שבת 6a — תלמוד אויף ייִדיש

מידי דהוה

[הרי זה דומה]

אמעביר חפץ ברשות הרבים

יותר מארבע אמות, והניחו, שהוא חייב! שהרי

התם, לאו, אף על גב דכמה דנקיט ליה ואזיל,

האם אין אנו אומרים שם, שכל עוד החפץ בידו והוא מהלך עמו, הרי הוא

פטור

כל זמן שהוא מהלך ואינו מניחו, על אף שכבר העבירו ארבע אמות ברשות הרבים. ובכל זאת,

כי מנח ליה,

לכשיניחו אחר כך ברשות הרבים, הוא

חייב

, ואין אנו אומרים כיון שהפסיקה "הליכת פטור" בינתיים, הרי הוא פטור. אם כן,

הכא נמי,

כשהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך כרמלית,

לא שנא.

הרי הוא חייב, אף על פי שהפסיקה "הליכת פטור" כשעבר דרך כרמלית, בינתיים.

ותמהה הגמרא:

מי דמי

[וכי דומים שני הענינים זה לזה]!? והרי

התם,

גבי מעביר יותר מארבע אמות ברשות הרבים,

כל היכא דמנח ליה, מקום חיוב הוא

[בכל מקום שהיה מניחו לאחר שהעבירו ארבע אמות, יתחייב], כלומר, אם כי הלך "הליכת פטור", אבל הוא לא הלך ב"מקום פטור" אלא במקום שאילו היה מניח שם ולא מתעכב מלהניחו, היה מתחייב. ואילו

הכא,

במוציא דרך סטיו, הרי

אי מנח ליה בסטיו, מקום פטור הוא

;.

אלא,

מדמה הגמרא את עניננו לענין אחר:

מידי דהוה אמעביר חפץ

ברשות הרבים

מתחלת ארבע

אמות

לסוף ארבע

אמות, שהוא חייב! והרי

התם, לאו, אף על גב דאי מנח ליה בתוך ארבע אמות

[אילו היה מניח את החפץ תוך ארבע אמות], הרי היה

פטור.

ובכל זאת,

כי מנח ליה בסוף ארבע אמות

, הרי הוא

חייב

. אם כן,

הכא נמי,

כשהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים והעבירו דרך כרמלית,

לא שנא

, והרי הוא חייב אף על פי שאילו היה מניחו בכרמלית היה פטור.

ודחינן:

מי דמי!?

הרי

התם,

במעביר ארבע אמות ברשות הרבים,

לגבי דהאי גברא

[לגבי אדם זה], שעקירתו היתה במקום שהיתה, אכן תוך ארבע אמות לאותו מקום

מקום פטור הוא

, אבל

לכולי עלמא, מקום חיוב הוא!

כלומר, לגבי אדם אחר שהיה עוקר במרחק ארבע אמות, הרי אף תוך ארבעת אמותיו של זה מקום חיוב הוא. אבל

הכא,

כשמוציא דרך כרמלית,

לכולי עלמא

כרמלית

מקום פטור הוא

.

אלא,

מדמה הגמרא את עניננו לענין אחר:

מידי דהוה אמוציא,

בדומה לאדם המוציא

מרשות היחיד לרשות הרבים דרך "צידי רשות הרבים".

וכגון חצר שנפרצה לרשות הרבים. ומקום המחיצה שנפלה הרי הוא "צידי רשות הרבים", שאין דינו כרשות הרבים. וכמו

התם,

שם, במוציא דרך צידי רשות הרבים,

לאו, אף על גב דאי מנח ליה אצידי רשות הרבים,

היה

פטור, ו

בכל זאת,

כי מנח ליה ברשות הרבים

, הרי הוא

חייב.

לכן,

הכא נמי,

כשמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך סטיו,

לא שנא.

והרי הוא חייב אף על פי שאילו היה מניחו בסטיו היה פטור.

מתקיף לה רב פפא: הניחא לרבנן, דאמרי צידי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמי

, ולפיהם אם היה מניח בצידי רשות הרבים היה פטור, אכן יש ללמוד מזה לעניננו.

אלא לרבי אליעזר, דאמר צידי רשות הרבים

אף הם

כרשות הרבים דמי

, ואם היה מניח שם היה מתחייב,

מאי איכא למימר

[מנין לנו לחייב במוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך סטיו]!?

אמר,

תירץ

ליה רב אחא בריה דרב איקא

לרב פפא:

אימור דשמעת לרבי אליעזר דאמר צידי רשות הרבים כרשות הרבים דמי, היכא דליכא חיפופי

[עד כאן לא אמר רבי אליעזר שצידי רשות הרבים אינם כרשות הרבים אלא במקום שאין יתדות מפסיקות בין רשות הרבים לצדדיו].

אבל

היכא דאיכא חיפופי, מי שמעת ליה!?

[במקום שיש יתדות בכתלים שבצידי רשות הרבים, ששמים אותם כדי שיחופו העגלות ביתדות ולא יחופו בכותל ויפילוהו, וכי אף באופן זה אמר רבי אליעזר שהם כרשות הרבים]!?

הלכך, להא,

לצידי רשות הרבים,

דמיא.

כלומר, אם כן, אף לרבי אליעזר יכולים אנו לדמות מוציא דרך סטיו למוציא דרך צידי רשות הרבים במקום שיש חיפופי.

אמר רבי יוחנן: ומודה בן עזאי,

הפוטר במוציא דרך סטיו,

בזורק

מרשות היחיד לרשות הרבים דרך סטיו, שהוא חייב. כי הטעם שפטר בן עזאי כשהיה מהלך דרך סטיו, הוא משום ש"מהלך כעומד דמי", ודבר זה אינו קיים בזורק דרך סטיו, ולכן מודה בן עזאי שהוא חייב. וללמדנו בא רבי יוחנן, שאף בן עזאי מודה שיש לחייב את המוציא דרך סטיו וכמו המוציא דרך צידי רשות הרבים, ולא פטר רבי יוחנן אלא במהלך, ומשום ש"מהלך כעומד דמי".

ומסייעת הגמרא לדברי רבי יוחנן:

תניא נמי הכי,

כדבריו:

המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו

, הרי זה

חייב

.

אחד המוציא

מרשות היחיד לרשות הרבים דרך סטיו,

ואחד המכניס

מרשות הרבים לרשות היחיד דרכו.

אחד המושיט

מרשות לרשות דרכו,

ואחד הזורק

מרשות לרשות דרכו.

בן עזאי אומר: המוציא והמכניס

מרשות לרשות דרך סטיו כשהוא מהלך, הרי זה

פטור

, כי "מהלך כעומד דמי". אבל

המושיט והזורק

מרשות לרשות דרך סטיו,

חייב

.

תנו רבנן: ארבע רשויות

חלוקות הן בדיניהן

ל

הוצאת

שבת

:

א.

רשות היחיד

. ב.

ורשות הרבים

. ג.

וכרמלית

. ד.

ומקום פטור

.

א.

ואיזו היא רשות היחיד?

חריץ שהוא עמוק עשרה

טפחים, כך שהמקום שבתחתית החריץ מוקף מסביב מחיצות עשרה,

ורחב ארבעה

על ארבעה טפחים, שהוא שיעור מקום חשוב.

וכן גדר

[כותל]

שהוא גבוה עשרה

טפחים

ורחב ארבעה

על ארבעה טפחים, נחשב המקום שבראש הכותל כרשות היחיד. ומשום שאנו אומרים מארבע צדדיו "גוד אסיק [משוך והעלה] פני המחיצה על ראשו", ונמצא ראשו מוקף מחיצות עשרה מארבע צדדים, וחללו ארבעה על ארבעה טפחים.

זו היא רשות היחיד גמורה

.

ב.

ואיזו היא רשות הרבים?

סרטיא

[מסילה שהולכים בה מעיר לעיר],

ופלטיא

[רחבה של עיר, שם מתקבצים לסחורה - שוק]

גדולה

, אשר יש ברחבה שש עשרה אמה.

ומבואות

[של עיר הרחבים שש עשרה אמה]

המפולשין

[פתוחים משני ראשיהם] לרשות הרבים,

זו היא רשות הרבים גמורה

.

אין מוציאין מרשות היחיד זו

שאמרנו,

לרשות הרבים זו

שאמרנו.

ואין מכניסין מרשות הרבים זו, לרשות היחיד זו. ואם

;

הוציא

מרשות היחיד לרשות הרבים,

והכניס

, או הכניס מרשות הרבים לרשות היחיד:

אם עשה כן

בשוגג

, הרי זה

חייב חטאת

ככל מלאכות שבת שזדונם כרת ושגגתם חטאת.

ואם עשה כן

במזיד

, הרי זה

ענוש כרת

אם לא התרו בו,

ונסקל

אם התרו בו.

ג. ואיזו היא כרמלית:

אבל ים,

שאין מחיצותיו נחשבות מחיצות, אך אינו מקום הילוך לרבים, ויש בשטחו ארבעה על ארבעה טפחים.

ובקעה

[משטח של שדות], שאינה מוקפת מחיצות, אך אינה מקום הילוך לרבים, ויש בשטחה ארבעה על ארבעה טפחים.

ואיסטוונית

[הוא "סטיו" האמור לעיל ה ב], שאף היא אין לה מחיצות, ואינה מקום הילוך לרבים, ויש בשטחה ארבעה על ארבעה טפחים.

והכרמלית.

כלומר, כל אלו "כרמלית" הן [ולשון הברייתא יתבאר בגמרא לקמן], וכך הוא דין הכרמלית:

א.

אינה לא כרשות הרבים,

משום שאינה דומה לדגלי מדבר [מחנה ישראל השוכן לדגליו במדבר], לפי שאינה עשויה להילוך הרבים,

ולא כרשות היחיד,

משום שאין לה מחיצות כרשות היחיד.

ב.

ואין נושאין ונותנין

חפץ

בתוכה,

מדרבנן, כדין איסור טלטול חפץ ארבע אמות ברשות הרבים.

ואם נשא ונתן בתוכה

, הרי זה

פטור

, כי מן התורה כרמלית אינה רשות הרבים אלא בגדר "מקום פטור" היא.

ואין מוציאין מתוכה לרשות הרבים,

מדרבנן,

ולא מרשות הרבים לתוכה. ואין

מכניסין מרשות היחיד לתוכה

מדרבנן,

ולא מתוכה לרשות היחיד. ואם הוציא והכניס

;, הרי זה

פטור

.

עוד מלמדת הברייתא דיני הוצאה שאין להם קשר לחילוק הרשויות, אלא אף שמוציא מרשות היחיד לרשות היחיד בכל זאת אסרו חכמים:

חצרות של רבים

, שלכל אחת מהן פתוחים בתים רבים של אנשים שונים.

ו

כן

מבואות שאינן מפולשין

לרשות הרבים מכאן ומכאן, אלא סתומים משלשה צדדים ופתוחים רק ברוח הרביעית לרשות הרבים, ופתוחים למבוי כמה חצירות של אנשים שונים. הרי אם

עירבו

בני הבתים שבחצר יחדיו "ערובי חצירות" [גובים פת מכל בני הבתים, ונותנים אותו באחד מבתי החצר], ונשתתפו בני הבתים שבחצרות המבוי יחדיו ב"שתופי מבואות" [גבייה משותפת של כל החצירות], הרי אלו

מותרים

, לטלטל מבית לחצר על ידי "עירובי החצירות". ומן הבתים שבחצרות המבוי אל המבוי, ובמבוי עצמו על ידי "שיתופי מבואות".

אבל אם

לא עירבו

, הרי אלו

אסורים

.

אדם עומד על האיסקופה

[מפתן חיצוני של פתח בית הפתוח לרשות הרבים] שהיא גבוהה מן הארץ שלשה טפחים, אך אינה רחבה ארבעה על ארבעה טפחים שתהא "כרמלית", ודין "מקום פטור" לה:

הרי זה

נוטל

חפץ

מבעל הבית

העומד ברשות היחיד שלצידו,

ו

כן

נותן לו

. והרי זה

נוטל מעני

הנמצא ברשות הרבים שלצידו,

ו

כן

נותן לו

, כלומר, מותר להוציא ולהכניס מ"מקום פטור" לרשות הרבים ולרשות היחיד.

ובלבד שלא יטול מבעל הבית

העומד ברשות היחיד

ונותן לעני

העומד ברשות הרבים. ולא יטול

מעני ונותן לבעל הבית

, מפני שהוא מזלזל באיסורי שבת לכתחילה, לגרום הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, ומשום גזירה דילמא יבוא להקל ולהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים.

ואם נטל

מאדם העומד ברשות זו

ונתן

לאדם העומד ברשות השניה

שלשתן פטורין

.

אחרים אומרים

: יש

איסקופה

שהיא

משמשת שתי רשויות

, כלומר, פעמים דינה כרשות היחיד שלצידה, ופעמים דינה כרשות הרבים שלצידה. כיצד:

בזמן שהפתח

של רשות היחיד

פתוח

, דין האיסקופה

כלפנים

.

ובזמן ש

פתח

רשות היחיד

נעול

, הרי דין האיסקופה

כלחוץ

.

ואם היתה

ה

איסקופה גבוהה עשרה

טפחים

ורחבה ארבעה

על ארבעה טפחים,

הרי זו רשות לעצמה

, ואין מוציאים מרשות היחיד לתוכה. ויבוארו כל דברי אחרים בגמרא לקמן ט א.

אמר מר,

בברייתא הנזכרת,

"זו היא רשות היחיד

".

ודנה הגמרא:

למעוטי מאי

אמר התנא לשון "זו היא"?

ומבארת:

למעוטי הא דרבי יהודה.

כלומר, אין רשות היחיד אלא כעין אלו שהם מוקפים מחיצות [או שיש להם שלש מחיצות], ולהוציא מדעתו של רבי יהודה הסובר שדי בשתי מחיצות משני הצדדים לעשות רשות היחיד.

מבוי המוקף משלש צדדיו, ופרוץ לרשות הרבים בצידו הרביעי, אף שמן התורה רשות היחיד הוא, שהרי די בשלש מחיצות לעשותו רשות היחיד, בכל זאת אסרו חכמים לטלטל בתוכו, כי חששו חכמים שמא מתוך שראשו האחד פתוח לרשות הרבים, יבואו אנשים לטעות ולדמות את היתר הטלטול במבוי לטלטול ברשות הרבים, ויבואו לטלטל ארבע אמות אף ברשות הרבים גמורה. ותיקנו חכמים לעשות היכר למבוי זה בראשו הפתוח לרשות הרבים, על ידי העמדת לחי [עמוד גבוה עשרה טפחים] באחד מצידי הפירצה לרשות הרבים, או על ידי השכבת קורה על שני כתלי המבוי סמוך לרשות הרבים.

אבל אם היה המבוי מפולש משני צדדיו, שאין לו אלא שתי מחיצות, הרי הוא אינו רשות היחיד לדעת חכמים, ואסור לטלטל בו כבכרמלית, ואין מועילה לו העמדת לחי או קורה. וכל שכן אם היו לרשות הרבים שתי מחיצות משני צידיה, שלא תועיל העמדת לחי או קורה כדי להתיר לטלטל בין הבתים, שהרי רשות הרבים גמורה היא כיון שאין לה אלא שתי מחיצות. זו היא דעת חכמים, אבל רבי יהודה חולק, וכפי שיבואר בברייתא שלפנינו.

דתניא: יתר על כן

אמר רבי יהודה: מי שיש לו בתים בשני צידי רשות הרבים

זה כנגד זה, הרי הדרך שביניהם רשות היחיד היא, כיון שיש לה שתי מחיצות על ידי הבתים. אלא שבכל זאת אסור לטלטל בתוכה, כי אפילו מבוי שיש לו שלש מחיצות, אם פתוח הוא ברוח רביעית לרשות הרבים, אסרו חכמים לטלטל בתוכו עד שיתקננו בלחי או בקורה, וכל שכן זו שפתוחה משני צידיה לרשות הרבים.