טעקסט־ווערסיע פֿון דעם בלאַט: אָריגינאַל און איבערזעצונג
שבת 53a — תלמוד אויף ייִדיש
שבת 53a פֿונעם תלמוד בבלי: צורת הדף מיט רש״י און תוספות, אַן איבערזעצונג און נאָטיצן. לייען אָנלײַן, בחינם.
אָריגינעלער טעקסט — שבת 53a
גמרא:
שנינו במשנה: חמור יוצא במרדעת, בזמן שהיא קשורה בו.
אמר שמואל: ו
דין זה,
הוא
דוקא כ
שקשורה לו
המרדעת
מערב שבת
. אבל אם לא היה לבוש בה קודם השבת, אינו יוצא בה. משום שצריך שיגלה קודם השבת, שצורך החמור הוא. ואם לא גילה מערב שבת, אינו חשוב מלבוש אלא משאוי בעלמא .
אמר רב נחמן: מתניתין
[להלן נד, ב]
נמי דיקא
כך.
ד
הא
קתני
לקמן
"אין חמור יוצא במרדעת, בזמן שאינה קשורה בו
". והוינן בה:
היכי דמי?
-
אילימא שאינה קשורה לו כלל, פשיטא
שאינו יוצא בה. משום ד
דילמא נפלה ליה, ואתי
הבעלים
לאיתויי
לה ולטלטלה ברשות הרבים .
אלא לאו
, כונת המשנה: אינו יוצא במרדעת, כ
שאינה קשורה
לו
מערב שבת
.
מכלל, דרישא
ששנינו בה "חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה בו", היינו
שקשורה לו מערב שבת
.
ומסקינן:
שמע מינה!
תניא נמי הכי: חמור יוצא במרדעת בזמן ש
היא
קשורה לו מערב שבת
.
ולא
יצא החמור
באוכף, אף על פי ש
האוכף
קשורה לו מערב שבת
, משום שאין דרכו בכך, ומשאוי הוא אצלו .
רבן שמעון בן גמליאל אומר
: החמור יוצא
אף באוכף, בזמן ש
היא
קשורה לו מערב שבת
. משום שאף האוכף מועיל לחממו, ואינו משאוי.
ובלבד שלא יקשור לו
לחמור
מסריכן
[כעין מסרק],
ובלבד שלא יפשול לו רצועה תחת זנבו
, שנותנים את המסריכן עליו, כדי שלא יפול המשא על זנבו כשהוא עולה בהרים. ואת הרצועה נותנים עליו, כדי שלא יפול המשוי על צוארו כשהוא יורד בעמק. ולכן לא יקשור לו אותם בשבת, משום שנראה שהוא רוצה להטעינו משוי.
בעא מיניה רב אסי בר נתן מרב חייא בר רב אשי: מהו ליתן
מרדעת על גבי חמור בשבת?!
ולא כדי שיצא בו לרשות הרבים, אלא בחצר, ומפני הצינה .
אמר ליה: מותר
.
אמר ליה: וכי מה בין זה ל
בין
אוכף
שאסור?
אישתיק
רב חייא בר אשי.
וסבר רב אסי בר נתן, ששתק משום שסובר רב חייא בא אשי שגם אוכף מותר ליתנו על החמור בחצר.
ומשום כך
איתיביה
: תניא:
אוכף שעל גבי חמור, לא יטלטלנה בידו
כדי להסירו מעליו.
אלא
אם הוא רוצה להסירו, הרי הוא מתיר את החבל שלו,
ומוליכה ומביאה
[לחמור]
בחצר
לכאן ולכאן,
והוא
[האוכף]
נופל מאליו!
ומסיים קושייתו:
השתא ליטול
את האוכף מן החמור,
אמרת
ש
לא
יטול -
להניח
עליו את האוכף
מיבעיא
למימר שאסור?! והרי להניח חמור יותר, משום שדומה כאילו בא להטעינה משוי .
אמר ליה רבי זירא
לרב אסי בר נתן:
שבקיה
לרב חייא בר אשי. משום שהוא -
כרביה
[כרב]
סבירא ליה.
דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: תולין טרסקל
[סל] מלא שעורים
לבהמה
על צוארה
בשבת. וקל וחומר למרדעת
שמותר להניח עליה.
כי:
ומה התם
, בטרסקל
דמשום תענוג
לבהמה הוא תולהו, כדי שלא תטרח לשוח צוארה לארץ -
שרי
.
הכא
, במרדעת,
דמשום צער
של צינה הוא מניחה,
לא כל שכן
שמותר?!
ושמואל אמר
: רק להניח עליה
מרדעת
מותר
, משום צער. אבל לתלות לה
טרסקל אסור
, כיון שאינו אלא לתענוג בעלמא.
אזל רב חייא בר יוסף, ואמרה ל
הא
שמעתא דרב
[שמתיר בין מרדעת ובין בטרסקל]
קמיה דשמואל.
אמר ליה
שמואל:
אי הכי אמר אבא
[רב],
לא ידע
הוא
במילי דשבתא ולא כלום
, שבודאי טרסקל אסור.
כי סליק רבי זירא
לארץ ישראל,
אשכחיה
מצאו
לרב בנימין בר יפת, דיתיב וקאמר ליה משמיה דרבי יוחנן: נותנין מרדעת על גבי חמור בשבת!
אמר ליה: יישר!
אמת כדבריך.
וכן
גם
תרגמא "אריוך" בבבל
, שהתיר להניח מרדעת לחמור.
"אריוך
" -
מנו
, מיהו? - הוא
שמואל!
ונקרא שמו כך לפי שהיה בקי בדינים, ושופט כמו מלך השופט את הארץ . ו"ריכא" הוא לשון מלכות.
והוינן בה:
והא רב נמי אמרה
שמותר, ולמה אמר לו בדוקא בשם שמואל?
ומשנינן:
אלא שמעיה
רבי זירא לרב בנימין
דהוה מסיים בה: ואין תולין טרסקל בשבת
.
ו
על זה
אמר ליה: יישר! וכן תרגמא אריוך בבבל
. אבל רב חולק, ואמר שאף טרסקל מותר.
והוינן בה:
דכולי עלמא
מודו
מיהת
, שלהניח
מרדעת
על החמור
מותר. ומאי שנא מאוכף
ששנינו לעיל "לא יטלטלנה בידו", וכל שכן שלהניחו על חמור אסור .
ומשנינן:
שאני התם, דאפשר
להוליך את החמור עד
דנפיל
האוכף
ממילא
. אבל אם אי אפשר שהדבר יעשה ממילא, וכגון בהנחת המרדעת, מותר להניח אף בידים.
רב פפא אמר: כאן
, בהנחת המרדעת, מותר, משום שמניחה כדי
לחממה
לבהמה. אבל
כאן
, בנטילת האוכף, אסור. משום שנוטלו כדי
לצננה.
ולכן:
לחממה
מותר, משום ש
אית לה צערא
בצינה. אבל
לצננה
אסור משום ד
לית לה צערא
בחמימות.
והיינו דאמרי אינשי: חמרא, אפילו בתקופת תמוז
החמה
קרירא ליה!
מיתיבי: לא יצא הסוס בזנב שועל
שתולין לו בין עיניו, כדי שלא תשלוט בו עין,
ולא בזהרורית
[לשון של זהורית העשויה לנוי]
שבין עיניו!
שכל שעשוי לנוי או לסגולה ואין דרך הבהמה בכך. הרי הוא כמשאוי .
לא יצא הזב
לרשות הרבים
בכיס שלו
שתולין לו באמתו, כדי שיפול הזוב לתוכו, ויבדוק מנין ראיותיו [שבשתי ראיות עדיין אינו זב גמור להתחייב בקרבן. ורק לאחר שלש ראיות הרי הוא מביא קרבן, לאחר שספר ז' נקיים וטבל לטהרתו]! לפי שאינו לובשו בתורת תכשיט, והרי הוא משאוי.
ולא
יצאו
עזים בכיס שבדדיהן
כדי לקבל את החלב הנוטף מהם, או כדי שלא יסרטו דדיהן על הקוצים.
ולא
תצא
פרה בחסום בפיה
, שחוסמין אותה שלא תרעה בשדות אחרים, וכשמגיעה למקום מרעיתה נוטלין את החסם מפיה . ולא תצא בו משום דהוא משאוי לה.
ולא
יצאו
סייחים בטרסקלין שבפיהם לרשות הרבים
.
ולא
תצא
בהמה בסנדל שברגליה
[שעושין לה כדי שלא יזיקוה האבנים], משום דחיישינן שמא ישלף ממנה, ועלול בעליה לטלטלו ברשות הרבים.
ו
כן
לא
תצא
בקמיע
[כתב העשוי לסגולה לרפואה]. ו
אף על פי שהוא
[הקמיע]
מומחה,
שכבר ריפא ג' פעמים.
וזו
-
חומר בבהמה מבאדם
.
וסברה הגמרא שהחומרא היא על הקמיע. ששנינו לקמן ש"האדם יוצא בקמיע מומחה". אבל לגבי בהמה, לא נחשב הקמיע כשמירת גופה. ולכן הוא משאוי.
אבל יוצא הוא באגד שעל גבי המכה, ובקשישין שעל גבי השבר
[שאם נשברה עצם בבהמה, קושרים לה דפים מכאן ומכאן, והם מקבעים את העצם שלא תזוז עד שתתחבר שוב], משום שהם שמירת גופו, ואינם משאוי, וכן אין חשש שיפלו והבעלים יטלטלם.
ו
כן יוצאת הבהמה
בשיליא
שיצאה מקצתה, והיא
מדולדלת בה
.
ופוקקין
לה זוג
[פעמון]
בצוארה, ו
היא
מטיילת עמו בחצר
, שממלאים את הזוג בצמר או במוכין, כדי שלא יקשקש הענבל שבתוכו וישמיע קול . ודווקא בחצר מותר. אבל לא תצא עמו לרשות הרבים, כדתנן להלן [נד, ב] .
ומקשינן:
קתני מיהת, "ולא סייחים בטרסקלים שבפיהם לרשות הרבים
". משמע, דוקא
לרשות הרבים הוא דלא
יצאו, משום משאוי.
הא בחצר שפיר דמי
.
מאי לאו, ב
סייחים
גדולים
שצוארם ארוך, ויכולים לשוח ולאכול מהקרקע.
ו
אינו תולה להם את הטרסקל בצוארם אלא
משום תענוג.
כדי שלא יצטרכו לטרוח. וקשה לשמואל שאסר אף בחצר.
ומשנינן:
לא
בגדולים מדובר. אלא
בקטנים!
שלפי שארכובותיהן גבוהין וצוארם קטן, יש להם צער לשוח על גבי הקרקע ולאכול.
ו
כל שהוא
משום צער
מותר.