

.

כי אתא רב דימי

מארץ ישראל לבבל

אמר

עוד בשם

רבי יוחנן: בין העמודין

שבשוק [עמודים יש בשוק, שתולים בהם הסוחרים את סחורתם],

נידון ככרמלית,

ולא כרשות הרבים, ואף שהשוק עצמו רשות הרבים הוא, כי זה הוא "פלטיא" שהיא רשות הרבים.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

כי

אף על גב דדרסי בה רבים

בין העמודים,

כיון דלא מסתגי להו בהדיא

[כיון שאין יכולים לנוע שם בחפשיות, כי העמודים אינם זה כנגד זה],

ככרמלית דמיא

.

אמר רבי זירא אמר רב יהודה: איצטבא שלפני העמודים

[לפני אותם עמודים שנזכרו לעיל, יש איצטבאות שמניחים עליהם הסוחרים את סחורתם] והיא רחבה ארבעה וגבוהה שלשה טפחים,

נידון ככרמלית

.

ומפרשת הגמרא:

למאן דאמר,

רבי יוחנן,

בין העמודים

נידון ככרמלית,

כל שכן איצטבא

שהיא נדונית ככרמלית.

אבל

למאן דאמר,

רב יהודה,

איצטבא

נידונית ככרמלית,

איצטבא הוא

שנידונית ככרמלית משום

דלא ניחא תשמישתיה, אבל בין העמודים דניחא תשמישתיה, לא

נידון ככרמלית אלא כרשות הרבים.

לישנא אחרינא

מבארת מטעם אחר שמודה רב יהודה בין העמודים שהוא רשות הרבים:

אבל בין העמודין, דזימנין דדרסי ליה רבים

[פעמים שנכנסים הרבים לשם],

כרשות הרבים דמיא

.

אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: לבינה

[סתם לבינה ארכה ורחבה שלשה טפחים, ואין לעוביה שיעור קבוע] שהיתה

זקופה ברשות הרבים, וזרק

ממרחק ארבע אמות דבילה שמינה או טיט,

וטח

[הדביק]

בפניה

של לבינה, הרי זה

חייב

, ומשום שפניה של לבינה אויר רשות הרבים הוא, ולכן הוא חייב. אבל אם זרק

על גבה

של הלבינה הזקופה, ומתוך שארכה ורחבה שלשה טפחים, נמצא שכאשר נח החפץ על גבי הלבינה הזקופה הוא נח על משטח שהוא גבוה שלשה טפחים מעל פני רשות הרבים, והוא "מקום פטור", ולכן הוא

פטור

.

אביי ורבא דאמרי תרוייהו

: מה שאמרנו, שגב הלבינה הוא "מקום פטור"

והוא, שגבוה שלשה

טפחים [וכך היא סתם לבינה, שארכה שלשה, וממילא בזקיפתה גבוהה היא שלשה], ומשום

דלא דרסי לה רבים

-

אבל היזמי והיגי

[מיני שיחים שיש להם קוצים] שברשות הרבים, הרי על גבם הוא "מקום פטור",

אף על גב דלא גביהי שלשה

טפחים, כיון שאין דורסים הרבים עליהם, שלא יזוקו.

וחייא בר רב אמר: אפילו

על גבי

היזמי והיגי

הוי "מקום פטור" רק אם הם גבוהים שלושה, כי בפחות מזה דורסים אותם הרבים בסנדליהם.

אבל צואה

שברשות הרבים,

לא

צריך שתהא גבוהה שלשה, כיון שאין הרבים דורסים עליה.

ורב אשי אמר: אפילו צואה

צריך שתהא גבוהה שלשה כדי שתיחשב ל"מקום פטור".

אמר רבה דבי רב

שילא: כי אתא רב דימי

מארץ ישראל לבבל,

אמר

בשם

רבי יוחנן: אין כרמלית פחותה מארבעה

על ארבעה טפחים, וכמו רשות היחיד. ואם פחותה היא מכך, אינה אלא "מקום פטור", ומותר לכתחילה להוציא משם לרשות הרבים ולרשות היחיד.

ואמר רב ששת: ותופסת

הכרמלית

עד

גובה

עשרה

טפחים, ומפרש לה ואזיל.

ודנה הגמרא:

מאי "ותופסת עד עשרה

"?

אילימא, דאי איכא מחיצה עשרה הוא דהוי כרמלית, ואי לא, לא הוי כרמלית

אלא "מקום פטור".

ולא!?

וכי יתכן לומר שלא תהיה כרמלית אלא כשיש לה מחיצה עשרה!?

והאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: בית שאין בתוכו

גובה

עשרה

טפחים,

וקרויו

[עובי תקרתו]

משלימו לעשרה

טפחים, כך הוא דינו:

על גגו

-

מותר לטלטל בכולו

, שהרי רשות היחיד הוא, כדין גדר גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים.

ואילו

בתוכו, אין מטלטלין בו אלא בארבע

[בתוך ארבע]

אמות.

כי מאחר שבתוך הבית אין לו מחיצות בגובה עשרה טפחים, שהרי חלל הבית הוא רק תשעה טפחים, הוא אינו נחשב רשות היחיד, אלא "כרמלית" הוא, ולכן אין מטלטלין בו ארבע אמות.

הרי מבואר להיפך, שדוקא משום שאין לו מחיצות עשרה, לכן הוי "כרמלית".

אלא,

מכח קושיא זו, מפרשת הגמרא:

מאי "ותופסת עד עשרה

" דקאמר רב ששת?

דעד עשרה

טפחים

הוא דהויא כרמלית, למעלה מעשרה טפחים לא הוי כרמלית

. כלומר, מקום שהוא כרמלית משום שאין לו מחיצות ורחב ארבעה טפחים, אין שם כרמלית על המקום אלא עד גובה עשרה טפחים. אבל האויר שלמעלה מעשרה טפחים, "מקום פטור" הוא. וכמו רשות הרבים, שאין אוירה תופס אלא עד עשרה טפחים, ומשם ואילך "מקום פטור" הוא.

ו

דברי רב ששת הם

כי הא דאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא!

לא תיהוי במילי דשבתא למעלה מעשרה

. כלומר, דיני שבת הם עד עשרה טפחים, ומפרש לה ואזיל.

והרי

למאי הלכתא

[לענין איזו רשות אמר כן שמואל], אם לא לענין כרמלית?

אילימא, דאין רשות היחיד למעלה מעשרה

;. הרי אי אפשר לומר כך, שהרי

והאמר רב חסדא: נעץ קנה ברשות היחיד

[ומן הסתם אין הקנה רחב ארבעה על ארבעה טפחים עד שיהא הוא עצמו רשות היחיד],

וזרק

חפץ מרשות הרבים אל רשות היחיד,

ונח על גביו, אפילו

אם

גבוה

הקנה

מאה אמה

, הרי זה

חייב

,

מפני שרשות היחיד עולה עד

לרקיע.

ואם כן, אי אפשר לפרש את דברי שמואל לענין רשות היחיד.