שבת 16b — תלמוד אויף ייִדיש

רב אשי אמר: לעולם

, כלי זכוכית,

לכלי חרס דמו

לגמרי . ולא שוינהו ככלי מתכת כלל.

ודקא קשיא לך "לא ליטמי מגבן

" ככלי חרס שאין מיטמא אלא מתוכו - לא קשיא. ד

הואיל

וכלי זכוכית הוא שקוף,

ונראה תוכו

מבחוץ דרך דפנותיו,

כ

שם שנראה

ברו

[חיצוניותו] - לא חשיב גבו כ"גב" אלא כ"תוך".

שנינו לעיל:

שמעון בן שטח תקן כתובה לאשה, וגזר טומאה על כלי מתכות!

והוינן בה: והא טומאת

כלי מתכות

מ

דאורייתא נינהו!?

כ

דכתיב

גבי טומאת כלי מדין

"אך את הזהב ואת הכסף

אך במי נדה יתחטא", ולאו משום גזירה היא.

ומשנינן:

לא נצרכה

לגזירת שמעון בן שטח,

אלא לטומאה ישנה

. שאם נטמאו ונשברו וחזר ועשה מהם כלים, חוזרין הם לטומאתן הישנה.

דאמר רבי יהודה אמר רב: מעשה בשל ציון

[שלומציון]

המלכה, שעשתה משתה לבנה.

ונטמאו כל כליה

.

ושברתן, ונתנתן לצורף, וריתכן, ועשה מהן כלים חדשים.

ואמרו חכמים

באותה שעה:

יחזרו לטומאתן הישנה!

ובזמן שמעון בן שטח היה המעשה, ששלומציון המלכה היתה אחותו. והוא היה אב בית הדין בזמן ההוא.

והוינן בה:

מאי טעמא

גזרו חכמים על טומאה ישנה?

ומשנינן:

משום גדר מי חטאת נגעו בה

. שאם תועיל להם שבירה, אין לך אדם שימתין ז' ימים לכלי שנטמא במת, עד שיזו עליו ממי חטאת בשלישי ובשביעי ויטהר. אלא ישברנו, ויתקנו מיד בשביל לטהרו. ותשתכח תורת מי חטאת. הלכך, גזרו דלא תהני לו שבירה, לכשיחזור ויתקנו.

ושוב הוינן בה:

הניחא למאן דאמר "לא לכל

הטומאות אמרו

" שתחזור טומאה ישנה,

אלא לטומאת מת בלבד אמרו

כן [והיינו רבי שמעון בן גמליאל בכלים פרק י"א. תוספות. ורש"י כתב "לא ידענא היכא"],

שפיר

איתא להאי טעמא. דמשום שזמנה של טומאת מת מרובה, וצריך להמתין עליה שבעת ימים, חיישינן דשום אדם לא ימתין, אלא ישבור את הכלי הטמא, ויתקנו.

אלא למאן דאמר

[לחכמים התם] ש

לכל הטומאות אמרו

שתחזור טומאה ישנה -

מאי איכא למימר?

והא ליכא בהו מי חטאת, אלא די בטבילה והערב שמש בלבד ואין צריך להמתין, ואם כן למה גזרו!?

אמר אביי

: אין הכלי יוצא מידי טומאתו, אלא בשניקב בשיעור "כמוציא רמון" [שיוכל רימון לצאת דרך אותו נקב]. אבל בפחות משיעור זה לא בטל ממנו תורת כלי.

ולהכי תקנו שלא תועיל לו השבירה לאחר שיחזור ויתקנו,

גזירה שמא לא יקבנו בכדי

טהרתו

, אלא יעשה בו נקב הקטן מ"כמוציא רימון", ועדיין הוא טמא מעיקר הדין.

רבא אמר

: אין הכלי עולה מטומאתו לתרומה ולקדשים על ידי טבילה, עד הערב שמש. אבל אם שברו הריהו יוצא מיד מידי טומאתו. ולכך תקנו, שאף אם שברו וחזר ותיקנו, לא יצא מידי טומאתו.

גזירה שמא

יראו שמשתמשים בכלי שנטמא בו ביום, ולא ידעו שנשבר ותיקנוהו . אלא יסברו שנטהר על ידי טבילה,

ויאמרו: טבילה בת יומא עולה לה

. ויבואו לטהר כלי שהוא טבול יום, קודם הערב שמשו, מיד לאחר טבילתו.

והוינן בה:

מאי בינייהו

דאביי ורבא?

ומשנינן:

איכא בינייהו

, היכא

דרצפינהו מרצף

[ששברו לגמרי] לכלי!

דלטעמא דאביי, דחיישינן "שמא לא יקבנו בכדי טהרתו", אף בזה איכא למיגזר. שאם נטהר על ידי שבירה, יטהרוהו אף בשבירה מועטת שאין בה בכדי לבטל תורת כלי.

אבל לטעמא דרבא, דחיישינן שלאחר שיתקנו לא יכירו בו שנשבר, היכא דרצפינהו מרצף, ליכא למיחש להא. דהא מינכר בו שנתחדש.

שנינו במתניתין: וי"ח דברים גזרו בו ביום!

עד השתא נמנו י"א דבר. שני דברים דמתניתין דלעיל, ותשעה דברים המובאים במתניתין דטהרות.

והוינן בה:

ואידך

, גזירה עשירית -

מאי היא?

ומשנינן: גזירה שגזרו בענין מי מקוה היא. דקיימא לן: מים שאובין פסולים למקוה. ואינם נחשבים שאובים, אלא כשנפלו לתוך הכלי מדעת האדם. אבל אם נפלו מאליהם, ולא גלי דעתיה שרוצה בהם, לא חשיבי כמים שאובים.

ו

תנן: המניח כלים תחת הצנור

, שהוא מרזב שקבעו בכותל,

לקבל בהן מי

ה

גשמים

,

[ואין המרזב עצמו נחשב כלי לענין לפסול את המים העוברים בו משום מים שאובים, היות ורק לאחר שקבע את המרזב בכותל הוא חקק בו את בית קיבולו, ולא יתכן להחיל תורת כלי על דבר שתחילת היותו לכלי היא במחובר לבנין. ומשום כך אין המים שבתוכו נעשים שאובין ]

אחד כלים גדולים

[שמרוב גודלן אינם נחשבים כלי ולכן אינם מקבלים טומאת כלים. וכגון כלי עץ שהם יתירים על ארבעים סאה. תוספות],

ואחד כלים קטנים

שאינם חשובים,

ואפילו כלי אבנים וכלי אדמה

[שלא נעשו על ידי גיבול ככלי חרס]

וכלי גללים

[כלי שיש. כן כתב רש"י כאן. ובמקומות אחרים פירש שהוא כלי העשוי מצפיעי בקר], שאינם חשובים ככלים לענין קבלת טומאה - מי הגשמים שנפלו לתוך כל הכלים האלו נעשים מים שאובים, ו

פוסלין את המקוה

.

אחד המניח

את הכלים בכוונה תחלה שיפלו לתוכם המים, ובשעת נפילת המים לתוכן דעתו לכך,

ואחד ה

מניח אותם ואחר כך

שוכח

שהניחם שם, ובשעת נפילת המים אין דעתו עליהם - הרי הם מים שאובין,

דברי בית שמאי

.

ובית הלל מטהרין

את המים,

בשוכח

. שכיון דאין דעתו עליהם בשעת נפילה, לא חשיבי שאובין, והרי הם כשרים למקוה. ולקמן מפרש פלוגתייהו.

אמר רבי מאיר: נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל

ונפסקה הלכה כבית שמאי.

ומודים בית שמאי

לבית הלל,

ב

מניח את הכלים בחצר בשביל שיפלו הגשמים מיד לתוכם, ולא תחת הצינור, ואחר כך

שוכח

אותם

בחצר, שהוא

[הגשם שנפל בהם]

טהור

למקוה. ויבואר לקמן.

אמר רבי יוסי

: לא כן הוא. אלא

עדיין מחלוקת במקומה עומדת

, בשוכח תחת הצינור. שלא נמנו ורבו בזה בית שמאי על בית הלל, ולא הוכרעה הלכה כמותן.

אמר רב משרשיא

לפרש פלוגתייהו:

דבי רב אמרי: הכל

[בית שמאי ובית הלל]

מודים,

ש

כשהניחם

לכלים תחת הצינור

בשעת קישור העבים

, כשעומדים הגשמים לבוא אלא שלפי שעה הם מתעכבים, ובינתיים יצא למלאכתו ושכחן, שהמים שבכלים

טמאים

כמים שאובין! שהרי בשעה שהניחם נתכוון שיקלטו את המים. ולא בטלה מחשבתו הראשונה על ידי שכחתו. ושפיר מיקרי שנפלו לדעתו.

ואם הניח את הכלים

בשעת פיזור עבים

, ובשעת נפילת המים כבר שכח מהם ,

דברי הכל

המים

טהורין

. שהרי הניחם בשעה שאין הגשמים עומדים לירד. וליכא גילוי דעת דלשם כך הניחם.

לא נחלקו, אלא כשהניחם בשעת קישור עבים

. דההיא שעתא היתה מחשבתו לשם קבלת הגשמים בכלים.

ו

אחר כך

נתפזרו

העבים.

ו

שוב

חזרו

העבים

ונתקשרו

. ואז כבר שכח מהכלים.

מר

[בית הלל]

סבר

: אף שמעיקרא היתה מחשבתו על הגשמים, אבל מאחר שנתפזרו העבים,

בטלה מחשבתו

הראשונה, משום דאסח דעתיה, וסבר שלא ירדו גשמים עוד.

ומר

[בית שמאי]

סבר

: אף לאחר שנתפזרו העבים

לא בטלה מחשבתו

הראשונה! וחשיב כאילו עדיין קיים גילוי דעתו דמעיקרא, שרוצה שיפלו הגשמים לתוכן.

[ובהכי מבואר נמי הא דקתני "ומודים בית שמאי בשוכח בחצר". שדוקא במניח תחת הצינור, דאיכא גילוי דעת ברור שרוצה בנפילת הגשמים, לא בטלה מחשבתו על ידי פיזור העבים. אבל במניחם בחצר, דאף בשעת ההנחה לא מוכחא מחשבתו הראשונה כל כך, דרוצה בנפילת הגשמים לתוכן, הלכך בטלה מחשבתו הראשונה על ידי פיזור העבים. וכיון דבשעה שנתקשרו העבים שוב כבר שכוח הוא, לא מיקרי דנפלו הגשמים לדעתו].

וזה הוא אחד מי"ח דבר. שאף שלאחר פיזור העבים, כאשר ודאי בטלה מחשבתו הראשונה מעיקר הדין, גזרו דחשיבי כשאובין, כדברי בית שמאי [שפת אמת].

ותו הוינן בה:

ולרבי יוסי, דאמר

, לא נמנו בית שמאי ורבו, ו

מחלוקת עדיין במקומה עומדת

, הרי הלכה כבית הלל, כמו בכל מקום. ולא גזרו לפסול את המים אף בנתפזרו העבים. ואם כן,

בצרי להו

מי"ח דבר, ולא הוו אלא י"ז גזירות.

ומשנינן:

אמר רב נחמן בר יצחק: אף

הא דתנן

"בנות כותים נדות מעריסתן

[מיום הוולדן] " -

בו ביום גזרו!

דקיימא לן: כתיב בפרשת טומאת נדה - "אשה". אין לי אלא אשה שהיא גדולה. תינוקת בת יום אחד, מנין שטמאה בנדה? תלמוד לומר "ואשה". ומרבינן לה מוי"ו יתירא. והכותים אינם דורשים מדרש זה. ואינם נזהרים בטומאת נדה בקטנות. הלכך גזרו רבנן בסתם בנותיהן , שיהיו טמאות כנדה.

ולרבי יוסי, דלא גזר ב"שוכח בחצר", נמנית גזירה זו על י"ח דבר, במקום הגזירה ההיא.

והדרינן לפרש מנין הי"ח דבר:

ואידך

גזירה

מאי היא?

הא

דתנן

:

חידוש מיוחד נאמר בטומאת מת - שהמת מטמא אנשים וכלים ב"טומאת אהל", ללא מגע וללא משא.

טומאה שכזאת תיתכן בשלשה אופנים שונים:

א. אנשים וכלים הנמצאים תחת אהל שמאהיל על המת ועליהם כאחת.

ב. אדם או כלי ש"מאהילים" בעצמם על המת.

ג. מת ש"מאהיל" על אדם או כלי.

ה"אהל" שבמקרה הראשון אינו דוקא אהל שעל גבי הקרקע אלא אפילו כלים המטלטלין יכולים לשמש כ"אוהל המת", כאשר הם מאהילים מלמעלה על מת ועל אנשים וכלים אחרים כאחד.

כך, שאם ראשו האחד של כלי מסוים "מאהיל" על המת וראשו השני "מאהיל" על הכלים, הרי הוא מביא את טומאת המת אל הכלים.

כמו כן נאמרה הלכה למשה מסיני שרק "אהל" שיש בו טפח על טפח, [הנקרא "פותח טפח"], מביא את הטומאה מן המת אל האנשים והכלים הנמצאים תחתיו.

הלכה זאת של "פותח טפח" נאמרה רק במקרה הראשון. במקרים האחרים, כגון כלי המאהיל על מת, ביחס לטומאת הכלי המאהיל עצמו, אין לו שיעור, והוא נטמא מן התורה אפילו כאשר הוא כלי דק ביותר. ובאו חכמים וגזרו, ש

כל המטלטלין

המאהילים על המת ועל הכלים, גם כאלו שאין בהם טפח על טפח - יהיו נעשים [מדרבנן] ל"אוהל המת",

ו

יהיו

מביאין את הטומאה

אל הכלים שתחתם.

זאת, במידה ויהיה

ב

מטלטלין המאהילים שיעור של היקף

"עובי המרדע".

ה"מרדע" הוא המקל שמכים בו את השוורים, ויש בהיקף עוביו טפח, כך שקוטר [רוחב] עוביו הוא שליש טפח בלבד!

ולמרות שמן התורה שליש טפח אין בו דין אהל, חששו חכמים כשהקף עוביו טפח, שמא יטעו אנשים ויחשבו שדי בהיקף העובי טפח להחשיב את המטלטלין כדין "פותח טפח". ולכן, אם לא נטמאנו בטומאת שבעה כדין טומאת אהל, יבואו לטעות ולומר כי הנטמא בטומאת אהל דיו שיטמא יום אחד. הילכך, גזרו על כל המטלטלין שיש בהקף עוביין טפח שיטמאו את הכלים שהם מאהילים עליהם ועל המת - בטומאת שבעה.