שבת 51a — תלמוד אויף ייִדיש

לא משום כלאים

, משום דלא חשיבא כזריעה. שהרי אינו טומנן כדי שיגדלו, אלא כדי שישתמרו בקרקע.

ו

מאותו הטעם

לא

חושש

משום שביעית

.

ו

כן

לא

חושש

משום מעשר

. ואף על פי שירק שכבר התעשר ואחר כך שוב זרעוהו, בטל אגב קרקע, וכשלוקטו, הרי הוא כנלקט בפעם הראשונה, וצריך לעשר על הנוסף עליו בזריעה השניה, הכא לא חיישינן. משום שאין זו זריעה, כמבואר לעיל.

ו

הם

ניטלין בשבת

. שאוחז במקצת העלים המגולים ומוציאם. ואין בזה משום מלאכת קוצר, שהרי לא חשיב כזריעה. וכן לא חיישינן אם העפר שבצדדים ניזוז מאליו.

[ומשום שבת נקט מקצת עליו מגולים.

דבלאו הכי אין יכול להוציאם אלא אם כן מזיז את העפר בידים. אבל משום כלאים ושביעית ומעשר אין חושש אף כשכולו טמון בקרקע].

וקשיא לרב הונא דאסר להוציא ולהחזיר סליקוסתא משום שמזיז את העפר, אם לא שלפה ודצה מבעוד יום.

ומסקינן:

תיובתא!

מתניתין:

א. שנינו בריש פירקין, דטומנין כלי עם תבשיל בדבר שאינו מוסיף הבל. מיהו אין טומנין אלא בערב שבת מבעוד יום.

אבל, אם

לא כסהו

לכלי

מבעוד יום

בדבר שאינו מוסיף הבל -

לא יכסנו משתחשך

. וטעמו כמבואר לעיל, משום גזירה שמא ימצא שנצטננה קדירתו וירתיחנה, ונמצא מבשל בשבת.

ואם

כסהו

מבעוד יום

ו

שוב

נתגלה

-

מותר לכסותו

אף משחשיכה.

ב.

ממלא

אדם

את הקיתון

במשקה צונן

ונותן

אותו

לתחת הכר או תחת הכסת

, וכגון כר וכסת של לבדין שאינם מחממים. ונותנן שם בכדי שלא יתחממו בחום הקיץ והחמה.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר להטמין את הצונן

, בכדי שלא יתחמם בחמה. ולא גזרינן ביה אטו הטמנה לצורך חימום שאסורה.

אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן

שמואל? והא

תנינא

כן במתניתין:

ממלא אדם קיתון, ונותן תחת הכר או תחת הכסת!?

אמר ליה אביי

לרב יוסף:

טובא קא משמע לן

שמואל.

דאי ממתניתין, הוה אמינא הני מילי

דמותר להטמין צונן, דוקא

דבר שאין דרכו להטמין

כדי לחממו. כגון מים צוננים שאין דרכן בהטמנה תחת כר וכסת, שהרי אין מתחממין בכך.

אבל דבר שדרכו להטמין

כדי לחממו, כגון תבשיל, אימא

לא

יטמיננו אף כדי שלא יתחמם, אטו הטמנה לחימום.

קא משמע לן

, דבכל גוונא לא גזרינן.

אמר רב הונא אמר רבי: אסור להטמין את הצונן

. ואף שאינו טומנו בשביל שיחם, גזרינן ביה אטו הטמנה לצורך חימום.

ומקשינן:

והתניא: רבי התיר להטמין את הצונן

מפני החמה!?

ומשנינן:

לא קשיא.

הא

דאסר רבי, היה

מקמיה דשמעיה מרבי ישמעאל ברבי יוסי

שהתיר.

והא

דהתיר, היה

לבתר דשמעיה

מרבי ישמעאל שהתיר.

כי הא דיתיב רבי ואמר: אסור להטמין את הצונן

.

אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: אבא

[רבי יוסי]

התיר להטמין את הצונן!

אמר

רבי: אם כן חוזרני בי. שהרי

כבר הורה זקן

[רבי יוסי] והתיר.

אמר רב פפא: בא וראה כמה

היו חכמים

מחבבין זה את זה. ש

הרי

אילו

היה

רבי יוסי קיים

באותו זמן,

היה כפוף ויושב לפני רבי

שהיה נשיא, מפני כבוד הנשיאות, ואף על פי שהיה גדול ממנו.

דהא

אף

רבי ישמעאל ברבי יוסי, דממלא מקום

אבותיו הוה

, וגדול היה כאביו,

ו

אפילו הכי היה

כפוף ויושב לפני רבי

.

ו

אף שרבי יוסי היה כפוף לרבי [אילו היה בדורו],

קאמר

רבי:

כבר הורה זקן!

וביטל דעתו מלפניו.

אמר ליה רב נחמן

בשבת

לדרו

[שם אדם],

עבדיה: אטמין לי צונן!

ו

כן אמר ליה בחול:

אייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה

[מים שחימם נחתום נכרי]! ואשמועינן, דאין במים משום איסור בישולי נכרים.

שמע רבי אמי

שכך ציוה רב נחמן לעבדו,

ואיקפ ד.

אמר רב יוסף: מאי טעמא איקפד

רב אמי? והלא רב נחמן

כ

הוראת

רבוותיה

[רבותיו]

עביד.

במילתא

חדא

עביד

כרב, ו

במילתא

חדא

עביד

כשמואל.

במאי דאמר "אטמין לי צונן", עבד

כשמואל. דאמר רב יהודה אמר שמואל: מותר להטמין את הצונן

.

ובמאי דאמר "אייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה", עבד

כרב, דאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל

דבר

שהוא נאכל כמות שהוא חי

[בלא בישול],

אין בו משום

איסור

בשולי נכרים

.

ו

רב אמי דאיקפד על כך,

הוא סבר

שאף שמן הדין מותר,

אדם חשוב

כרב נחמן

שאני

. שיש לו להחמיר על עצמו. שהרואה אותו להקל, יבוא להקל עוד יותר.

תנו רבנן: אף על פי שאמרו אין טומנין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה

, אבל

אם בא להוסיף

כיסוי על הכיסוי שכבר טמן בו מבעוד יום, הרי הוא

מוסיף

אף משחשכה.

כיצד הוא עושה?

[ותוספות כתבו דלא גרסינן כן. שהרי רבי שמעון בן גמליאל פליג על תנא קמא. דתנא קמא לא שרי אלא להוסיף. ורבי שמעון בן גמליאל שרי אף להחליף ].

רבי שמעון בן גמליאל אומר: נוטל את הסדינין

שטמן בהם,

ומניח

תחתיהם

את הגלופקרין

[כסות עבה של צמר], שיש בהם הבל יותר מן הסדינין.

או נוטל את הגלופקרין ומניח

תחתיהם

את הסדינין

, באם הוא ירא שמא יקדיח תבשילו מחמת רוב ההבל שבגלופקרין.

וכן היה

רבי שמעון בן גמליאל מקל עוד קולא בהטמנה, ו

אומר: לא אסרו

להטמין משחשכה,

אלא

אם כן התבשיל עדיין נמצא ב

אותו מיחם

שהוחם בו מעיקרא.

אבל

אם

פינה

אותו

ממיחם

הראשון

למיחם

אחר,

מותר

להטמינו. דתו ליכא למיגזר ביה שמא ירתיחו בשבת כשמטמינו. שכיון

דהשתא אקורי קא מקיר

[מקרר]

לה

בכך שמפנהו למיחם אחר, וכי ניחוש

דארתוחי קא מירתח לה?

ועוד קאמר: אם

טמן

את הקדירה מסביבותיה

וכיסה

אותה על פיה מלמעלה

בדבר הניטל בשבת

[דבר המוכן שאינו מוקצה],

או

ש

טמן

אותה

בדבר שאינו ניטל בשבת, וכיסה

אותה מלמעלה

בדבר הניטל בשבת, הרי זה נוטל

את הקדירה

ומחזיר

אותה לשם. דהואיל והכיסוי ניטל, יכול לגלות את הקדירה ולאחוז בה וליטלה.

אבל אם

טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל

בשבת, או שטמן בדבר הניטל בשבת וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת

הרי רק

אם היה

הכיסוי

מגולה מקצתו

, הרי הוא

נוטל

את הקדירה,

ומחזיר

אותה לאחר מכן. שהרי יכול לאחוז בקדירה מבלי לטלטל בידו את הכיסוי שהוא מוקצה, כיון שמקצת כיסויה מגולה.