שבת 39a — תלמוד אויף ייִדיש

דתנן [קמה ב]:

כל

תבשיל

שבא בחמין מלפני השבת,

ונתבשל כל צרכו, לא יתכן בו בישול אחר בישול, ולפיכך,

שורין אותו בחמין בשבת,

אפילו בכלי ראשון.

וכל

תבשיל

שלא בא בחמין מלפני השבת,

ואינו מבושל כלל, אסור לשרותו בכלי ראשון, שכן כלי ראשון מבשל, אלא רק

מדיחין אותו בחמין בשבת,

מפני שהדחה אינה מביאה אותו לידי בישול.

חוץ מן המליח ישן, וקולייס האיספנין,

שהם דגים מלוחים, וקלים מאד להתבשל, שאותם אסור להדיח אותם בחמין, לפי

שהדחתן זו היא גמר מלאכתן.

כי אפילו על ידי עירוי של מים חמים גרידא, הם מתבשלים ונעשים בכך מתוקנים לאכילה.

שמע מינה,

ממה שנאמר לגבי דג ישן וקולייס האיספנין שהוא "גמר מלאכתן", שגם בישול קל נקרא בישול, וחייבים עליו מדאורייתא.

שנינו במשנה:

ולא יפקיענה

לביצה

בסודרין

שהתחממו בחמה, ורבי יוסי מתיר.

וסוברת הגמרא, שלדברי רבנן אסור לבשל בין בחמה ובין בדבר שנתבשל בתולדות החמה, ולרבי יוסי שניהם מותרים.

ודנה הגמרא:

והא דתנן, נותנין תבשיל לתוך הבור

שאין בו מים

בשביל שיהא שמור

בו מן החום ולא יסריח [ולא גזרו שמא יבא ליישר את פני הקרקע].

ואת המים היפים

הנקיים, הנתונים בכלי, מותר ליתן אותם

ברעים,

בתוך מקוה מים מלוכלכים,

בשביל שיצננו

[ולא גזרו שמא יבא להטמין ברמץ ויבא לחתות בגחלים].

ואת הצונן

מותר להניח

בחמה, בשביל שיחמו

המים מהשמש.

לימא

משנה זו, המתרת לחמם צונן בחמה,

רבי יוסי היא, ולא רבנן!?

דוחה הגמרא:

אמר רב נחמן,

לבשל

בחמה

עצמה,

דכולי עלמא,

בין תנא קמא ובין רבי יוסי

לא פליגי דשרי,

כי אין חשש שמא יטעו להתיר בישול באש כשם שהותר הבישול בחמה.

וכמו כן בישול

בתולדות האור,

דבר שנתחמם מהאש,

כולי עלמא לא פליגי דאסיר,

כמו שאסור לבשל על האש עצמה, מפני שכך הוא דרך בישולו.

כי פליגי

תנא קמא ורבי יוסי, בבישול

בתולדות החמה,

בסודרים שנתחממו מהחמה, שמן הדין מותר לבשל בהם כמו שמותר לבשל בחמה עצמה.

מר,

תנא קמא,

סבר,

אין לבשל בתולדות חמה כי

גזרינן תולדות החמה אטו תולדות האור,

לפי שהסודר אשר נתחמם על ידי החמה אין ניכר עליו אם נתחמם מהחמה או מהאש, והרואה אותו מבשל בסודר, יהיה סבור שמותר לבשל בתולדות האש.

ומר,

רבי יוסי,

סבר, לא גזרינן.

ואם כן, המשנה שהתירה לחמם צונן בחמה עצמה היא גם כדברי תנא קמא.

שנינו במשנה:

ולא יטמיננה בחול

ובאבק דרכים בשביל שתצלה.

והניחה הגמרא, שהאיסור להטמין ביצה בחול הוא מאותו דין שנאמר ברישא "ולא יפקיענה בסודרין שנתחממו בחמה", דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור.

ולכן תמהה הגמרא:

וליפלוג נמי רבי יוסי בהא!

כשם שהתיר רבי יוסי להפקיע ביצה בסודרים שנתחממו בחמה, כמו כן יתיר להטמין את הביצה בחול שנתחמם מהחמה!?

ומתרצת הגמרא, שטעם האיסור להטמין בחול ובאבק דרכים אינו משום האיסור לבשל בתולדות החמה, אלא מטעם אחר, שרבי יוסי מודה לו, ונחלקו האמוראים מהו טעמו.

רבה אמר

: זה שאסור להטמין בחול ובאבק דרכים בשבת, הוא

גזרה שמא יטמין ברמץ.

כיון שאינו צולה את הביצה כדרכה אלא בהטמנה בחול, עלולים הבריות לטעות ולפרש שבישול בהטמנה אינו דרך בישול, ויבואו גם להטמין ברמץ בשבת.

רב יוסף אמר

: מה שאסר רבי יוסי להטמין בחול ובאבק דרכים, הוא

מפני שמזיז עפר ממקומו.

כי אם לא יהיה לו די חול לטמון בתוכו את הביצה, יש לחשוש שמא יבוא לחפור בקרקע להוציא ממנה חול, ועשיית גומא בשבת אסורה משום בונה.

מאי בינייהו,

מהו החילוק בין טעמי האמוראים בדעת רבי יוסי?

איכא בינייהו

כשיש הרבה

עפר תיחוח,

שאינו דבוק לקרקע. לרבה אסור להטמין גם בעפר תחוח שמא יטמין ברמץ, אבל לדעת רב יוסף בעפר תחוח מתיר רבי יוסי להטמין בו לפי שאין חשש שמא יעקור עפר מהאדמה לצורך ההטמנה, שכן העפר כבר עקור ואינו דבוק לקרקע.

מיתיבי

לרב יוסף, שפירש דרבי יוסי אוסר להטמין בחול שמא יטמין ברמץ, מברייתא:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מגלגלין

צולין

ביצה על גבי גג

שהוא

רותח

מחמת החמה, מפני שגג הוא תולדות חמה, וכרבי יוסי, הסובר שלא גזרו תולדות חמה אטו תולדות האור.

ואין מגלגלין ביצה על גבי סיד רותח,

מפני שסיד הוא תולדות האור.

בשלמא למאן דאמר

[רבה] שהטמנת ביצה בחול ובאבק דרכים אסורה לדעת רבי יוסי משום

גזרה שמא יטמין ברמץ,

שפיר צולין ביצה על גג רותח, כי הגזירה אינה שייכת אלא בדבר שאפשר להטמין בו, כמו חול ואבק דרכים, אבל בגג רותח

ליכא למיגזר,

מפני שהוא מבשל על גביו, ולא טומן בו.

ומאחר ורבי שמעון בן גמליאל סבר כרבי יוסי, שלא גזרו תולדות חמה אטו תולדות האור, מותר לצלות ביצה על גבי גג רותח.

אלא למאן דאמר

[רב יוסף] שאסור להטמין ביצה בחול

מפני שמזיז עפר ממקומו,

אם כן

ליגזר

שיהא אסור לגלגל ביצה על גג רותח, שמא ירצה לכסותה בעפר ויעקור מהקרקע ויבנה גומא? ומתרצת הגמרא:

סתם גג

-

לית ביה עפר,

וכיון שאין בו עפר לא גזרינן שמא יקח עפר ממקום אחר כדי לעשות גומא. ולכן התיר רשב"ג לצלות ביצה על גבי הגג.

תא שמע

קושיא לרב יוסף, המפרש שרבי יוסי מודה שאסור להטמין בחול שנתחמם מהחמה, גזירה שמא יזיז עפר ממקומו.

בסיפא של המשנה נאמר:

מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין וכו',

ואסרו חכמים את המים שהוחמו בשבת בשתיה וברחיצה.

בשלמא למאן דאמר

[רבה] שאסור להטמין ביצה בחול ובאבק דרכים

גזרה שמא יטמין ברמץ,

יש לפרש כי משום כך הביאה המשנה בסיפא את המעשה דחמי טבריה, שכן

היינו דדמיא להטמנה

שטומן את הסילון עם המים הקרים בתוך חמי טבריה החמים, ואסור לכולי עלמא שמא יטמין ברמץ.

אלא למאן דאמר

שרבי יוסי מודה שאסור להטמין ביצה

מפני שמזיז עפר ממקומו, מאי איכא למימר,

לשם מה הביאה המשנה את מעשה דמי טבריה הרי שם אין את החשש שמא יזיז עפר.

ומתרצת הגמרא:

מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי!?

שהתנא הביאו כהמשך לאיסור הטמנת ביצה בחול ובאבק דרכים, דכולי עלמא מודים בזה שאסור?

מעשה דחמי טבריה,

ארישא קאי!

וכך תתפרש המשנה:

לא יפקיענה בסודרין. ורבי יוסי מתיר.

ותנא קמא הביא סייעתא לדבריו שאסור לחמם בתולדות חמה, ממעשה דחמי טבריה.

והכי קאמרי ליה רבנן

שאסרו לבשל בתולדות חמה,

לרבי יוסי

שהתיר:

הא מעשה דאנשי טבריא, דתולדות חמה הוא,

שהרי חמי טבריה אינם מתחממים מהאש, ואם כן המים הצוננים שבסילון מתחממים ממים חמים שנתחממו שלא בתולדות האש,

ואסרי להו רבנן,

הרי שתולדות חמה אסורים, דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור.

אמר להו

רבי יוסי: אין ממעשה זה ראיה לאסור תולדות חמה, שכן

ההוא,

חמי טבריה,

תולדות אור הוא,

שמתחממים המים על ידי כך

דחלפי אפיתחא דגיהנם,

ותולדות האור אסורים מן התורה לכולי עלמא.